בתחילת חודש מאי, בשעת לילה מאוחרת, התעוררו בני הזוג אמנון וגלית לשמע רחש חשוד מכיוון הסלון. בעוד הם מאמצים את אזניהם, הם רואים לפתע דמות אפלה נכנסת לחדר השינה שלהם. האישה פולטת צווחה, והדמות בורחת לסלון, ומשם דרך החלון החוצה. הבעל, שהיה לוחם בקומנדו, שולף רובה מתחת למיטה ומזנק גם הוא דרך החלון אחרי הגנב. האישה קמה מהמיטה ומביטה מהחלון על בעלה הנבלע בפרדס הסמוך. כמו שהיא עומדת ועדיין רועדת, היא שומעת כיסא מתהפך במטבח. מסתבר שבבית היו שני גנבים, והשני לא הספיק לברוח ולכן התחבא מתחת לשולחן. האישה פורצת בצווחות בלתי נשלטות שמניסות את הגנב ההיסטרי ממילא.

מתוך אינסטינקט הישרדות היא זורקת על עצמה כותונת לילה (חצי שקופה, יש לציין), בורחת החוצה מהבית והופכת את שולחן המטבח תוך כדי ריצה. כשהיא בחוץ, היא פונה ורצה לביתם של חברים הגרים ברחוב סמוך ודופקת על הדלת בהיסטרייה, לאחר דקה ארוכה כנצח פותח לה הבעל את הדלת (אשתו לא מתעוררת גם אם יורים בתותח לידה). גלית נופלת בזרועותיו ובקושי מצליחה להסביר מה קרה, החבר מתקשר מייד למשטרה, ובגמר השיחה הוא פונה לחבק את גלית ולהרגיע אותה. בדיוק באותו רגע מתעוררת אישתו (הייתה צמאה), ושומו שמיים, מה היא רואה? את בעלה היקר מחבק את השכנה, ולהזכירכם, שניהם בלבוש אורירי בלשון המעטה. נו, טוב, אז גם היא פותחת בצעקות.

ובנתיים אמנון, בעלה של גלית, איבד את עקבות הגנב בפרדס, והוא חוזר הבייתה, ושם הוא מגלה שולחנות וכיסאות הפוכים, והאישה איננה. מחשבות על הנורא מכל (או הטוב מכל, תלוי איך מסתכלים) חולפות במוחו של אמנון, והוא תופס את הרובה ורץ החוצה לתוך הרחוב שהוא צועק “גלית, גלית”. 

מהצעקות מתעוררת השכנה שגרה שלושה בתים במורד הרחוב (השכנה, שגם לה קוראים גלית, נמצאת בהליכי גירושים מכוערים), ומה היא רואה? גבר רץ ברחוב עם רובה וקורא בשמה. בשלב זה גלית השכנה משוכנעת שבעלה לשעבר בא לסגור איתה חשבון ואולי גם לדאוג להעברתה לעולם שכולו טוב, אז גם היא פורצת בזעקות ומתקשרת למשטרה.

סופו של הסיפור הוא שגלית, אשתו של אמנון, נמצאת עד היום בטיפול פסיכולוגי, אמנון גם הוא נזקק לטיפול פסיכולוגי, בעלה של החברה נזקק לטיפול כירורגי, וגלית השכנה נזקקה לטיפול קוסמטי (לא בגלל האירוע, סתם היה לה תור).