שמחה ניר, עו”ד

מתוך שמירה על מקצועיות הדובר

תחת הכותרת מתוך שמירה על עצמאות  הדובר התייחסתי לאופן טיפולו של דובר משרד המשפטים, יעקב גלנטי, במכתבה-למערכת של קוראה – עורכת-דין – אשר מתחה ביקורת על נציבת תלונות הציבור על השופטים.

הקושי שלי היה, וזאת ציינתי, שלא היה ידוע לי מה אמרה הקוראת במכתבה, והדובר עצמו יצא מתוך הנחה – אולי מוטעית, אולי מכוונת – שכל קורא מחזיק עימו את כל גיליונות העיתון – לפחות עד שהדובר המתאים יגיב לכל דבר המופיע בעיתון.

אז לא. אני, למשל, לא ידעתי במה המדובר, ולו אני הדובר, הייתי מתאר, לפחות בתמציתיות, את הטענות שעליהן הוא מגיב.

בינתיים הגיע אלי נוסח המכתב, אשר התפרסם במדור המכתבים למערכת, הארץ, 6.10.2005, וזה לשונו:

השופטים אינם חסינים מביקורת

באחרונה גוברת הביקורת על שופטים, בעקבות אירועים שהתגלו, שמציבים סימן שאלה על הציפיות והיומרות של האזרחים ושל מערכת המשפט. אבל דומה שבתוך כך נשכחו הדברים החשובים.

השופטת, הילה כהן, שעליה קם הרעש, זייפה מסמכים וגם קרעה והשליכה אחרים. עניין של מה בכך כנראה. מתוך הנחה כנראה שכך מקובל וכך עושים כולם. בין שכך הוא ובין שלא, ברור שהתנהגות כזאת אינה צצה פתאום יש מאין. היא צומחת באווירה המתאימה לכך.

חלק מהאווירה הזאת היא הגנה מוחלטת ומוגזמת על כל דבר שמייחסים אותו ל”הכרעה שיפוטית”. הגנה זו נהפכה זה כבר לקשר שתיקה. קרוב לוודאי שבמקורה היא נובעת דווקא מרצון לשמור על אמון הציבור במערכת. אבל הרי רואים עכשיו שהתוצאה הפוכה – לא ניתן להבטיח את אמון הציבור על ידי מניעת ביקורת ושמירת הסודות בתוך המערכת.

ייתכן שהשופטת שמדובר בה היתה מעדיפה ללכת בשקט לדרכה ולוותר על פרסום תמונתה בעיתונים מדי יום ביומו. הדחתה היתה צריכה להיות מובנת מאליה. אלמלא חשב מישהו שיש להגן עליה כדי לשמור על האמון במערכת המשפט.

ביטוי בולט לגישה שיש להסתיר מידע כזה מהציבור, לטובתו ולטובת העניין כביכול – נמצא בניסיונה של נציבת תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג-כהן, למנוע את פרסום שמה של השופטת וכך להימנע גם מהדחתה – מה שנגמר כידוע בפרסום מלא של פרוטוקול הדיון בבית הדין המשמעתי.

בעקבות גישה זו יש מאבק של השופטים נגד משוב עורכי הדין, שעיקרו במניעת הפרסום של הביקורת על השופטים. והנציבה, בעוד היא מתנגדת לפרסום, גם סבורה שהדרך הנכונה לטיפול בשופטים שיש עליהם ביקורת – היא שכנוע והסברה, ברוח טובה, ולא ענישה.

אם כך פועלת הביקורת על המערכת השיפוטית, מה לנו להלין על האמון הפוחת והולך בשלטון החוק במדינה. ההימנעות מלהצביע על אחריותה של נציבת תלונות הציבור למצב דברים זה, כאילו זו פרה קדושה – לא תועיל. צריך להצביע באומץ על הבעיה, ולשאול אם אכן מתאימה השופטת לכהן בתפקיד כזה.

עו”ד רחל מלחי, לשעבר היועצת המשפטית של ועדת החוקה של הכנסת
ירושלים

עכשיו ברור על מה יצא קצפה של הנציבה. אותו הביאה לידי ביטוי באמצעות הדובר:

ביטוי בולט לגישה שיש להסתיר מידע כזה מהציבור, לטובתו ולטובת העניין כביכול – נמצא בניסיונה של נציבת תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג-כהן, למנוע את פרסום שמה של השופטת וכך להימנע גם מהדחתה – מה שנגמר כידוע בפרסום מלא של פרוטוקול הדיון בבית הדין המשמעתי.

ואכן, במכתבה של עו”ד רחל מלחי – אשר רבים בו דברי הטעם – זאת הנקודה החלשה, אבל הנציבה, במקום לתת תשובה מוחצת לנקודה הזאת – ולה בלבד – העדיפה לשיר לעצמה שיר-הלל, ובכך למשוך אליה אש מיותרת (כולל מאמרי הקודם בנושא הזה).

לו אני הדובר, הייתי מסתפק בתגובה הזאת:

הכותבת מייחסת לנציבה “גישה שיש להסתיר מידע כזה (קרי: מידע על טיפול בתלונות על שופטים) מהציבור”, וניסיון “למנוע את פרסום שמה של השופטת וכך להימנע גם מהדחתה”, ואולם סעיף 13(א) לחוק קובע כי הנציב, עובדי הנציבות וכל אדם אחר שבעזרתו מבצע הנציב את תפקידיו חייבים לשמור בסוד כל ידיעה שהגיעה אליהם עקב עבודתם, לא לעשות בה שימוש ולא לגלותה לאחר, אלא לשם ביצוע תפקידיהם לפי החוק.

למעלה מן הדרוש יצויין כי הנציבה הביעה לא אחת את דעתה כי הסודיות הינה מקפת מדי, אבל כל עוד לא תוקן החוק, חובת הסודיות קיימת בעינה.

מסקנתה של הכותבת כי הנציבה ניסתה “להימנע מהדחתה” של השופטת הילה כהן אין לה יסוד, והכל יודעים כי הנציבה היא זאת אשר יזמה את ההליך המשמעתי נגד השופטת כהן.

הדובר, בקבלו על עצמו לעשות copy-paste לתגובתה של הנציבה, חטא לא רק לעצמו ולאמינותו, אלא גם לשליחות שקיבל על עצמו, וגם לשולחתו, שהיא אולי מומחית בתלונות על שופטים, אבל לא – וגם לא אמורה להיות – מומחיות בענייני דוברות.