טל מארחת את קימקא:

עיסקת טיעון אינה “משהו גס”

תחת הכותרת “איזהו פסק הדין הראוי?…” מלינה טל רבינוביץ’ על בית המשפט המחוזי, אשר, בערעור, החזיר על כנה עיסקת-טיעון שנדחתה על ידי בית משפט השלום, אשר, בניגוד למוסכם בעיסקת הטיעון, גזר מאסר-בפועל על גבר שהכה את אשתו.

אני מזדהה לגמרי עם תחושתה וטרונייתה של הכותבת, אבל הבעייה חורגת מתחום האלימות במשפחה אל כל מרחביו של המשפט הפלילי, החל מעבירות-החנייה ועד לעבירת הרצח.

עיסקת-טיעון היא, כידוע, הסכם בין התביעה לבין הנאשם (באמצעות סניגורו, אם הוא מיוצג), לפיו הנאשם יודה באשמות המיוחסות לו, או בחלקן, התביעה תמחק, אם כך יוסכם, את אותן ההאשמות בהן הנאשם לא יודה, והעונש יהיה לפי המוסכם, אם יוסכם.

באשר להסכמה על העונש, קיימות כמה אפשרויות:

האחת – אין הסכמה, וכל צד יטען לעונש ככל שייראה לו;

השנייה – יוסכם על טווח-עונשים אשר במסגרתו כל צד יטען ככל שייראה לו;

והשלישית – יוסכם על העונש כולו, ללא אפשרות לטיעון אשר אינו עולה בקנה אחד עם המוסכם.

לפי המקובל כיום בית המשפט אינו צד להסכם ואינו כבול אליו (לעניין העונש, כמובן, כי לעניין סעיפי-האישום אין בית המשפט יכול להרשיע נאשם בעבירה אשר נמחקה מכתב-האישום ו/או שהתביעה ויתרה על הוכחתה, והנאשם לא הודה בה), אבל הפראקטיקה היא שלמעט במקרים חריגים וקיצוניים בתי המשפט לעולם אינם חורגים מהמוסכם. העובדה שבית המשפט אינו כבול לעונש המוסכם אומרת שהוא יכול לגזור גם עונש קל מהמוסכם, אולם האפשרות הזאת, מן הסתם, נחשבת ל”משהו גס”, וככל הזכור לי שמעתי על כך פעם אחת בלבד, בכל ימי שני חיי.

עיסקות טיעון – על שום מה?

נאשם העומד לדין יכול לצאת זכאי, אבל יכול גם לקלל את יומו, והתביעה, כמובן, נמצאת במצב הפוך: הורשע הנאשם – השיגה התביעה את מטרתה; זוכה הנאשם – כשלון הוא לתביעה, ולפעמים – כשלון מביש.

טלו, למשל, את ספינת-הדגל הטובעת: הנאשם הועמד לדין על נהיגה במהירות 178 קמ”ש בדרך עירונית בה מותרת מהירות של 50 קמ”ש בלבד. ראש לשכת התביעות החליט “לא לעשות שום עיסקת-טיעון”, וגם הנאשם וסניגורו לא ממש השתוקקו לסגור עיסקה לפיה כתב האישום יתוקן, נניח, כך שהמהירות המיוחסת לנאשם תהיה 114 קמ”ש, והעונש יועמד על ארבעה חודשי פסילה בפועל + פסילה על-תנאי + קנס. עיסקאות כאלה הן דבר של יום-ביומו, ומזמן כבר אינן בגדר “אירוע חדשותי”, ובמקרה הזה גם “הציבור” וגם הנאשם החליטו להמר על כל הקופה.

מה יצא מכל זה? התביעה התבזתה פעם-אחר-פעם, ובסוף היא התבזתה אולטימטיבית בכך שהיא נאלצה לקפל זנבה בין רגליה, אחרי הפגנת-השרירים (“לא לעשות שום עיסקת-טיעון”), ובית המשפט והתביעה בזבזו זמן של ארבע או חמש ישיבות. בזבוז הזמן אינו רק שאלה של “כמה זה בלירות”, אלא של כמה זמן שיפוטי נגזל מהציבור, וכמה תיקים אחרים לא יגיעו לכלל דיון. להערכתי בזמן שבוזבז על “ספינת הדגל” הזאת, עד אשר טבעה, אפשר היה לסגור 100 תיקים “ממוצעים”, אם לא יותר.

לא, את הזמן השיפוטי האבוד אי אפשר להשלים, גם משום שהאוצר מתנגד להוספת תקנים, וגם משום שהשופטים עצמם מתנגדים לכך (ריבוי שופטים, לטעמם, “יפגע במעמדו של השופט בישראל” …).

גם כאשר מדובר באלימות במשפחה, השיקולים בעד-וגנד עיסקות-טיעון הם אותם השיקולים. תארו לעצמכם שהתביעה עושה שרירים, עיסקת-טיעון לא נסגרת … ובין-לבין האשה המוכה בינתיים מתה מפצעיה, הודאתו של הבעל המכה במשטרה נפסלת משום שהושגה באמצעים לא-כשרים – והמכה מזוכה …

במשפטים על אונס, למשל, ישנה סיבה נוספה לעשות עיסקות-טיעון: הצורך לחסוך מהנפגעת את “האונס השני”, דהיינו את הטראומה של העדות נגד הנאשם, לפעמים תחת האש הצולבת של הסניגוריה, אשר “מחזירה” את קרבן העבירה שוב אל האירוע עצמו.

אז עיסקת-טיעון אינה משהו גס, והיחידים שיודעים מה הם עושים הם התביעה וההגנה. הציבור גם כן יכול לדעת על מה ולמה עשו נציגיו עיסקה זו או אחרת, אם נציגיו באמצעי-התקשורת – קרי: העיתונאים – יפנו לפרקליטות, יבקשו לעיין בתיק, יחקרו את הפרקליט שאישר את העיסקה – ואם הפרקליטות תתן להם את מבוקשם, הם יוכלו להוציא מתחת ידם כתבות-תחקיר בנושא: האם ידה של הפרקליטות קלה על הדק עיסקאות-הטיעון”. אבל ההשקעה בתחקירים כאלה היא רבה ביחס לעניין הציבורי האפסי בשאלה הזאת. יותר קל לקפוץ למזכירות בית המשפט, בסופו של יום-דיונים, להסתכל על “השורות התחתונות” ולהתלונן על קולת העונשים, מאשר לערוך תחקירים על האנטומיה של עיסקאות הטיעון.

האם, ועד כמה, יש לעיסקות-הטיעון תוקף מחייב

בחיי היום-יום המושג “עיסקה” כולל “הצעה” ו”קיבול”, כאשר בין-לבין עשוי להתנהל מו”ם לכריתת ההסכם, ומשנעשה ההסכם – הוא מחייב את כל הצדדים, ואין מי מהם יכול להגיד רגע-רגע, אם פתאום הזדמנה לו הצעה טובה יותר. ייתכנו מקרים, בעיקר כאשר העיסקה נעשית אגב סכסוך משפטי, שהצדדים מבקשים מבית המשפט לתת לעיסקה “תוקף של פסק-דין”, ואז בית המשפט אינו אלא “חותמת גומי” בידיהם של הצדדים להסכם.

יוצא מן הכלל להסכמים כאלה הם הסכמים הנוגעים לקטינים, חסויים אחרים, ושאר פסולי-דין, שם בית המשפט צריך להשגיח שהצדדים לא עושים לעצמם חיים קלים על חשבון מי שאינם יכולים להגן על האינטרסים שלהם.

חריג נוסף הוא הסכמים אשר “נוגדים את תקנת הציבור”. אם, למשל, ההסכם המוגש לאישורו של בית המשפט מכיל פיקציות אשר נועדו לחמוק ממס, בית המשפט לא יאשר אותו.

חשוב לציין כי אם ההסכם מותנה באישור בית המשפט, והאישור הזה לא ניתן, הריהו כאילו לא נעשה מעולם. עד כאן במשפט האזרחי.

במשפט הפלילי בית המשפט אמור להיות יותר “אקטיבי”, ולא פחות זהיר באימוצן של עיסקות-טיעון, משום החשש שהתביעה תעשה לעצמה חיים קלים, על חשבון האינטרס הציבורי – שהעבריין יבוא על עונשו.

אבל גם לשופט יש עניין לעשות לעצמו חיים קלים, ובהמשך נראה את ההשלכות של האינטרס הזה, אבל לפני כן נדון בשאלה מהי מידת ה”הסכמיות” של עיסקת-הטיעון, ועד כמה היא מחייבת.

בשאלה הזאת מתחבטים מלומדי המשפט לא מעט, ואם איני טועה – גם אצלנו יושבים כעת על המדוכה, ומבחינת ההקבלה למשפט האזרחי יכולות לבוא בחשבון שתי אפשרויות עיקריות:

האחת – בית המשפט כפוף למוסכם, כמו במשפט האזרחי;

והשנייה – בית המשפט אינו כפוף למוסכם, ואם הוא לא אישר את העיסקה, או “אימץ” אותה, כפי שמקבל לומר, לא נעשה דבר, והתביעה חוזרת אל מעמדה כמי שחייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם – כבכל משפט פלילי.

אבל במצב הנוכחי מצבו של הנאשם הוא הגרוע ביותר: הוא יכול להודות באשמה, מתוך ציפייה לעונש קל יותר, אבל אם בית המשפט לא מאמץ את העיסקה, הנאשם “נדפק פעמיים”: הוא גם מורשע על פי הודאתו (כאשר, תיאורטית, הוא יכול היה גם לצאת זכאי), וגם צפוי לעונש חמור יותר ממה שהוסכם עליו, שהרי, כאמור, בית המשפט אינו צד להסכם ואינו כבול אליו, ככל שהדבר נוגע לעניין העונש.

יצויין כי גם התביעה אינה כבולה להסכמה של עצמה, ובערעור היא רשאית לטעון כי העונש עליו הסכימו נציגיה בערכאה דלמטה היה קל מדי, ומכאן אנו למדים כי עיסקת-הטיעון היא “הסכם” בין הנאשם לבין “הציבור” (המגולם ע”י התביעה ובית המשפט) – הסכם בו התחייבותו של הנאשם היא בלתי-הדירה, ואילו ה”ציבור” יכול לצפצף עליו, אחרי שהוא כבר קיבל את התמורה.

יתירה מזאת: לפעמים התביעה מוציאה מהנאשם הסכמה לעיסקה גרועה משום שהשופט הוא “פרו תביעתי” – ולא חסרים כאלה – והדבר הזה מטיל צל כבד, צל נוסף, על מוסד עיסקות הטיעון, משום שגם כאשר מנהלים מו”מ לעיסקה ראוייה – אין להשתמש בדרכים ושיטות פסולות.

על האינטרס הציבורי בעיסקות הטיעון

כפי שראינו, עיסקות-הטיעון אינן עניינם של הנאשמים בלבד, אלא גם של הציבור בכללותו, ולכן אם יתפתח מצב בו לעיסקות-הטיעון אין ערך, מבחינת הנאשמים, הם לא יעשו עיסקאות כאלה, יילחמו בחירוף-נפש על חפותם, הציבור יתלונן על כך שמשפט על אלימות במשפחה – למשל – נמשך חמש שנים ויותר ממועד האירוע (וזה עוד לפני שדיברנו על הערעור, למשל), וגם השופטים יצטרכו לעבוד קשה יותר – בהרבה יותר – דבר שגם הם לא במיוחד אוהבים.

לפיכך נוצרה הנורמה לפיה יש לכבד עיסקות טיעון ככבד כל עיסקה – אלא במקרים נדירים וקיצוניים, בהם החריגה מן הראוי היא גדולה במיוחד. כך, למשל, אם העונש הראוי, לדעת בית המשפט, הוא חמש שנות מאסר, ולפי עיסקת-הטיעון העונש יהיה רק ארבע שנות מאסר – בית המשפט יכבד את העיסקה, אפילו אם דעתו אינה נוחה ממנה, אבל אם העונש המוסכם יהיה רק שנת מאסר אחת, בית המשפט לא יכבד אותה.

 וזה בדיוק מה שקרה במקרה דנן: בית משפט השלום דחה את עיסקת-הטיעון, ובית המשפט המחוזי החזיר אותה על כנה – מן הסתם משום שהיא לא חרגה באופן קיצוני מן הסביר.

על מה מלינה הכותבת?

הכותבת אינה נכנסת לשאלת עיסקות הטיעון בכללותה, וכל מעייניה הם “איזהו פסק הדין הראוי?…“. אין לי בעייה עם זה, באשר אני מסכים אתה, עקרונית, כי על עבירות חמורות יש להשית עונשים חמורים.

אבל החץ כאן כוון אל המטרה הלא-נכונה.

רוצים עונשים חמורים? בבקשה:

ראשית – אל תתירו לפרקליטות ולמשטרה קלות-אצבע על הדק עיסקאות הטיעון;

שנית – דירשו מהמדינה למנות יותר שופטים, יותר תובעים, ויותר חוקרי-משטרה.

אבל, כך או כך:

אל תתפלאו אם כל משפט יתחיל שנים לאחר האירוע, כל משפט יימשך נצח, ובסוף כל משפט, כאשר איש כבר לא יזכור במה המדובר, העונשים יהיו קצת יותר חמורים אבל לא באופן קיצוני, ואחוז הזיכויים יעלה פלאים.