“הקרב על הבית”: בינתיים לא לחתום!

נזקיה של מערכת המשפט רבים הם מנזקיהם של כל הגנבים גם-יחד, ולא זו בלבד, אלא שהגנבים פגיעתם נקודתית, ואילו פגיעתם של השופטים מסכנת את החברה כולה.

לשדרן חיים הכט, משידורי קשת (ערוץ 2) ישנה, בין שאר תכניותיו המצויינות, תכנית בשם הקרב על הבית.

מצפייה במשדר אחד של התכנית הזאת נראה לי שהיא באה לבקר את מחדלי רשויות החוק בהגנה על רכושם של אזרחי המדינה, ועל כך שגנבים ופורצים אינם באים על עונשם הראוי – אם בכלל.

על מנת להרתיע עברייני רכוש מציע הכט לאמץ, ממותנת, את השיטה שהונהגה בקליפורניה: על העבירה השלישית – מאסר עולם, ללא כל שיקול-דעת לבית המשפט.

כשחקן-חיזוק מזכיר לנו הכט את מדיניות האפס-סובלנות של ראש עירית ניו יורק, בשעתו, רודולפו ג’וליאני, אשר, לדברי המצדדים בה, הורידה באופן דראסטי את שיעורי-הפשיעה בעיר מוכת-הפשע.

אני לא יודע עד כמה השיטות האלה אכן השיגו את מטרתן, ועד כמה הן רלוואנטיות לישראל. אציין רק אלה:

לגבי ג’וליאני – יש החולקין על הקשר הסיבתי בין מעשיו לבין התוצאה;

לגבי ההחמרה בענישה כמכשיר להפחתת ממדי העבריינות – אנחנו שומעים את הפזמון הזה יום-יום בקשר לעבריינות התעבורה, אבל עדיין איש לא הוכיח זיקה כלשהי בין העונשים לבין שיעורי-התאונות.

לגבי המוסריות של הרעיון, וכאן אני מאמץ את עמדתו, באותו המשדר, של השופט-בדימוס אמנון סטרשנוב: להכניס אדם למאסר-עולם על גניבת בקבוק-בושם בסופרמרקט, בקבוק אשר מחירו חמישה שקלים, אולי, רק משום שזו העבירה השלישית שלו – זה לא מוסרי.

הכט מבין, מן הסתם, שהשיטה הקליפורנית לא תתקבל בישראל, אם היא תוצע במלוא חומרתה, ולכן הוא מציע סולם-ענישה מתון יותר:

עבירה ראשונה

אזהרה חמורה והתחשבות בכל הנסיבות המקלות (כמו: אבא שיכור, אמא נרקומנית). השופט כמובן עפ”י שיקול דעתו רשאי לשלוח את הנאשם ל-5 שנות מאסר שקבועות בחוק.
המצב כיום: רק 6% מעברייני רכוש נשלחים לכלא בעבירה הראשונה.

הרשעה שנייה

במידה ויורשע אדם בפעם שנייה יחייב בית-המשפט במאסר מנדטורי של ארבעה חודשים. לא עבודות שירות אלא מאסר בפועל.
המצב כיום: 11 אחוזים מעברייני הרכוש נשלחים לכלא בעבירה שנייה.

הרשעה שלישית

באם יורשע אדם בפעם השלישית ידון אותו בית-המשפט ל-5 שנות מאסר בפועל!!!

לקידום הרעיון הזה קורא הכט לציבור הרחב לחתום על עצומת-תמיכה.

אומר מייד:  עצם הרעיון הזה אינו “משהו גס” בעיני, ואם אכן משרד המשפטים יאמצו אלי-לב, סביר מאוד להניח כי במהלך שלבי החקיקה (משרד המשפטים, ועדת-השרים לחקיקה, הממשלה, מליאת הכנסת בקריאה הראשונה, ועדת החוקה, חוק ומשפט ומליאת הכנסת בקריאה השנייה והשלישית) הרעיון הזה ימשיך להתמסמס, עונשי-החובה ימותנו, השופטים יוסמכו לחרוג ממנו “מטעמים מיוחדים שיירשמו”, וכן הלאה, ובסופו של דבר נקבל משהו העולה במעט על המצב הקיים, אבל עדיין רחוק מאוד מההצעה של הכט – שגם היא רחוקה מאוד מהחוק הקליפורני.

ה”באג”

אבל, עם כל האהדה, בהצעה של חיים הכט ישנו “באג” רציני, והוא בא לידי ביטוי באותו משדר ממש.

כשחקן-חיזוק למצבו של הציבור הנאבק בעברייני-הרכוש, ואין מושיע, הביא הכט את סיפורו של יורם לשם, חבר מושב מולדת ואחראי על עדר הבקר של המושב, אשר נפגע שוב-ושוב מגנבי-בקר, ובמקום שהמשטרה תטפל בגנבים, הם יצאו ללא פגע, ואילו הוא, המתלונן, הושם במעצר, משום ש”העז” והביא, במו-ידיו, את הפושעים למשטרה, אחרי שהיא-עצמה לא מילאה את תפקידה.

משראה לשם כיצד המשטרה מגלה אזלת-יד, פעם-אחר-פעם, החליט לשים לכך קץ, וכאשר תפס את הגנבים, הוא הזעיק את חברו, גלעד בכנר, ושניהם הפשיטו את הגנבים, כיסו אותם בצבע, ושילחו אותם- לבתיהם.

ושוב: שלטונות האכיפה הפליאו את מכותיהם בקרבנות הגניבה, ואילו הגנבים שוב יצאו ללא-פגע, בבחינת רשעים יעלוזו: לשם נדון לארבעה חודשי מאסר בפועל ול-20 חודשי מאסר על –תנאי, ואליו על בכנר הוטלו שני חודשי מאסר בפועל ו-16 חודשי מאסר על-תנאי. כן חוייב כל אחד מהם לשלם לכל אחד מהגנבים פיצויים בסך 5,000 ש “ח.

אבל המדינה, אשר בבית המשפט המחוזי הסתפקה ב”עונש מרתיע” (קרי: מאסר על-תנאי) וקיבלה יותר ממה שביקשה, פיתחה עיניים גדולות, וערערה לביהמ”ש העליון על “קולת” העונש.

ומה אומרת השופטת דליה דורנר, בבית המשפט העליון?

“בהתחשב בכך שבהחמירנו בערעור אין אנו נוהגים להטיל את מלוא העונש הראוי, וכן בהתחשב בנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של המשיבים, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומחמירים בעונשי המאסר בפועל שהוטלו על המשיבים. אנו מעמידים איפוא את עונשו של לשם על 14 חודשי מאסר בפועל ואת עונשו של בכנר על שנת מאסר בפועל. יתר חלקי גזר-הדין (עונשי המאסר על-תנאי והפיצויים) יוותרו בעינם”.

ואם לא די בכך, גם הגנבים גילו עיניים גדולות: הם הגישו נגד לשם וחברו תביעיה אזרחית, וזכו לפיצוי של 100,000 שקל (לא זכור לי אם לשניהם יחד, או לכל אחד מהם).

ועל כך אמרינן:

מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה,

שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד.

ומסכם חיים הכט את הנושא כך, בערך: באמריקה זה לא היה קורה. באמריקה הסניגור היה מסתכל למושבעים בעיניים, היה שואל אותם איך הם היו נוהגים במקרה כזה, והתוצאה הייתה not guilty!

ומדוע אני מביא את הסיפור הזה? משום שאחרי הביקורת הקטלנית הזאת על אוכפי-החוק בא הכט ומזמין אותי לחתום על עצומה אשר תאפשר ל”עושי הצדק” האלה להכות עוד יותר באזרח אשר בסך-הכל מבקש מאוכפי-החוק למלא את תפקידם, ולשמור על רכושו, והם, במקום ליטול את החוק לידיהם, שולחים את האזרח ליטול את החוק לידיו, וכשהוא עושה זאת הם מענישים אותו על כך שהוא “לוקח את החוק לידיו”…

זאת הביקורת של הכט עצמו על אוכפי-החוק, כולל – ואולי אף במיוחד – השופטים, ונפלא מבינתי כיצד הוא אץ להוסיף להם עוד כוח. הרי מי שהכוח הזה יופעל נגדו לא יהיו גנבי הבקר, אלא קורבנותיהם.

נזקיה של מערכת המשפט רבים הם מנזקיהם של כל הגנבים גם-יחד, ולא זו בלבד, אלא שהגנבים פגיעתם נקודתית, ואילו פגיעתם של השופטים מסכנת את החברה כולה.

כבר פרצו לביתי, כבר גנבו לי רכב, יותר מפעם אחת, אבל מה שחטפתי ממערכת ה”צדק” פגע בי יותר – ואני לא היחיד. גם יורם לשם וגלעד בכנר אינם היחידים.

לכן לא אחתום על העצומה כל עוד לא יובטח כי מימוש החוק המוצע יופקד בידיים אמונות.

והחוק לא יכול להיות מופקד בידיים אמונות כל עוד המופקדת על טוהר המשפט מצהירה כי התעלמות מכוונת מטענות בעלי-דין “זה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה“.

____________________

המלצת היום:

שטרסברג-כהן – לא טובה בהבנת-הנקרא, או שאינה קוראה כלל?

שטרסברג-כהן – איכן אומץ-הלב הציבורי, איכן היושר האינטלקטואלי?