מה זה “משתלח”? ומה זה “סגנון משתלח”?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/46333
 
שמחה ניר, עו”ד 11.08.2005 05:00

ומה זה “סגנון משתלח”? עם כל הכבוד, אין חיה כזאת. עם כל הכבוד, המונח “סגנון משתלח” נולד ובא לאוויר העולם יחד עם המונח “סגנון בוטה”, אשר, כפי שראינו, אין הוא אומר ולא-כלום, כמוהו כביטוי “סגנון מאופק ומרוסן”, אשר גם בו אין ולא-כלום.


מה זה “משתלח”?

ומה זה “סגנון משתלח”?

 

 תוכן העניינים

 

. 6

הקדמה

מה זו “השתלחות”

האם השתלחות יד, לשון או עט היא לגיטימית או לא?

והיה אם טעיתי

ומה זה “סגנון משתלח”?

 

הקדמה

 

את הדוגמה הזאת הבאתי כבר בדיון על המילה “בוטה”, ולא אחזור עליה אלא בתמצית.

 

נניח שפלוני מפרסם עליך שבתאריך זה-וזה, ובמקום זה-וזה, החנית את רכבך בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התימרור המרכזית.

 

מצד אחד אותו פלוני מאשים אותך בעבירה פלילית (לפי תקנה 72(א)(5) לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961, אם ועד כמה שזה חשוב לענייננו), וזה לא נעים, אבל מצד שני עומדת לו הגנת חופש הביטוי, במיוחד אם אתה פיגורה ציבורית, ולא כל שכן אם אתה שופט-תעבורה, אשר חייב להיות דוגמה ומופת בהתנהגותו התעבורתית.

 

מה תעש?

 

האם תתלונן במשטרה, האם תגיש לבית המשפט קובלנה פלילית פרטית, או אפילו תביעה אזרחית לפיצויו על הפגיעה בשמך הטוב.

 

אכן זה אפשרי, אבל הליכים כאלה יכולים להזיק, כי הנוקט אותם חושף את עצמו לסיכון שהנילון/הנאשם/הנתבע יוכיח אמת דיברתי, ואז ייצא שכרו בהפסדו, וקלונו ברבים.

 

ואם אתה שופט-תעבורה – זאת עשוייה להיות, מבחינתך קבורת חמור, כי משופט-תעבורה מצפים ליותר מאשר מאדם רגיל מן היישוב, ומשופט בכלל מצפים שהוא לא יפתח בהליכי-סרק, כאשר הוא יודע שהם הליכי-סרק.

 

והנה, יש עצה: אתה תתלונן במשטרה נגד אותו פלוני על “זילות בית המשפט”, ואם הוא, במקרה, גם עורך-דין, אתה תתלונן בפני מוסדות המשמעת שלו על ה”סגנון” שלו, שהוא “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן” …

 

וכמובן שסגנון “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן” אינו “הולם את מקצוע עריכת-הדין”, והוא מהווה גם “פגיעה בכבוד המקצוע“, ולכן הוא עבירת משמעת לפי חוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א-1961 (להלן – החלע”ה).

 

על ה”איפוק” וה”ריסון” עמדנו במקום אחר, שם ראינו כי דרישות ה”איפוק” וה”ריסון” הינן חסרות-משמעות ללא המרכיב ה”כמותי”, שהרי ריסון של 100% הינו סתימת-פיות מוחלטת, ואילו ריסון של 0% אינו ריסון כלל-ועיקר.

 

ובמלים אחרות: כאשר מאשימים אותך בסגנון “בלתי מרוסן” צריך לגלות יושר אינטלקטואלי, ולומר כמה ריסון דרוש, וכמה ריסון גילית, לטענתם.

 

כך, למשל, אם דרוש ריסון של 47%, ואתה ריסנת את עצמך רק ב-43%, זה באמת לא בסדר, ואתה עבריין-משמעת, אבל, מאידך, אתה יכול לטעון כי די בריסון של 24%, ואתה עוד החמרת עם עצמך, ריסנת את עצמך ב-48%, דהיינו ריסון כפול מהדרוש.

 

כמובן שמוסדות המשמעת יטענו כי דברים כאלה “אינם ניתנים לכימות”, אבל זה קשקוש גמור, ואם הם לא מסוגלים לכמת דבר שהוא, מטבעו, כמותי – שיילכו לעשות שיעורי-בית, במחילה מכבודם – או שיגלו יושר אינטלקטואלי, יעשו המרת A to D, יהמרו על כל הקופה ויטענו כי האיפוק הדרוש הוא 100% (ואם תשכנע את ביה”ד כי זאת דרישה מוגזמת, הרי, כיוון שאין צורך ב-100% של ריסון, אתה אמור לצאת זכאי).

 

והוא הדין גם בעניין ה”איפוק”, כמובן, אשר מזמין את השאלה עד כמה צריך אתה להתאפק.

 

נניח – רק נניח – שעו”ד אתי כהנא מפרקליטות המדינה מרמה את ביהמ”ש העליון פעם אחת, ואתה מבליג, דהיינו מגלה “איפוק”. נניח – רק נניח – שהיא עושה זאת פעמיים, שלוש, וכן הלאה, ואתה ממשיך ו”מתאפק”, אבל בפעם ה-253 אתה אומר לעצמך “די, נמאס”, ואומר לשופטים: “כבודכם, 252 פעמים הבלגתי, אבל חברתי המלומדה הגדישה את הסאה, והיא ממשיכה להטעות אתכם” –

 

האם גילית את ה”איפוק” הדרוש? סביר מאוד להניח כי כן הוא, משום ש-253 פעמים זה בהחלט מוגזם.

 

ואם בפעם ה-253 אינך חייב עוד באיפוק – מדוע לא כבר בפעם ה-252, בפעם ה-251, 250 … וכו’, עד לפעם הראשונה? מדוע אתה צריך להבליג כאשר אתה רואה את חברתך המלומדה מטעה את כבוד בית המשפט אפילו פעם אחת?

 

וישנה גם השאלה מה עניין ה”סגנון” לטענה כי חברתך המלומדה מטעה את כבוד בית המשפט.

 

והמסקנה: כל הדיבורים הסתמיים על “איפוק וריסון” אינם אלא קשקשנות חסרת-פשר. אבן אשר מאן-דהוא השליך הבארה, ואלף חכמים לא ישלוה משם.

 

גם על השאלה מה זה “בוטה” עמדנו גם כן במקום אחר, וראינו כי היא חלק מקשקשנות-הרחוב, אשר המשתמשים במילה הזאת אינה יודעים מה הם שחים.

 

מה זו “השתלחות”

 

מילון אבן-שושן הקלאסי מגדיר את ה“השתלחות” כ“היות שלוח, מצבו של דבר שנשלח”, ואת ערך-המשנה “השתלחות-יד” הוא מפרש כ“שליחת יד לרעה, הכאה ופגיעה ביד”.

 

מילון ספיר, לעומתו, מפנה ל“משתלח”, והפירוש שלו הוא:

 

1. נשלח, משוגר; 2. (ברכה, קללה) נשלח (מן השמים); 3. מגורש, מנושל, מסולק, מוצא (ספרותי); 4. מושט, משורבב.

 

ומילון ספיר, שהוא, כנראה, המילון החדיש ביותר, כבר “יורד אל העם” במידה רבה מאוד, אבל עדיין אין בו שום רמז ל“סגנון משתלח”.

 

הנה כי כן, הדבר הכי קרוב ל”השתלחות”, ככל הנוגע להתבטאות מילולית, הוא השתלחות-לשון או השתלחות-עט, אשר, אם נמתח עד קצה גבול היכולת את ה”השתלחות”, משמעותן היא שליחת לשון לרעה, הכאה ופגיעה בלשון, או שליחת עט לרעה, הכאה ופגיעה בעט.

 

אבל זה עדיין לא אומר לנו דבר, משום שכל “הכאה” או “פגיעה” היא לרעה, ומצוות “הוכח תוכיח את עמיתך” הלא מחייבת אותך להכות אותו – או להכות בו – “עד שיהיה בן-אדם”…

 

טול, למשל, את ההתבטאויות האלה:

 

“חברי המלומד נקט בטיעונו עזות מצח”.

 

“התנהגותו זו של חברי המלומד התנהגות חמורה היא – לא אך התנהגות חמורה אלא התנהגות בזוייה גם-כן”.

 

בוודאי שישנה כאן “הכאה”, ולפי “מתיחת-הפנים” שעשינו ל”השתלחות-יד” – אולי אפילו “השתלחות לשון” או “השתלחות עט”, אבל השאלה היא אם ה”הכאה” הזאת היא לגיטימית או לא. “משהו גס” או לא, ושאלה הנגזרת ממנה היא אם היינו מגדירים הכאה לגיטימית כ”השתלחות”, מסוג כלשהו.

 

המסקנה שלי, על פי המילון (ועם הרחבה):

 

“השתלחות” סתם – היות נשלח (being sent), מונח אשר אין לו כל קשר להתבטאות, פיזית או מילולית.

 

“השתלחות-יד” – פגיעה פיזית;

 

“השתלחות-לשון”, “השתלחות-עט” – פגיעה מילולית;

 

האם השתלחות יד, לשון או עט היא לגיטימית או לא?

 

הבה נחזור אל הדוגמאות דלעיל:

 

“חברי המלומד נקט בטיעונו עזות מצח”.

 

“התנהגותו זו של חברי המלומד התנהגות חמורה היא – לא אך התנהגות חמורה אלא התנהגות בזוייה גם-כן”.

 

האם אלה בכלל “השתלחויות” מסוג כלשהו?

 

ככל הנראה כן, כי הדובר, בכל מקרה, מכה ואף מייסר את חברו, ומהביטוי “חברי המלומד” ברור שכאן עורך-דין מדבר על עורך-דין.

 

ככל הנראה כן, אבל כאן ההפתעה – שתי הדוגמאות הן מלשונם של שופטי ביהמ”ש העליון, בהקשרים אחרים:

 

הדוגמה הראשונה לקוחה מהחלטתו של השופט אליקים רובינשטיין בתיק רע”פ  1527/05, שם הוא אומר:

 

“המבקש נקט בטיעונו עזות מצח”.

 

ואילו הדוגמה השנייה לקוחה מהחלטתו של השופט מישאל חשין בתיק בש”פ 7647/00  (פ”ד נד(4), 812, עמ’ 815-816), שם הוא אומר:

 

“עבירה זו עבירה חמורה היא – לא אך עבירה חמורה אלא עבירה בזוייה גם-כן”.

 

אמרנו כי “ככל הנראה” אלה אכן “השתלחויות”, אבל דבר אחד ברור: השאלה אם התבטאות מסויימת היא “השתלחות” או לא הינה “אינהרנטית” להתבטאות עצמה, ולכן או שההתבטאויות האלה כולן “השתלחויות” הן, או שאף אחת מהן אינה “השתלחות”.

 

ואני מוכן להניח כי אכן אילו “השתלחויות”, כולנה.

 

יכולה, כמובן, להתעורר השאלה אם לעורך-דין מותר להשתלח בחברו כשם שלשופט מותר להשתלח באחד המתדיינים לפניו, אבל זו כבר שאלה “חיצונית”: יכול להיות שלשופט מותר להשתלח ב;כל העולם, ואילו לעורך-דין אסור להשתלח באף אחד, ויכול להיות דווקא ההיפך: שעל השופט לשמש דוגמה ומופת, ומה שמותר לו לאדם מן היישוב אינו מותר לו לשופט, אבל זה כבר חורג ממסגרת דיוננו כאן.

 

ובמלים אחרות: “השתלחות” יכולה להיות לגיטימית ויכולה שלא להיות לגיטימית, וכדי לדעת אם היא לגיטימית יש לבדוק את נסיבותיה.

 

ומי שמאשים את זולתו ב”השתלחות”, מתוך הנחה שהזולת אכן “השתלח”, ובמקום לשים פסיק ולדון בלגיטימיות של ה”השתלחות” הוא סוגר את האמירה בנקודה/שלוש נקודות/סימן קריאה המלווים בגלגול-עיניים מדושנות מובן-מאליו, הרי הוא דמגוג העושה שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, אשר לא בהכרח רלוואנטיות לשאלה-שבמחלוקת.

 

והיה אם טעיתי

 

לפי המקובל, “השתלחות” זה דבר רע. כל “השתלחות” זה דבר רע.

 

אבל אם כך הוא, אזי לפני שקובעים אם התבטאות מסויימת בגדר “השתלחות” היא, יש לבדוק אם היא אכן “דבר רע”.

 

ובמלים אחרות: קודם בודקים אם ההתבטאות היא לגיטימית, אם לאו, ורק אחרי שהגענו למסקנה שהיא לא לגיטימית, אנחנו יכולים ורשאים להגדיר אותה כ”השתלחות”.

 

וממילא הגענו לאותה התוצאה, והדרא קשיא לדוכתיה.

 

ומה זה “סגנון משתלח”?

 

עם כל הכבוד, אין חיה כזאת.

 

עם כל הכבוד, המונח “סגנון משתלח” נולד ובא לאוויר העולם יחד עם המונח “סגנון בוטה“, אשר, כפי שראינו, אין הוא אומר ולא-כלום, כמוהו כביטוי “סגנון מאופק ומרוסן“, אשר גם בו אין ולא-כלום.

 

אכן, כשמייחסים לאדם “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, זה נשמע מהמם, אבל זה בסך-הכל אחת הדרכים לסתימת-פיותיהם של מי שמבקרים את זולתם בחריפות.

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר