מה זה “בוטה”?

או:

על כבודה האבוד של המילה “בוטה”

ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך

 

תוכן העניינים

מבוא

בוטה, בוטה … מה זה “בוטה”?

ובכן, מה זה “בוטה”?

האם מילות-תואר יכולות להיות “בוטות”?

מה יכול ומה לא יכול להיות “בוטה”?

האם “בוטה” זה “משהו גס”?

על המילה “בוטה” בהקשר לתחום הערכי, תחום הדיעות וההשקפות, ולחופש-הביטוי

על הדמגוגיה: כיצד הפכה המילה “בוטה” למשהו “גס”?

קול המון עילג כקול שדי

בית המשפט העליון והמילה “בוטה”

להחזיר למילה “בוטה” את כבודה ואת ייחודה!

מדוע לא לוקחים את עושר-הביטוי הזה בשתי-ידיים?

“עוקצני”

על ההזנייה של המילה “בוטה”

דגימת-אקראי

ומה צופן לה העתיד?

 

מבוא

נניח שפלוני מפרסם עליך שבתאריך זה-וזה, ובמקום זה-וזה, החנית את רכבך בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התימרור המרכזית.

זה באמת לא יפה. זה לא יפה שפלוני מפרסם עליך כי אתה, אזרח שומר-חוק, מחנה את רכבך בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), וגו’. זה עוד יותר לא יפה אם אתה, נשוא הפרסום, הינך עורך-דין, אחד מהציבור אשר נחשב בעיני הבריות לחיל-החלוץ בשמירת החוק, שבעתיים לא יפה אם אתה שופט, ושבעים ושבעה לא יפה אם אתה שופט תעבורה, אשר מעניש בחומרה כל מי שמחנה את רכבו בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), וגו’, ומפרסמים עליך דברים כאלה.

אכן, זה לא יפה. זה לא יפה להוציא דיבתו של אדם רעה, אבל זה גם לא יפה לאדם להחנות את רכבו בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), וגו’ – במיוחד אם אותו אדם הוא עורך-דין, שבעתיים לא יפה אם הוא שופט, ושבעים ושבעה לא יפה אם הוא שופט תעבורה, אשר מעניש בחומרה כל מי שמחנה את רכבו בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), וגו’, והוא עושה מעשים כאלה.

זה לא יפה – וזה לא יפה, אבל השיח הציבורי בחברה דמוקרטית בנוי על המאבק בין המעשה לבין הדיבור. בין משרת-הציבור, מעשיו והתנהגותו לבין הציבור אותו הוא אמור לשרת. בין זכותו של האזרח לבקר את התנהגותם של כוהניו לבין זכותם של הכוהנים לשמם הטוב (או בסדר ההפוך, תלוי בנקודת-המבט).

מה עושה אדם אשר פגעו בשמו הטוב, והוציאו את דיבתו רעה? הוא מתלונן במשטרה, הוא מגיש לבית המשפט קובלנה פלילית פרטית, או אפילו תביעה אזרחית לפיצויו על הפגיעה בשמו הטוב.

אבל הליכים כאלה יכולים להזיק, כי המתלונן/הקובל/התובע חושף את עצמו לסיכון שהנילון/הנאשם/הנתבע יוכיח אמת דיברתי, ואז ייצא שכרו בהפסדו, וקלונו ברבים.

נניח שהמפרסם את הדברים הוא, במקרה, גם עורך-דין, אשר אמור להיות אמון לא רק על אמירת-אמת, אלא גם על סגנון התבטאות צח כשני. האם אפשר להאשימו בהתבטאות “גסה”, אשר אינה מתיישבת עם “כבוד” המקצוע?

בשום אופן לא, משום שהתיבה “החנה את רכבו בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט)”, וגו’, אינה “משהו גס”, אלא בסך הכל תיאור עובדתי-נטו, ולא זו בלבד, אלא שהיא מועתקת מילה-במילה מתקנה 72(א)(5) לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961, ואיך אפשר לומר כי המחוקק השתמש בלשון גסה?!

אז אם אותו פלוני לא חטא באמירת אי-אמת עליך, וגם לא באמירת דברים גסים עליך, מה תעשה?

נו פרובלם: אתה תאשים אותו בלשון “בוטה”…

אמרו עליך שאתה מחנה את רכבך בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), וגו’? הרי זו “לשון בוטה”, “סגנון” בוטה. אמרו עליך שאתה לוקח שוחד? גם זו “לשון בוטה”, “סגנון” בוטה. אמרו עליך שאתה מתעלם מטענות? ועוד איך “לשון בוטה”, “סגנון” בוטה. אמרו עליך שאתה מטעה את בית המשפט בעובדות לא נכונות, כאשר אתה יודע כי הן לא נכונות? “לשון בוטה”, “סגנון” בוטה. אמרו עליך שאתה טוען דבר כאן והיפוכו שם, הכל לפי נוחיות-הרגע, וצרכי התיק המסויים? באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

בוודאי שאדוני מדבר ב“סגנון” בוטה. ב”לשון בוטה”.

ואם זה לא מספיק, מוסיפים לאדוני כהנה-וכהנה: “לשון בוטה”, “סגנון” בוטה, סגנון “בוטה ומשתלח”, סגנון “בלתי מאופק ובלתי מרוסן”…

על ה”איפוק” וה”ריסון” עמדנו במקום אחר. על השאלה מה זה “משתלח” נעמוד גם כן במקום אחר.

בוטה, בוטה … מה זה “בוטה”?

השאלות אשר לפנינו כעת הן:

א.      מה זה “בוטה”;

ב.      האם כל הקשקשנים אשר משתמשים במילה “בוטה”, על הטיותיה השונות, יודעים מה הם שחים;

ג.        מתוך הנחה שהמשתמשים במילה “בוטה” יודעים מה משמעותה – האם הידיעה הזאת היא לזכותם, או לחובתם.

ובכן, מה זה “בוטה”?

בוטה, לפי מילון אבן-שושן הקלאסי, פירושו עוקצני, חריף, נוקב, והמקור עליו מושתת פירושו זה היא יש בוטה כמדקרות חרב (משלי, יב, יח), וכדוגמה לשימוש במילה הזאת הוא מסתמך על הספרות החדשה, ומביא משם את “באולמכם הלהג מרירי ובעתונכם האותיות בוטות” (יצחק שלו, אלוהי הנושק לוחמים), וגם מביא דוגמה משלו: “הנואם השמיע דברים בוטים נגד השלטונות”.

המקורות האלה, ככל הדרוש לענייננו, אינם עוזרים לנו במאומה, ולא נשאר לנו אלא הפירוש של אבן-שושן עצמו: עוקצני, חריף, נוקב.

האם האמירה כי פלוני “החנה את רכבו בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התימרור המרכזית” היא אכן “בוטה”?

לא מינה ולא מקצתה. המילה “בוטה” היא תואר השם (adjective), ואילו האמירה הנ”ל היא מצג-דברים עובדתי-נטו. כמו, למשל, האמירה כי השמיים כחולים, אשר אין לה שום גוון “סגנוני”.

לאמירה עובדתית אפשר להוסיף מילות-תואר: נכונה, לא נכונה, מדוייקת, יפה, מכוערת, ציורית, כוזבת, כוזבת ביודעין וכו’.

האם מילות-תואר יכולות להיות “בוטות”?

לרוב לא, אלא כאשר נכנסים לתחום הערכי. תחום הבעת-הדיעה.

לרוב לא, משום שגם מילות-התואר הן, מצידן, לרוב מצגים עובדתיים בפני עצמם.

כך, למשל, האמירה כי “בתאריך זה-וזה, ובמקום זה-וזה, שופט תעבורה פלוני החנה את רכבו בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התימרור המרכזית”: כאשר אומרים על האמירה הזאת כי היא “נכונה”, או “לא נכונה”, זו כבר שאלה עובדתית חדשה, אשר במרכזה לא עומדת התנהגותו של השופט, אלא התנהגותו של האומר.

אז גם כאן אין ל”בוטות” כל משמעות.

או, למשל, “כוזבת ביודעין”: גם זו אמירה עובדתית, אבל מורכבת יותר, הכוללת, מחד, את עובדת הכזב, ומאידך את עובדת ידיעתו של המכזב כי דבריו כזב המה.

כך, למשל, אם מעמתים (בהליך משפטי או אחר) את גרסאותיהם של המתלונן ושל השופט הנילון: זה גורס כי ראה וצילם את השופט מחנה את רכבו במקום אסור, וזה אומר כי באותו היום כלל לא היה בארץ, נשאלות שתי שאלות: האחת – גירסתו של מי נכונה, ושל מי כוזבת, והשנייה – אם זה אשר גירסתו אינה נכונה אכן כיזב “ביודעין”, או שמא רק “טעה”.

אפשרות אחת: המתלונן מעיד, וגם מביא את הצילומים שלו, ובחקירה הנגדית הוא מוסיף כי השופט הוא שכנו, והוא מכיר אישית הן את השופט והן את מכוניתו, כך שאין מקום לטעות, ואילו השופט, בחקירה הנגדית, מודה כי הוא מעולם לא היה בחו”ל.

אפשרות שנייה: השופט מוכיח, בעזרת מסמכי ביקורת-הגבולות, כי הוא אכן היה בחו”ל באותה העת, כי האיש אשר בצילום הוא אחיו התאום, וכי המכונית אשר נראית בצילום, ואשר גם מספרה נראה בבירור, הינה מכוניתו של האח התאום, והדמיון בינה לבין מכוניתו נובע מכך שהן רכשו יחד שתי מכוניות מאותו הדגם ובאותו הצבע, ואילו המתלונן, בחקירתו הנגדית, מודה כי גם הוא היה בחו”ל באותה העת, וכי הוא אכן צילם את אחיו של השופט, אבל בהזדמנות אחרת ולאחר “התאמה” של התאריכון במצלמה, וזאת כדי “לסגור חשבונות” עם השופט עצמו.

הנה כי כן, הגענו לאפשרות בת-הוכחה שאדם משקר ביודעין, שגירסתו “כוזבת ביודעין”, והשאלה היא אם אפשר לומר על האמירה הזאת שהיא “בוטה”.

עד כמה שאני מכיר את מערכת המשפט, אם האזרח צדק, והשופט שיקר ביודעין, אזי אמירתו של האזרח כי גירסתו של השופט היא “כוזבת ביודעין” היא “אמירה בוטה”, אבל, מאידך, אם השופט צדק, והאזרח הוא זה אשר שיקר ביודעין, אזי איש לא יתייחס לאמירתו של השופט כי גירסתו של האזרח היא “כוזבת ביודעין”, שהרי אנחנו מדינה דמוקרטית, וחופש-הביטוי הוא ערך עליון …

אז עם כל הכבוד, או ששתי האמירות הן “בוטות”, או שאף אחת מהן אינה “בוטה”, כי ה”בוטות” היא עניין של צורה, של לשון, של אופן התבטאות, ולא של תוכן ההתבטאות.

ולדעתי – אף אחת מהאמירות האלה אינה “בוטה”, כי בסך-הכל זו, כאמור, אמירה עובדתית, אמנם דו-שלבית, אבל אין בה שום דבר מעבר לעובדות.

אכן, גם במקרים כאלה יכולים להיות חילוקי-דיעות באשר ל”נכונות” העובדתית, שהרי גם בשאלה מה “נכון” ומה “לא נכון” יכולה להיות השפעה לנקודת ההשקפה של הדובר, או של השומע, אבל כאשר אתה אומר על דבריו של חברך שהם “אינם נכונים”, עדיין אין זו אמירה “בוטה”.

האם ישנה “בוטות” באמירות שהצגת-דברים היא “מכוערת”? לא נראה לי, כי אם אתה אומר ששופט-תעבורה פלוני עובר על דיני התעבורה, מותר לי לומר כי אמירתך היא מכוערת, אפילו אם אני טועה, לשיטתך, אבל אתה לא יכול לומר כי ישנה “בוטות” באמירתי על אמירתך כי היא מכוערת, אפילו אם היא לא עריבה לאזניך.

אבל זה גבולי, וזה מביא אותנו אל השלב הבא.

מה יכול ומה לא יכול להיות “בוטה”?

ראינו לעיל כי בוטה, לפי מילון אבן-שושן הקלאסי, פירושו עוקצני, חריף, נוקב.

מה יכול להיות עוקצני, חריף, נוקב?

דיבור יכול להיות “עוקצני, חריף, נוקב”. ביטוי יכול להיות “עוקצני, חריף, נוקב”. סגנון-דיבור יכול להיות “עוקצני, חריף, נוקב”. ביקורת יכולה להיות “עוקצנית, חריפה, נוקבת”. תגובה יכולה להיות “עוקצנית, חריפה, נוקבת”, וכן הלאה. כל אלה יכולים להיות “בוטים”.

מה לא יכול להיות עוקצני, חריף, נוקב?

מעשה לא יכול להיות “עוקצני, חריף, נוקב”. מחדל לא יכול להיות “עוקצני, חריף נוקב”. התנהגות לא יכולה להיות “עוקצנית, חריפה, נוקבת”, וכן הלאה, אלא אם מתייחסים אל ההתנהגות כאל ביטוי, או אופן ביטוי, ואז אפשר, ולו בדוחק, לדבר על “התנהגות עוקצנית”, אבל ספק אם אפשר לדבר על “התנהגות חריפה”, או “התנהגות נוקבת”, כי הדבר לא מסתדר, לא מבחינה לשונית, ולא מבחינה לוגית, עם “בוטה כמדקרות חרב”, וממילא כל אלה גם לא יכולים להיות “בוטים”.

האם “בוטה” זה “משהו גס”?

בהחלטתו בתיק רע”פ  1527/05 אומר השופט אליקים רובינשטיין:

“איני נוהג לנקוט לשון בוטה, וצר לי על השימוש בה, אולם המבקש נקט בטיעונו עזות מצח”.

ראשית – זה אומר שהשופט פירש נכונה את המילה “בוטה”;

שנית – שנקיטת לשון בוטה אינה פסולה, לשיטתו של השופט. נכון שאין להשתמש בה בצורה חופשית מדי, בין השאר משום שהיא תאבד את האפקט שלה (ברוח “זאב, זאב!!!”), אבל עדיין המשתמש רשאי להחליט מתי הוא נוקט לשון כזאת, ומתי לא.

ושלישית – שביטויים כגון “עזות מצח” הם אכן “בוטים”, אבל הם ביטויים לגיטימיים, וגם השימוש בהם הוא לגיטימי.

על המילה “בוטה” בהקשר לתחום הערכי, תחום הדיעות וההשקפות, ולחופש-הביטוי

המילה “בוטה” מופיעה, באופן טבעי, כאשר מדובר בדברי-ביקורת, ביקורת לא-חיובית, כמובן. הרי אם תשיר מה-יפית לתבונתו של הפוליטיקאי, לקנאותו של השופט לעשיית-הצדק או ליפי יצירתו של האמן, איש לא יגיד עליך שדבריך “בוטים” המה.

חופש הביטוי נבחן, כפי שאומר נשיא ביהמ”ש העליון אהרן ברק, בחופש להגיד דברים “מקוממים ומרגיזים”, אבל כאן בדיוק מתחילה הבעייתיות בה פתחנו את הרשימה הזאת: אי הנכונות לשמוע דברים מקוממים ומרגיזים, כאשר אתה לא יכול להתווכח עם תוכנם (עובדתית או ערכית), ולא יכול להצביע על פסול בסגנונם.

אמרת על הממשלה שהיא מוליכה אותנו לאבדון? הרי אלה דברים “בוטים”; אמרת על המתנחלים שהן מוליכים אותנו לאבדון? הרי אלה דברים “בוטים”; אמרת על הצבא, המשטרה, השב”כ או השב”ס שהן מוליכים אותנו לאבדון? הרי גם אלה דברים “בוטים”.

העיקרון הוא ברור: אם הדברים תואמים את דעתך, או את השקפתך, הרי הם דברים אשר “אפשר לקבל אותם, ואפשר לחלוק עליהם, אבל אי אפשר להשתיקם”, אבל, מאידך, אם הדברים מנוגדים לדעתך, או להשקפתך, הרי הם דברים “בוטים”, ובכפל-מיפלט תוסיף גם “ואינם ראויים לתגובה”.

עד כאן, ככל הנוגע לפוליטיקאים, פקידים וכו’ אין שום דבר מיוחד, ובוודאי שלא מסעיר, כי במרחבים האלה הכל מלכלכין על הכל, ומה שהיום אתה אומר עלי – מחר אני אגיד עליך.

אלא שכאשר אנחנו מגיעים לסביבת-העבודה של המימסד המשפטי, הדברים מקבלים מימדים אחרים. מימסד זה, כפי שכבר אמרנו לעיל, אמון על חופש הביטוי ועל החופש לומר דברים “מקוממים ומרגיזים”, אבל “החופש להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג’ון סטיוארט מיל, נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה”.

אמרת על השופט שהוא מתעלם מטענות שאינן נוחות לו? גם אלה דברים “בוטים” המה, ואם הוספת שבכך הוא “מצפצף על בני אדם” – הרי אתה ככופר-בעיקר.

ואם הטלת דופי ביושר האינטלקטואלי של השופט – תכונה אשר אחד ממאפייניה הוא ההתייחסות לטענותיו של הזולת – בכלל צריך להעמיד אותך אל הקיר, בגלל דבריך ה”בוטים”.

אבל, מה לעשות, היושר האינטלקטואלי הוא אחת מהדרישות אשר נדרשות מכל מועמד לשפיטה, לפי כללי הוועדה לבחירת שופטים, וממילא היושר האינטלקטואלי של ה”תוצר” המופק בוועדה הזאת הוא גם נושא לגיטימי בשיח הציבורי.

ואם היושר האינטלקטואלי של השופט הוא נושא לגיטימי בשיח הציבורי, על כרחך אתה אומר שלא רק שירי-הלל מותרים בשיח הזה, אלא גם ביקורת חריפה ונוקבת, ואפילו עוקצנית – קרי: ביקורת בוטה.

ובמלים אחרות: מותר לך להיות “בוטה”, והחשיפה לביקורת הבוטה היא חלק מהמחיר שמשלם כל מי שבוחר בקריירה ציבורית. כולל שופטים.

על הדמגוגיה: כיצד הפכה המילה “בוטה” למשהו “גס”?

אחת מצורות הדמגוגיה היא השימוש המניפולטיבי בעקרונות נכונים ובעובדות-אמת, וגם את המילה “בוטה” משתילים למוחותינו בדרך הזאת, האופיינית גם לבית המשפט העליון: אומרים “הנאשם ייחס לשופט צביעות” (ולצורך הדין נצא מהנחה  שזו אכן ייחס לשופט צביעות), מוסיפים הרצאה ארוכה-כאורך-הגלות, מתובלת כאלף אסמכתאות, על חשיבותו של הסגנון הראוי ועל כבוד בית המשפט, וכאשר הקורא כבר שכח (אם בכלל ידע אי-פעם, כי הדמגוג לא ייתן בידי הקורא, או השומע, את הכלים לבקר אותו עצמו) על מה המחלוקת, מפטירים כמובן-מאליו כי “הנאשם השתמש בלשון בוטה על השופט”.

ככה עושה הדמגוג, גם כאן: שם בסוף המשפט נקודה (או שלוש נקודות, או סימן קריאה, או שלושה סימני-קריאה), במקום לשים פסיק, ולהמשיך אל השאלות האמיתיות אשר במחלוקת:

האחת – האם השופט, בטרם היה לשופט, הפנה אצבע מאשימה אל שופטי בית המשפט העליון ואמר להם אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני אדם!

השנייה – האם אותו האיש, אחרי שזכה להתיישב על הכורסה המרופדת, מתנהג (או לא מתנהג) באותו האופן אשר נגדו יצא בעבר;

השלישית – האם יש (או אין) בכך משום צביעות?

והרביעית – האם הצגת האיש כצבוע הינה במסגרת השיח הציבורי הלגיטימי.

אכן, יכול מאן-דהוא לבוא ולטעון (ולתמוך טענתו בק”ן טעמים) כי אפילו אם הדברים נכונים, עובדתית, ואפילו אם השופט אכן צבוע, אסור לומר את הדברים האלה, אבל כיוון שטענה כזאת לא תעבור את המבחן הציבורי (“השופטים חושבים את עצמם חסינים מפני הביקורת!”), הוא יעדיף לסגור את הויכוח בנקודה הנוחה לו: “הנאשם אמר כי השופט צבוע! הנאשם התבטא בלשון בוטה!!!”.

אפשר להוסיף ולומר כי יש אמת גם בטענה כי האשמתו של שופט בצביעות היא האשמה “בוטה” (כי היא אכן חריפה ונוקבת), אבל כאשר מטמטמים את הקורא, וכאשר מטמטמים, יום-אחר-יום, שנה-אחר-שנה, את הציבור כולו, איש לא רץ לפתוח את מילון אבן-שושן, לבדוק מה פירוש “בוטה”, ולתת את הדעת לפירוש המילה “בוטה” על רקע המחלוקת כולה, או למחלוקת כולה, על רקע פירוש המילה “בוטה”.

וכאשר מטמטמים כך את הקוראים, בין אחד-אחד, בין כציבור שלם, הם מתומרנים להבין כי הצגתו של שופט כצבוע היא דבר אסור, “משהו גס”, וכי “בוטה” פירושו “גס”.

וכמובן שאסור להגיד על שופט דברים גסים. מש”ל.

קול המון עילג כקול שדי

אני מקבל, אמנם בחירוק-שיניים, את האמירה הלטינית קול המון כקול שדי (ובשפת-עֵבֶר: vox populi vox dei), ולכן על המילונאי המתעדכן לאמץ ולשקף גם את לשון העם, אפילו אם העם הוא ההמון, וההמון הוא עילג, כי אתה לא יכול להחליף את העם. נקודה.

אפשר, כמובן, לציין כי משמעות מסויימת של מילה מסויימת היא “עגה” (slang), או “בלשון הדיבור” (coloquial), אבל מה עושים כאשר העילגיה הזאת מחלחלת קפילארית אל הצמרת (או אל מה שאמור להיות הצמרת) האינטלקטואלית, דהיינו בתי המשפט, עם בית המשפט העליון בראשם, אכן ישנה בעייה (ראו בהמשך).

מילון ספיר (1997) פותר את הבעייה (ופוטר את עצמו) בקלות רבה מדי, בכך שהוא משאיר את הערך בוטה כמילה אשר מקורה בתנ”ך (“[תנ]”), אבל נגרר אחרי ההמון, ומוסיף לה את המשמעויות החדשות:

בוטה [תנ] [ת’; בוטה, בוטים, בוטות] <בטי> עוקצני בדיבורו; מתבטא בגסות, תוקפני, חריף, נוקב

בוטה כמדקרות חרב מדבר דברים קשים, מעליבים ופוגעים; דברים בוטים דברים קשים וגסים.

אין ספק כי מילון ספיר משקף את ה-vox populi. במיוחד כאשר הוא הפריד בנקודה-ופסיק בין ה”עוקצני” לבין ה”חריף, נוקב”, וצירף את ה”מתבטא בגסות” אל ה”חריף, נוקב”, משל היו ה”חריף” וה”נוקב” מלים נרדפות ל”מתבטא בגסות”.

והוא הדין בכריכתם-יחד המעורפלת (לרוב במכוון, או מחמת הבורות) של “קשים, מעליבים ופוגעים”, או של “קשים וגסים”, אשר אופיינית לעליהום על מותחי הביקורת החריפה והנוקבת, כפי שראינו בתחילת הדברים, כאן.

בוודאי שדברים קשים הם פוגעים – כי כל ביקורת קשה מטבעה שהיא גם פוגעת – אבל השאלה אם הם גם “מעליבים” תלוייה בנעלב, ובנסיבות בהן הם נאמרו. כך, למשל, אם מושא-הביקורת הוא אדם תרבותי, המכיר בזכותו של הזולת למתוח ביקורת חריפה ונוקבת, הוא לא ייעלב, ואולי אפילו יכיר תודה למותחי הביקורת. או, למשל, כאשר הדברים אינם מופנים אל מושא-הביקורת, אלא אל אדם אחר (נניח השר הממונה על עובד-הציבור), מושא-הביקורת כלל אינו יודע עליהם, ואיך ייעלב מהם?

אכן, יכול מושא-הביקורת להיעלב כאשר השר הממונה עליו יזמינו לכוס קפה, וישאלנו בעדינות לתגובתו על התלונה, אבל מה שיוצר כאן את ה”היעלבות” אינו התלונה אל השר (מתוך הנחה שהיא תלונה לגיטימית) אלא הצגת התלונה על ידי השר בפני הנילון. לא הדברים ותוכנם, אלא האקט הניהולי של השר, המנתק את הקשר הסיבתי בין הדברים – בוטים או לא בוטים – לבין העלבון.

או, למשל, כאשר אומרים עליך שאתה, כעובד-ציבור, לקחת שוחד: אם זה בכתב-אישום, אין לך זכות להיעלב, כי זה בסך-הכל “העובדות המהוות את העבירה” (דבר שכתב-האישום חייב להכיל, לפי החוק) אבל אם אומרים לך, בפניך ובנוכחות אחרים, כי אתה החנית את רכבך בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), וגו’, אתה יכול להיעלב כמה שאתה רוצה, אפילו שהדברים אינם קשים (וכי מהי עבירת-חנייה לעומת השוחד, שהוא “אבי אבות הטומאה”?).

או כריכתם-יחד של “קשים וגסים”: יכולים להיות דברים קשים שאינם גסים, ויכולים להיות דברים גסים שאינם קשים, כך שגם כאן המילון לא אומר לנו ולא כלום, והמבוכה, או הערפל, בעינם קיימים.

בית המשפט העליון והמילה “בוטה”

איך משתלב בית המשפט העליון בסאגה הזאת: האם הוא מוביל, או נגרר? האם הוא מסיר אי-בהירות, או מוסיף עליה?

ערכתי סריקה-לאחור של כ-40 ההחלטות האחרונות של ביהמ”ש העליון בהן מצוייה המילה “בוטה”, וראו מה מצאתי.

הדבר השכיח ביותר הוא ההתייחסות למילה “בוטה” כמילה נרדפת ל”גס”, ולא רק במובן “דברים גסים” (דהינו דיבורים גסים, מלים גסות) אלא במובן הכללי של “גס”.

עוד בולט הרצון להיראות “משכיל”, ע”י שימוש במישלב לשוני “גבוה” יותר, כביכול: מדוע לומר “הפרה גסה”, שהיא “יציר לשוני וולגארי”, אם אפשר לנקוט לשון “עילית” יותר, ולומר “הפרה בוטה”?

בהמשך נראה כי המילה “בוטה” מקבלת משמעות “זוחלת” למחוזות אחרים, ובסוף התוצאה היא שמילה יחידה זו משמשת במשמעויות רבות, והרצון להיראות “משכיל” הופך אותך לרדוד, שטחי, וולגארי. התוצאה היא שבמקום עושר לשוני אנחנו מקבלים דלות לשונית, ואם נוסיף לכך שחלק מהמשמעויות המיוחסות למילה הזאת הן ממש לא נכונות, נמצא הדובר במצבו של היהודי המפורסם אשר גם אכל את הדגים המסריחים, גם חטף את המכות, וגם שילם את מחירם המלא.

ובסוף הוא גם גורש מהעיר.

ואיך אפשר שלא לראות כיצד הרצון להיראות כבעל לשון מיופיפת יוצר מצבים מטופשים ונלעגים. כך, למשל, אם אני אומר לכלבה שלי “התיאותי שבת”, “התחפצי כי ידרסוך”, “בל תהיני מוש ממקומך”, זה בסדר, כי זו השפה המובנת לה, בה אנחנו מתקשרים יום-יום (ואם היא לא עושה את המצווה עליה, זה לא משום שהיא לא מבינה, אלא משום שהיא לא ממושמעת), אבל אם אני אומר למוכרת במכולת “התאבי תת לי מיני תרגימה”, היא תסתכל עלי כמו על אידיוט – ובצדק.

ועכשיו לכופתאות (הקישורים הם להחלטות של ביהמ”ש העליון בהן נאמרו הדברים; ההדגשות לא במקור).

אם אנחנו מתייחסים למילה “בוטה” כאל מילה נרדפת ל”גס”, על כל משמעויותיה, אפשר בהחלט לסבול את אלה:

“הפרה בוטה של זכותו לפרטיות“;

“התובע הפר הפרה בוטה את הסכם הגירושין ורמס ברגל גסה את זכויותיה של הנתבעת“;

“על רקע זה טענה המבקשת כי התנהלות המשיבים מהווה חריגה בוטה מהחלטת בית המשפט“;

“תמיכה בתכנית מהווה סטייה בוטה מעקרונות היסוד … אין מתום בחריגה כה בוטה“;

“פגיעה בוטה בזכויותיו“;

ואפשר גם, אולי בדוחק, לדבר על “התנהגות בוטה” או על “התעלמות בוטה”:

“זו התנהגות בוטה הגובלת בפריקת עול“;

“התעלמות בוטה מצו שיפוטי“;

“בית המשפט ציין כי התעלמות בוטה מהוראות החוק בהחלט עלולה להביא לתוצאות שהמערערים עומדים בפניהן כיום“;

וכל אלה הם ביטויים אשר משמעותם, על פי הניחוש, היא הפרה גסה, חריגה גסה, סטייה גסה, פגיעה גסה, התנהגות גסה, או, ולו בדוחק, גם התעלמות גסה (כמדקרות-חרב?!), אבל כבר כאן מתחילה ה”זחילה” מ”הפרה בוטה” וכו’ ל”זלזול בוטה” (והמזל שלנו הוא שנאמר כאן “ביטויים גסים” ולא, כמקובל במקומות אחרים, “ביטויים בוטים”):

“העבירות המיוחסות למשיבה בפרשה השנייה מהוות בה בעת הפרה בוטה של תנאי השחרור … ולא עוד, אלא שבמהלך ביצוע העבירות הנוספות, סרבה המשיבה להיענות להוראות גורמי אכיפת החוק, העליבה שוטרת בביטויים גסים, ושיבשה מהלכי חקירה תוך הפגנת זלזול בוטה במערכת החוק ובנושאי תפקידים המשמשים בה“;

ואם כבר “התטרנספרנו” מ”הפרה בוטה” ל”זלזול בוטה”, הנה עוד מספר דגימות-אקראי באותה הרוח:

“בכך הפגין העורר זלזול בוטה ברשויות החוק“;

“זלזול בוטה בשלטון החוק“;

“זלזול בוטה בחוק … זלזול בוטה בחוק ובצווי בית המשפט“;

“זלזול בוטה בהחלטות שיפוטיות“;

“עוד לטענתם, המבקשים הפגינו זלזול בוטה הן כלפי בית-המשפט המחוזי והן כלפי הבוררת“(*);

ומי ינחנו דרך, מי יאיר לנו הנתיבה: מה זה “זלזול בוטה”? האם זה “זלזול גס”? האם זה “זלזול עוקצני, חריף, נוקב”? או, אולי, זה “זלזול כמדקרות-חרב”?

אני, כפי שאתם רואים, מן הסתם, יש לי touch מסויים לשפה העברית, אבל אודה ולא אבוש: אין לי שמץ של מושג מה זה “זילזול בוטה”. אפשר, כמובן, לנחש מה כוונת הדברים, אבל אוי לנו ואבוי לנו אם פסק-דין או החלטה של ביהמ”ש העליון מצריכים “ניחוש” כדי לתהות על כוונת המשורר.

מה עושים כאשר הביטוי “זלזול בוטה” הופך לאסימון שחוק, ו”מתחיל לשעמם”? מגוונים על ידי “באופן בוטה”:

“זילזל באופן בוטה בחוק“;

“זילזל המשיב באופן בוטה בתנאי שחרורו“;

ומכאן, בהמשך הזחילה, מ”זלזול”, אשר, מעצם טיבו וטבעו, הינו פעולה “נגטיבית” ל”התערבות”, שהיא כבר פעולה “פוזיטיבית”, ואפילו “אקטיבית”:

“נטען עוד, כי טעה בית-המשפט קמא, בכך שהתערב באופן בוטה בשיקול הדעת המקצועי של מוסד התכנון“(*);

ומ”אופן בוטה”, איך לא, ל”צורה בוטה”:

“לא הרי עובד שניצל את מרותו בצורה בוטה ובהיקף נרחב כהרי עובד שניצל את מרותו באופן מינימלי, חד פעמי וחריג“;

והרגוני הרוג, אבל נשגב מבינתי דעת מה פשר “ניצל את מרותו בצורה בוטה”. האמנם “ניצל את מרותו” בצורה בוטה כמדקרות-חרב?!

כאשר מזנים כך את המילה “בוטה”, ועושים אותה “זמינה לכל”, אנחנו מתחילים לקבל כל מיני ביטויים משונים:

“אי חוקיות בוטה“;

“הקלת ראש בוטה“;

“לשיטת המערער, הקנטות אלה מהוות קנטור בוטה של המנוחה“(*);

ושיא השיאים:

“דרישה בוטה לקיום יחסי מין“;

ואני, בור ועם-הארץ שכמותי, מקשה בכל הרצינות: תגידו, תגידו, מה זה “דרישה בוטה”? יש בכלל “חיה כזאת”?!

וזה מביא אותנו אל השלב הבא, שלב כפלי (ושילושי) הלשון, בו אין אנו יודעים אם ההכפלות האלה נועדו להבעת ריבוי-משמעויות, או רק להדגשה, יופי וחן של ההתבטאות.

כך, למשל, כאשר משתמשים בביטויים כגון “צר ואוייב”, נין ונכד”, “גדולות ונצורות”, וכו’, לא מתכוונים לחבירה-יחדיו של צר ושל אוייב, וכו’, וכאשר אומרים כי פלוני הוא “נין ונכד” למוהר”ר הגאון שליט”א פלוני לא מתכוונים לכך שהוא גם נין וגם נכד לאותו מוהר”ר, וכוונת הדברים היא, כמובן, להעשרתה של השפה העברית.

אבל, מאידך, קיימא לן העיקרון המשפטי האומר כי שימוש במונחים שונים מעיד על כוונות שונות, אבל כאשר משתמשים בביטויים הכוללים כמה מלים, לא תמיד ברור אם לפנינו ביטוי אחד, או צירוף-ביטויים.

כך, למשל:

“התייחסויותיו הנטענות של המערער למתלוננת – להוציא אמירתו של המערער כי הוא מאוהב בבתה של המתלוננת – היוו הטרדה מינית, הגם שסגנונן לא היה בוטה וגס באופן מובהק“;

מה זה “בוטה וגס”? האם זה ביטוי אחד, מסוגנן לטעמו של בעליו, או שהכוונה היא שהסגנון לא היה בוטה, ולא היה גס? ואם אלה שני דברים שונים – מה זה “בוטה”, לשיטתו של פסק-הדין?

אני לא יודע את התשובה, והשאלה היא אם יכול פסק-דין להיות מנוסח כך שלא ברור מה הוא רוצה להגיד? הרי פסקי הדין – במיוחד של ביהמ”ש העליון – אמורים לא רק ליתן “שורות תחתונות” אלא גם להדריך את הציבור כיצד לנהוג בעתיד, אבל פס”ד מעורפל אינו יכול לשרת את המטרה הזאת.

ומה פשר המילה “בוטה” בתיבה “יחס בוטה, גס ובלתי אדיב”, כפי שהיא מופיעה כאן:

“אכן לא כל יחס בוטה, גס ובלתי אדיב נופל ברשתו של החוק הפלילי“?

ומה זה “סגנון בוטה ועוקצני”, כמופיע כאן:

“מעורבותם בהסדר חלוקת שוק הקולקטיבים נלמדת הן מהיקף ואופי פעילותם והן מסגנונם הבוטה והעוקצני העולה משורת המכתבים שנשלחו על ידם בנושא“?

האם כוונת-המשורר היא לסגנון גס ועוקצני, חריף ועוקצני או נוקב ועוקצני, או שזה סתם קישקוש מתייפייף?

ומה פשר האמירה הזאת:

“העבירות בהן מואשם העורר משקפים יחס בוטה ומסוכן שלו כלפי בטחון הציבור“;

מה זה “יחס בוטה”, מה זה “בוטה ומסוכן”, ומה זה “בוטה … כלפי בטחון הציבור”, אם לא סתם קישקוש?

ומה זה “לשון בוטה ומתנגחת”, כפי שהיא מופיעה כאן:

“הדעת נותנת כי אדם המספק דוגמה לאנשים כה רבים, יֵדע לברור את מילותיו בזהירות, ולשקול מראש את ההשלכות העלולות להיות להן, בטרם יתנסח בלשון בוטה ומתנגחת מעל דפיו של עיתון“,

כאשר הדברים שהביאו למסקנה ה”לשונית” הזאת הם אלה:

“כל אותם אנשים שדיברו על פקודה בלתי חוקית בעליל ואיימו שיסגירו את הטייסים לבית הדין בהאג, פשוט ירדו מהפסים. האם זה הציבור שלמענו צה”ל לוחם יום יום? כל אותם מתייפיפים, שמעזים להפעיל שיטות של סחטנות מאפיונריות על לוחמים? אני לא זוכר שהם אי פעם איימו להסגיר את אחד מרבי-המחבלים, הטרוריסטים שהרגו רבים מאזרחי ישראל, להאג. ומה שיש לי לומר לגבי אותם אנשים הוא – זו מדינה דמוקרטית, להביע דעה תמיד מותר. אבל לבגוד – אסור… צריך למצוא את הסעיף המתאים ולהעמיד אותם למשפט בישראל.

…

“מדינת ישראל לעולם לא תפקיר איש מלוחמיה לחסדיו של בית דין בינלאומי כזה או אחר. אם אזרח ישראלי יהודי יסגיר לוחם ישראלי יהודי למוסד משפטי כזה או אחר, צריך למצות אתו את הדין במלוא החומרה.

…

“המיעוט האפסי הקולני הזה מזכיר לי זמנים חשוכים של העם היהודי, שבהם מיעוט מקרבנו הלך והסגיר חלק אחר, אסור שזה יקרה שוב. מי היה מאמין שטייסי חיל האוויר ימצאו את מכוניותיהם מרוססות בכתובות נאצה בעקבות פעולה שביצעו”.

מבלי להיכנס לתוכנם של הדברים, הרשו נא לי לשאול, בכל התמימות: מה כאן “בוטה” מעבר למשמעות ה”קלאסית” של המילה הזאת (“חריף, נוקב”)? ומה הפסול בהתבטאות חריפה ונוקבת?

ומה זה “לשון מתנגחת”? האת התנגחות היא “משהו גס”? האם ייתכן ויכוח ציבורי שאינו “התנגחות”?!

אלא מאי? כאשר אני עונה לך כמידתך על “אמרי השפר” שלך, הרי זה “השיח הציבורי במיטבו”, אבל כאשר אתה עונה לי כמידתי על “אמרי השפר” שלי – הרי זו “התנגחות”, ר”ל…

אבל כדי שהמוסר ההוטנטוטי הזה לא יהיה שקוף מדי, מטמטמים אותך קודם במסכת אדירה של עובדות אמת ועקרונות נכונים, וכאשר אתה “מבושל” כהלכה מחדירים לך, בהרדמה מלאה, את “השורה התחתונה”: “לשון בוטה ומתנגחת”, כאשר הכוונה של המחדירים היא להשתיל בתת-תודעתך כי אכן מדובר במשהו רע ובלתי-לגיטימי.

אי אפשר שלא לסכם את הפרשה הזאת בדברים האלה, מפי שופטת אחרת בהרכב, המתייחסת ל”התבטאויותיו” של הטוען-לכתר, האלוף דן חלוץ, כאשר היא שמה במרכאות כפולות את המילה “התבטאויותיו”.

ואני שואל מה פשר המרכאות הדמגוגיות האלה, כאשר ברור שהיו אלה התבטאויות, ולא טיסת-מכשירים לילית, בגובה-אפס, במדבר יהודה, או נופש יחידתי בחוף אשקלון.

אבל באשר להתבטאויות עצמן היא אומרת:

“במיוחד צרמו את האוזן, ולטעמי עדיין צורמים הדברים בעניין ‘מכה קלה באווירון’. נחזור ונצטט אותם:

‘אם את בכל זאת מאוד רוצה לדעת מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה, אז אני אומר לך: אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכל. זה מה שאני מרגיש'”.

אכן, דברים צורמים, אכן דברים חסרי-רגישות, אכן דברים מטופשים, אבל לא דברים “בוטים”, כפי שניתן להסיק, אולי, מהדברים שנאמרו ע”י אב-בית-הדין.

לא דברים “בוטים”, כי הם לא גסים, לא חריפים, לא נוקבים ואפילו לא עוקצניים. סתם דברי-איוולת, אשר קל להגדירם כ”בוטים”, אבל הם לא כאלה.

וזאת הקדמה למובאה הבאה:

מילים בוטות (“מניאקים גונבים לי את האופניים”);

עם כל הכבוד, מי שאמר את הדברים המצוטטים לא התכוון, מן הסתם, לתת דיאגנוזה רפואית לגונבי האופניים שלו, וזו הייתה סתם אמירה וולגארית, אשר רק דבר אחד יכול להיות וולגארי ממנה: החלפת המילה “מניאקים” במילה “מאנאייקים”.

וגם כאן, כמו בדבריו של האלוף דן (“מכה קלה באווירון”) חלוץ, לא היו אלה “מלים בוטות”, כי הן לא גסות, לא חריפות, לא נוקבות ואפילו לא עוקצניות. סתם דיבור וולגארי, אשר קל להגדירו כ”בוטה”, אבל הוא לא כזה.

להחזיר למילה “בוטה” את כבודה ואת ייחודה!

ראינו לעיל כי המילה “בוטה” עברה, וממשיכה לעבור טרנספיגורציה, אשר עוקפת בסיבוב אפילו את מילון ספיר החדשן, והשאלה היא מה זה עושה למילה, ומה זה עושה לדברים שהיא אמורה – או מתיימרת – להביע.

הבה ניקח את כל ה”מופעים” של המילה הזאת, כפי שהובאו מהפסיקה של ביהמ”ש העליון, ונראה אם לא עדיף למצוא מלים נאות יותר.

אז ככה: באשר ל”הפרה בוטה”, “חריגה בוטה”, “סטייה בוטה” או “פגיעה בוטה” – מדוע לא נאמר “הפרה גסה”, “חריגה גסה”, “סטייה גסה” או “פגיעה גסה”?

ומדוע לא נאמר, למשל, “הפרה חמורה”, “חריגה שאין חמורה ממנה”, “סטייה של 180 מעלות” או “פגיעה אנושה ביותר”?

ובמקום “התנהגות בוטה”, מדוע לא נאמר “התנהגות רעה”, או “התנהגות נלוזה”?

“התעלמות בוטה” – האם לא עדיף לומר “התעלמות מוחלטת”?

ובאשר ל“זלזול בוטה” – מדוע לא “זלזול רב”, “זלזול שאין חמור ממנו”? ומדוע בכלל להיתפס דווקא ל”זלזול”, אם אפשר לומר “העדר כבוד מינימלי”, “שימה ללעג ולקלס”, או אלף ואחד ביטויים האומרים את אותו הדבר, ואף למעלה ממנו?

על “זילזל באופן בוטה” אפשר להחיל את מה שאמרנו על “זלזול בוטה”, ואילו במקום “התערבות באופן בוטה“, אפשר בהחלט לומר “התערבות גסה”, וגם זה לא “משהו גס”.

 ובכלל באשר ל“אופן בוטה” – חוששני שלתיבה הזאת אין קיום ואין זכות קיום בשפה העברית, והוא הדין גם באשר ל“צורה בוטה”.

“אי חוקיות בוטה“: אני לא בטוח אם יש “דרגות חומרה” לאי-חוקיות. או שדבר מסויים הוא חוקי, או שלא. קיים, אמנם, המושג “בלתי חוקי בעליל”, אבל מושג זה אינו “כמותי” אלא “איכותי”, והוא שמור לגבי דברים אשר, לכאורה, הם חוקיים (כמו פקודת מפקד לפקודו), אבל רק לכאורה, בגלל אותו “הדגל השחור” המפורסם. לא הייתי ממליץ להשתמש ב”אי חוקיות בעליל” כתחליף ל”אי חוקיות בוטה”, כי זה יגרום לאבדן האפקטיביות של הביטוי הזה, כאשר אכן נזדקק לו.

“הקלת ראש בוטה” – האם לא עדיף לומר “רשלנות חמורה”, “פזיזות רבתי”?

“קינטור בוטה” – מדוע לא לומר “קינטור קשה”, “קינטור ברמה גבוהה”?

ושיא השיאים, כאמור: “דרישה בוטה” (נדרשנו לביטוי הזה בקשר עם דרישה לקיום יחסי מין, אבל אם כך הוא, מדוע לא “דרישה בוטה לתשלום החוב”, ומדוע לא “דרישה בוטה לתשלום הארנונה העירונית”?

וכמו שאמרתי לעיל, אני לא יודע מה זה “דרישה בוטה”, אבל נראה לי שאפשר להחליף אותה ב”דרישה תקיפה”, “דרישה נחרצת” וכו’.

ובאשר לכפלי (ושילושי) הלשון: כאשר מדובר על סגנון “בוטה וגס”, אם הכוונה היא סתם להדגשה – מדוע לא נאמר “סגנון גס”, ואם הכוונה היא גם ל”גס”, וגם ל”בוטה” על אחת ממשמעויותיה של המליה הזאת, מדוע לא נאמר “חריף וגס”, “נוקב וגס” או “עוקצני וגס”, או, במקרים המתאימים, אפילו “חריף, נוקב, עוקצני וגס”?

והוא הדין גם באשר לסגנון “בוטה ועוקצני”, אשר אפשר להמירו ב“גס ועוקצני”.

כמובן שהתוספת “באופן מובהק” אינה, בהקשר זה, אלא סתם קישקוש מיופייף.

והוא הדין גם באשר ל“יחס בוטה, גס ובלתי אדיב”:נראה לי כי די ב“יחס גס ובלתי אדיב”.

מכאן ל”יחס בוטה ומסוכן”: כיוון שאין דבר כזה, “יחס בוטה”, אין אפשרות למצוא לו תחליף, ובאשר ל”יחס מסוכן” – אין צורך למצוא לו תחליף, כי הוא בסדר גמור.

ובאשר ל“לשון בוטה ומתנגחת”: יש להפריד בין “לשון בוטה”, אשר לגביה יש לשאול קודם לאיזו משמעות של המילה מתכוון המשורר (ולהתייחס בהתאם), לבין “לשון מתנגחת” – אשר יש לדון בה במאמר נפרד.

מדוע לא לוקחים את עושר-הביטוי הזה בשתי-ידיים?

שאלה טובה, ותשובות לה כמה:

א.      למה להתאמץ בבחירת המלים?

ב.      אם אתה ממקד את עצמך, ומאשים את זולתך בהתבטאות גסה, ישיבו לך כי זה “בכלל לא גס”, ואם תאשים את זולתך בהתבטאות חריפה ונוקבת, יענו לך ש“חופש הביטוי מתיר התבטאות חריפה ונוקבת”; יתירה מזאת: כאשר אתה מאשים את זולתך בדיבורים “בוטים”, אתה יכול להתנגד להוכחת “אמת דיברתי” בטענה שזה “עניין של סגנון ולא של תוכן”, ולכן טענת “אמת דיברתי” אינה רלוואנטית…

ג.        מדוע להסתכן? הרי אם תאשים את זולתך ב”התנהגות נלוזה” יתריסו נגדך “באיזה סגנון אדוני מדבר”, ועל כן מה פשוט יותר מאשר לומר “התנהגות בוטה” – ביטוי אשר היה למטבע עובר לסוחר?

ובמלים אחרות: השימוש במילה הסתמית “בוטה” משרת היטב-היטב את השררה, ואת בעלי-השררה: לא צריך להתאמץ, לא צריך להסתכן, אבל, מאידך, תמיד אפשר להלביש על הזולת כל מה שרוצים.

“עוקצני”

בדיון על משמעותה של המילה “בוטה” התרכזתי בעיקר במשמעותה כ”נוקב”, ו”חריף”), אבל לא שכחתי את משמעותה כ”עוקצני”. האם מותר לבקר את הבריות בלשון עוקצנית?

ואני אומר כן, בהחלט.

טלו, למשל, אמירה כגון כבוד השופט דרור קרא דרור ללשונו: בוודאי שזו אמירה עוקצנית, אבל אם השופט קורא דרור ללשונו, מותר לציבור לבקר אותו על כך, ואם שמו דרור, מותר לעקוץ אותו על הקשר שבין שמו להתנהגותו.

על ההזנייה של המילה “בוטה”

המסקנה העגומה מכל אלה היא שהמילה “בוטה” היתה לבובת-סמרטוטים שכל המחזיק בה מטלטל אותה כרצונו אנה ואנה, ימין ושמאל, מעלה מטה, ואין איש השואל עוד את הקנקן מה יצקו לתוכו. לזונת-רחוב, אשר הכל מנצלים אותה לכל מטרה, הכל בועלים אותה, ואף אחד אינו רוחש לה את הכבוד הראוי והמגיע לה.

דגימת-אקראי

דברים אלה נכתבים אחרי שהמאמר כבר הושלם ועבר את כל ההגהות.

עו”ד ד”ר יובל קרניאל במאמרו התייעצות עם קריצה (גלובס און-ליין, 10.8.05) כותב (ההדגשות לא במקור):

“בעבר יכול היה בית המשפט לפסול את המינוי כולו בגלל שהפגמים שנפלו בו היו כה ברורים ובוטים, המניע הפוליטי היה שקוף ובוטה וההתייעצות היתה פורמלית ולא רלוונטית. היום המצב שונה ובעייתי אף יותר”.

הגידו לי מה הקשקשנות הזאת, עד כמה היא חיונית, ומהו הדין אם הפגמים שנפלו במינוי היו כה ברורים, אבל לא כה בוטים (או להיפך), והמניע הפוליטי היה שקוף אבל לא בוטה (או להיפך), ובכלל, כאשר הפגמים צריכים להיות “כה בוטים”, הרי שהמילה “כה” אומרת שיש לנו כאן עניין של דרגת-חומרה, עניין כמותי.

ואם עניין ה”בוטות” הוא עניין כמותי, נשאלת, כמובן, השאלה כמה בוטה, ואיך מודדים את זה.

ומי שיביא לנו דוגמאות נוספות – יבורך.

ומה צופן לה העתיד?

האם נכון לומר בשפה העברית טעות גדולה, טעות חמורה, טעות קשה, טעות כבדה?

זה עוד קל, יחסית, אבל מה עם שחיתות, למשל?

האם נכון לומר שחיתות גדולה, שחיתות חמורה, שחיתות קשה, שחיתות כבדה, שחיתות רבה?

האם נכון לומר פגיעה גסה, פגיעה גדולה, פגיעה חמורה, פגיעה קשה, פגיעה כבדה, פגיעה רבה?

האם נכון לומר הפרה גסה, הפרה גדולה, הפרה חמורה, הפרה קשה, הפרה כבדה, הפרה רבה, הפרה קיצונית?

האם נכון לומר סטייה גסה, סטייה גדולה, סטייה חמורה, סטייה קשה, סטייה כבדה, סטייה רבה, סטייה קיצונית?

האם נכון לומר קושי גדול, קושי רב, קושי חמור, קושי כבד?

האם נכון לומר זלזול גדול, זלזול רב, זלזול חמור, זלזול כבד, זלזול קיצוני?

האם נכון לומר התעלמות גדולה, התעלמות חמורה, התעלמות קשה, התעלמות כבדה, התעלמות רבה?

האם נכון לומר בורות רבה, בורות גדולה, בורות קשה, בורות חמורה, בורות כבדה, בורות קיצונית?

האם נכון לומר התנהגות רעה, התנהגות חמורה, התנהגות קשה, התנהגות קיצונית?

האם נכון לומר סגנון גס, סגנון חריף, סגנון חמור, סגנון קשה, סגנון רע?

האם נכון לומר יחס רע, יחס קשה, יחס נוקשה, יחס פוגעני, יחס מזלזל, יחס מתנשא, יחס מתנכר?

האם נכון לומר דרישה תקיפה, דרישה נחרצת, דרישה רבתי, דרישה בלתי מתפשרת?

האם נכון לומר הקלת-ראש רבה, הקלת-ראש גדולה, הקלת-ראש חמורה, הקלת-ראש קשה?

האם נכון לומר היסח-דעת רב, היסח-דעת גדול, היסח-דעת חמור, היסח-דעת קשה?

האם נכון לומר כיעור רב, כיעור גדול, כיעור קשה?

וכן הלאה: לא תמיד הברירה בין שמות-התואר קלה היא. לא תמיד אנחנו מוצאים את המילה הנכונה, ולפעמים, מתוך בורות או בהיסח-הדעת, אנחנו משתמשים במילה שגוייה (ואחר-כך מתביישים בכך, אם הבושה היא חלק ממטען-הערכים שלנו).

אבל בהרבה מקרים, כאשר אנחנו בתחום הניואנסים הדקיקים, אנחנו נזקקים לבחירה בין כמה אפשרויות כשרות, וגם זה לא קל, ואפילו קשה למי שדקויות-הלשון יקרות לו, וחשובות לו.

אבל למה להתאמץ, אם אפשר להשתמש בסופרלטיב הכללי “בוטה”?

שורו-שורו: טעות “בוטה”, שחיתות “בוטה”, פגיעה “בוטה”, הפרה “בוטה”, סטייה “בוטה”, קושי “בוטה”, זלזול “בוטה”, התעלמות “בוטה”, בורות “בוטה”, התנהגות “בוטה”, סגנון “בוטה”, יחס “בוטה”, דרישה “בוטה”, הקלת-ראש “בוטה”, היסח-דעת “בוטה”, כיעור “בוטה”, וכן הלאה, וכן הלאה … הכל “בוטה”.

אבל אם כבר מדברים על “כיעור בוטה”, מדוע לא נדבר גם על “יופי בוטה”?

ובאמת מדוע לא. אם יש יופי “מהמם”, ויש יופי “צובט-לב”, מדוע לא “יופי בוטה כמדקרות-חרב”?

הנה-כי-כן, מילה בעלת משמעות ממוקדת כל-כך, ממוקדת מאוד, הפכה לסופרלטיב כללי למלים “שליליות”, אבל בקצב הזה אין כל מניעה שהיא תמשיך ותתפתח כסופרלטיב כללי למלים “חיוביות” ו”שליליות” גם יחד.

וזה אומר שבמקום סופרמרקט של סופרלטיבים נשארה לנו מכולת שכונתית פושטת-רגל, אשר הספקים אינם פוקדים אותה עוד, ועל מדפיה נותר מוצר אחד בלבד. מוצר יתום אשר אמור לענות על כל הצרכים.

שלב נוסף בדרך להזנייתה הטוטאלית של השפה העברית.

 

__________________

* במובאות המסומנות בכוכבית לא ברור אם הן ציטוט מדוייק של הטוענים, או של הערכאה שעליה הערעור, או פרשנותו של בית המשפט לדבריהם של אחרים.

עוד לעניין זה:

“בוטה” ועוד פעם “בוטה”, ועוד פעם, ועוד פעם … – עד כמה אפשר להזנות מילה אחת-ויחידה?

מה זה “משתלח”? ומה זה “סגנון משתלח”?