מודעה באינטרנט – האם היא מודעה “מודפסת”?

כאשר מתחילים עם “כוונת המחוקק”, ועם “תכלית החוק”, קל מאוד לגלוש לתחומים מסוכנים של “חקיקה שיפוטית”, בהם בית המשפט מתחיל להסיג את גבולו של המחוקק, ועושה בתחום הזה כבתוך שלו.

הבעייה הפרשנית

הגולש אמיר לירן פנה אל יו”ר ועדת הבחירות לכנסת, השופטת דורית ביניש, בבקשה להורות על הפסקת פרסומה באתר אינטרנט (רוטר.נט) של מודעה אשר יש בה תעמולת בחירות, והפרסום אינו עולה בקנה אחד עם הוראת החוק.

הבקשה הסתמכה על סעיף 10(א)(3) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי”ט-1959.

סעיף 10, ככל הנוגע לענייננו, זה לשונו:

10. הגבלה של מודעות מודפסות

(א) לא תהא תעמולת בחירות באמצעות מודעות מודפסות המוצגות ברבים, אלא בהגבלות אלה:

…

(3) המודעה תישא את שמו ומענו של המדפיס שהדפיס אותה ושל האדם האחראי להזמנתה …

…

(ב) לא תהא תעמולת בחירות באמצעות מודעות מודפסות המתפרסמות בעיתונים יומיים, בשבועונים או בירחונים, אלא בהגבלות אלה:

…

(5) המודעה תישא את שמו ומענו של האדם האחראי להזמנתה …

המבקש, לירן, טען כי כיוון שהמודעה אינה נושאת את “שמו ומענו של המדפיס שהדפיס אותה ושל האדם האחראי להזמנתה”, אין להתיר את פרסומה.

יו”ר ועדת הבחירות דחתה את הבקשה, באמרה כי מודעות המופיעות באינטרנט אינן “מודעות מודפסות”, וכי החוק המסויים הזה אינו עוסק כלל בתעמולת בחירות באינטרנט.

הנימוק השני הוא, אגב, נכון ולא נכון: החוק אכן לא עוסק ספציפית בתעמולה באינטרנט, אבל ההוראות הכלליות המגבילות דרכי תעמולה, או תכני תעמולה, חלות גם חלות על התעמולה באינטרנט. כך, למשל, הוראות סעיף 2ב’ לחוק, אשר זה לשונן:

2ב. הגבלות על תעמולת בחירות שבה התייחסות לכוחות הביטחון או לנפגעי פעולות איבה

(א) לא ייעשה שימוש בתעמולת בחירות בשמו או בדמותו של איש כוחות הביטחון שנפצע או שנהרג עקב היותו איש כוחות הביטחון, או בשמו או בדמותו של נפגע פגיעת איבה, בלא הסכמתו בכתב, ואם אינו בחיים – בלא הסכמת בן משפחתו בכתב ובלבד שבן משפחה אחר לא התנגד לכך בכתב.

(ב) לא ייעשה שימוש בתעמולת בחירות בצבא הגנה לישראל באופן העשוי ליצור רושם כי צבא ההגנה לישראל מזוהה עם מפלגה או עם רשימת מועמדים; אין בסעיף קטן זה כדי למנוע ממפלגה או מרשימת מועמדים להביע תמיכה בצבא ההגנה לישראל.

(ג) …

כמובן שאיש לא יעלה על הדעת שההוראות האלה לא תחולנה על התעמולה באינטרנט.

התשובה הפרשנית

עקרון בסיסי בפרשנות חוקים הוא שהחוק מדבר בלשון בני אדם, ואין להוציא מקרא מידי פשוטו, אלא אם הפירוש המילולי אינו מתיישב בשום אופן עם “כוונת המחוקק”, או עם “תכלית החוק”.

כאשר מתחילים עם “כוונת המחוקק”, ועם “תכלית החוק”, קל מאוד לגלוש לתחומים מסוכנים של “חקיקה שיפוטית”, בהם בית המשפט מתחיל להסיג את גבולו של המחוקק, ועושה בתחום הזה כבתוך שלו.

למען הגילוי הנאות אציין כי אני, עקרונית, מתנגד לפרשנות התכליתית, אבל לא פנאטי, ובמקרה אחד אפילו גרסתי את האבסורדי-לכאורה, כי המילה נגטיבה כוללת גם את הפוזיטיבה.

מטרתה של ההוראה לפיה המודעה תישא את שמו ומענו של המדפיס שהדפיס אותה ושל האדם האחראי להזמנתה אינה להרתיע את מבקרי השלטונות מפרסומן של מודעות תמיכה במפלגות אופוזיציוניות, אלא להבטיח שלא תהיינה הוצאות החורגות מהמותר לכל מפלגה, או תרומות “אנונימיות” אשר נאסרו גם הן בחוק.

לו הייתה ההוראה הזאת עומדת בפני עצמה, אולי היה אפשרי – אמנם בדוחק רב – לומר כי גם מודעה באינטרנט היא בגדר מודעה “מודפסת”, אבל הוראות החוק האחרות אינן משאירות את האפשרות הזאת פתוחה.

א.      סעיף 5 לחוק, אשר תוקן מספר פעמים עד התשנ”ח, מטיל הגבלות על תעמולה בשידורי רדיו וטלוויזיה; סעיף 10א’, אשר נחקק בהתשכ”ט, קובע הגבלה על שלטים; סעיף 10ב’, אשר נחקק בהתשס”א ותוקן ג’ פעמים עד התשס”ג, קובע הסדר לפרסום חוצות – ומול ההסדרים האלה לא נקבע שום הסדר לגבי האינטרנט.

ב.      בתיקון משנת התשס”ג נחקק גם סעיף 16ה’ לחוק, הקובע הסדר לפרסום סקרי הבחירות, ובסעיף-קטן (א) שלו, הקובע הגדרות לעניינו, נקבעו, בין השאר, ההגדרות האלה:

“משדר לציבור” – משדר בכלי התקשורת האלקטרוניים;

“מפרסם בכתב לציבור” – לרבות בעיתון או באינטרנט;

ומכאן אנו למדים כי המחוקק כבר ידע, לפחות בשנת התשס”ג, על קיומו של האינטרנט, וכדי להסיר ספקות מיותרים הוא קבע שפרסום “בכתב” הוא גם בעיתון (וכדי לספק תעסוקה למשפטנים הוא לא הגדיר מה זה “עיתון”!) או באינטרנט.

הוסף לכך הוראות כגון אלה אשר בסעיף 10(א)(1) ו-(4), אשר זה לשונם:

(1) המודעה לא תהא גדולה מ-50 על 70 סנטימטר;

…

(4) המודעה לא תודבק אלא על לוחות מודעות שייעדה רשות מקומית דרך קבע להדבקת מודעות או שייעדה במיוחד להדבקת מודעות של תעמולת בחירות לקראת בחירות.

ועל כרחך הגעת לכך שסעיף 10 לא חל על האינטרנט.

הוסף לכך עוד שלוש נקודות:

האחת –         חוק התעמולה קובע הוראות עונשיות לעוברים על הוראותיו, ואם אמרנו לעיל כי מסוכן לתת לבית המשפט את האפשרות להרחיב את הוראות החוק – כאשר מדובר בפלילים מקל-וחומר הוא.

השנייה –        כאשר מדובר בחופש-הביטוי, עדיף להרחיב אותו, מאשר להצר אותו;

והשלישית –     היום הפרסום באינטרנט הוא זול, יחסית למודעות “מודפסות”, וכאשר האפשרות להקים אתרי אינטרנט פתוחה לכל מצורע וזב-חוטם (אני מכיר אחד כזה, שיש לו שני אתרים, אבל הוא לא מפרסם תעמולת בחירות), החשש שדווקא שם ייפרצו הגבולות של חוק מימון המפלגות הוא חשש מוגזם.

נראה לי שאם רוצים להחיל את הוראות סעיף 10 על האינטרנט, צריך לעשות זאת על ידי תיקון החוק עצמו, תוך התאמת ההוראות הקיימות למדיום האינטרנטי.

___________

המלצת היום: שיטת הבחירות שלי: פנייה אל הוועדה שמינה נשיא המדינה לבחינת מבנה השלטון בישראל