עוד על הבלוף הגדול: קריאה לתיקון חוק לשכת עורכי הדין
עוד על הבלוף הגדול: קריאה לתיקון חוק לשכת עורכי הדין
|
למטה מכאן תמצאו את מכתבי אל חה”כ מיכאל איתן, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לתיקון דחוף של חוק לשכת עורכי-הדין, תיקון לפיו לא יוטל על עורך-דין עונש השעייה אלא על עבירות-משמעת אשר יש בהן משום קלון או שחיתות.
קריאה לתקן את חוק לשכת עורכי הדין
התיקון שאני מציע יוסיף לחוק ה וראה כזאת:
לא יוטל על עורך-דין עונש השעייה אלא על עבירות-משמעת אשר יש בהן משום קלון או שחיתות.
לתיקון הזה תתוסף הוראת-מעבר, המחילה על התיקון את הוראת סעיף 5 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, אשר זה לשונו:
5. שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה
(א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה; “אחריות לה” – לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה.
(ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו – יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה.
למען הגילוי הנאות, ברור שהתיקון הזה בא לפתור גם את הבעייה האישית שלי.
דברי הסבר להצעה
אף חברה – גם זו הסוגדת לשופטיה באופן עיוור – לא משאירה בידיהם של השופטים את שיקול-הדעת המוחלט, בכל נושא שהוא – והדברים אמורים גם באשר למידות-הענישה.
כך, למשל, קובע המחוקק את העונש לכל עבירה בנפרד, וכל עוד לא צויין במפורש אחרת – העונשים הקבועים בחוק הם עונשי-מקסימום, ולא עונשי-חובה.
ישנם, במקרים מיוחדים, גם עונשי-חובה (כמו מאסר-עולם על רצח), ועונשי מינימום (אשר לא כאן המקום למנותם), וכן עונשי-מינימום אשר מותר לו, לבית המשפט, לחרוג מהם לקולה, אך זאת רק “מטעמים מיוחדים שיירשמו”.
ומדוע רק “מטעמים מיוחדים שיירשמו”? משום שגם המחוקק, כמו הציבור שבחר בו, לא מאמין להנמקות-ישראבלוף מסוג “נחה דעתי“, וכו‘ – אשר אין בהן ולא-כלום, והן מחליאות כל אדם תרבותי מן היישוב.
ובקיצור – גם מי שסומך על שופטים, עדיין נוקט כלפיהם בגישת כבדהו וחשדהו.
בחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א-1961, אין לנאשם הצפוי להשעייה-לצמיתות אפילו שמץ מן ההגנות הניתנות במשפט הפלילי לנאשם בעבירת-חנייה אשר הקנס המקורי עליה הוא 100 ₪, וזה נושא לדיון נפרד.
אבל באותו החוק גם אין כל הגבלה – לא הגבלת-מקסימום וגם לא הגבלת-מינימום לעונשים על מה שקרוי “עבירות המשמעת”.
התוצאה היא שעורך-דין אשר הורשע ברצח, מאפשרים לו לחזור למקצוע עריכת-הדין; מי שהורשע בעבירות מרמה אותן ביצע לצורך קבלת אישור ההתמחות קיבל אישור רטרואקטיבי (!) להתמחותו; עורך-דין אשר נתן שוחד (לפי הפסיקה של ביהמ”ש העליון – “אבי אבות הטומאה”) לשם קבלת עבודה משפטית מסתפקים בהשעייתו לשנה אחת בלבד; עורך-דין אשר הורשע בחברות בארגון טרור נידון לחמש שנות השעייה, ואילו עורך-דין אשר מותח ביקורת על ה”מערכת” – איתו מחמירים יותר מכולם.
לשכת עורכי-הדין טוענת כי היא “מרחיקה משורות המקצוע” עורכי-דין אשר “פוגעים בלקוחותיהם”, אבל במה הביקורת של עורך-דין על מערכת המשפט “פוגעת בלקוחות”? האם רוצים עסקני הלשכה לומר כי השופטים מתנקמים בעורכי-הדין על גב לקוחותיהם? אם עו”ד שמחה ניר היה אומר זאת, היו מתריסים כנגדו: באיזה סגנון אדוני מדבר!!!
אבל עסקני הלשכה אומרים זאת לא רק ברמז, אלא גם במפורש, ואיש לא תוקף אותם על ה”סגנון”, וזה אומר שהשופטים אכן מתנקמים בעורכי-הדין, ואם על גב לקוחותיהם – על גבם של עורכי-הדין לא כל שכן.
וכאשר החוק מאפשר לשופטים להתנקם במבקרים אותם – יש לתקן את החוק, כי את השופטים כבר אי אפשר לתקן (ואף אחד גם לא מנסה).
בסופו של מכתבי אל ח”כ איתן אתם מוזמנים לשלוח הבעת-תמיכה בתיקון החוק.
הדבר הזה חשוב ונוגע לא רק לעורכי-דין, כי גם לכל מי שעשוי להיזקק אי-פעם לעורך-דין, כי אם שוללים את הזכות לייצג לקוחות מעו”ד אשר מוכן לומר באומץ את אשר עם ליבו, מחר תזקקו לאחד כזה – אבל לא תמצאוהו.
מכתבי אל ח”כ מיכאל איתן מדבר בעד עצמו.
|
משעול גיל 1-ג‘, כפר סבא 44281 טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000 פקס 09-7424873 כפר סבא, 13.7.2005 לכבוד חה”כ מיכאל איתן יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הכנסת ירושלים נכבדי, הנדון: שלוש שנות ההשעייה הנוספות שנגזרו עלי ע”י ביהמ”ש העליון אחרי פסה”ד שניתן נגדי לפני שנתיים בעל”ע 3954/03 (זו הפרשה הקודמת), בו אושרו שלוש שנות השעייה אשר נגזרו עלי ענית לי (במכתבך 17336003, מיום 6.11.2003): “מנסיוני ומקריאת מה שמופיע בין השיטין ברור לי כי הפרשה סבוכה יותר“. את הדברים האלה אתה אומר אחרי שאתה מתנצל כי עקב עומס העבודה לא תוכל לקבל על עצמך לבחון בצורה יסודית את הפרשה, ואם כך הווה אז, שבעתיים סבוכה הפרשה החדשה, בה מדובר (על”ע 4743/02, ראה הערות, למטה). אבל כיוון שאני פונה אליך בעיקר כחלק מהמחוקק, גם אין כל צורך להיכנס למיקרו, כי די לנו במאקרו: לטפל בשורש-הרע ברמת העיקרון, הנוגע לכלל, ולא ברמה הפרטנית, הנוגעת רק לשמחה ניר (אם כי אני, כמובן, מקווה להיבנות ממה שאני מציע לך כאן, בהמשך). שורש-הרע, ב”פריסת המינימום” בה אני מדבר היום, שלוש רגליים לו: האחת – הנתל”ש (נציבת התלונות על השופטים) הנוכחית החליטה כי ענייני היושר והיושר האינטלקטואלי אינם “בתחום טיפולה”, ולפי חוק הנתל”ש היא נהנית מחסינות מוחלטת מביקורת שיפוטית – דבר שאפילו הכנסת, כמחוקק הראשי, לא זוכה לו אצל אהרן ברק. ממילא אם מה שהפרופסור יצחק זמיר, לפנים שופט ביהמ”ש העליון, מגדיר כ”שחיתות קשה ומתפשטת” נמצא בטיפולה של המשטרה, ומה שהוא מגדיר כשחיתות “רכה”, אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל” לא נמצא בטיפולו של הנתל”ש, נשאלת השאלה מהי זכות קיומו של המוסד הזה. השנייה – בין מערכת המשפט לבין לשכת עורכי-הדין קיימים יחסי תן-וקבל בולשביקיים: קחו שלטון על המקצוע, ובתמורה תשתיקו את הביקורת של עורכי-הדין מן השורה על השופטים (ראה מאמרי “הבלוף הגדול”, על בג”ץ חיים שטנגר, ובמיוחד את פרק הסיום שלו – “למי תודה, למי ברכה”). אציין כי אגב כתיבת המאמר גיליתי, כפי שאני מראה בו, את העובדה המדהימה שלפי חוק לשכת עורכי הדין הלשכה אינה חייבת לפעול להגנת ענייניהם המקצועיים של עורכי-הדין, כי הנושא הזה אינו נמצא במסגרת “תפקידי הלשכה” (סעיף 2 לחוק) אלא רק במסגרת “פעולות הלשכה שברשות” (סעיף 3). אפילו במשטר הכי בולשביקי לא יעזו לקרוא למוסד כזה “גילדה”! והשלישית – בחוק לשכת עורכי-הדין אין זכר להגנות הניתנות לנאשם במשפט פלילי, ונאשם אשר צפוי להשעייה-לצמיתות מעריכת-הדין אינו זוכה למה שזוכה אפילו נאשם בעבירת-חנייה. סניף של הרגל הזאת הוא שבחוק הלשכה אין דירוג-חומרה של עבירות-המשמעת, ואם רוצים להתנכל לעו”ד אפשר להשעותו לצמיתות בגלל שהוא לא החווה קידה מספיק עמוקה לשופט ברחוב. הרי אם היו מציעים לעשות את זה בחוק הפלילי, ולקבוע שלכל העבירות – החל בעבירות-חנייה וכלה ברצח או בגידה במולדת – יהיה אותו עונש-מקסימום (נניח מאסר עולם או אפילו עונש-מוות) ולסמוך על חוש-המידה של השופטים – אף אחד לא היה מקבל את זה, ואני לא רואה כל סיבה שדווקא בענייני המשמעת אפשר לסמוך על השופטים (והמקרים שלי הם עדות לכך). מה עושים עכשיו עם הרעיונות האלה? לגבי הבעייה הראשונה והשנייה, נראה לי כי יש להקים שתי ועדות-משנה ליד ועדת החוקה, חוק ומשפט, אשר תבדוקנה את תיפקודם ועצם זכות קיומם של שני המוסדות האלה. תיקון זה יחול, כמובן, גם רטרואקטיבית על עבירות שבוצעו ועל פסקי-דין שניתנו לפני תחילתו של התיקון: יכול להיות שזו תגובת-נגד חריפה למדי למה שהם עשו לי, אבל דורשי-רעתי – אלה אשר אומרים על עצמם שהם “מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות … בוודאי שבית המשפט העליון טועה … אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו” (כך, למשל, אהרן ברק, הארץ, 17.11.99, וגם בעל”ע 3954/03, הפרשה הקודמת בענייני) – הוכיחו כי אין לסמוך על ה”מידתיות” שלהם ועל ההגינות והנכונות שלהם לקבל “באהבה” את הביקורת (כפי שהם אומרים על עצמם השכם-והערב), ובכך הם הרוויחו את זה ביושר.
אני מבקש – לא בנפש חפצה – לומר כאן כמה מלים על עצמי, דבר אשר עד כה נמנעתי מלעשותו. לקראת סוף פסק-הדין אומר בית המשפט: בנסיבות אלה, שקלתי בכובד ראש את טענתו של הוועד המחוזי, כי המערער פשוט אינו מתאים לשמש כעורך דין, כי אין גם סיכוי שיסתגל בעתיד להתנהגות המצופה מעורך דין, וכדי למנוע את הפגיעה המתמשכת שהוא גורם לכבוד המקצוע ולכבוד בית המשפט אין מנוס מהרחקתו מהעיסוק במקצוע עריכת הדין לצמיתות. הגעתי לכלל מסקנה שצעד עונשי כזה יהא מרחיק לכת. מה גם שלאור העובדה כי מדובר באדם מבוגר, העונשים שנגזרו עליו עד כה ימנעו ממנו לעסוק במקצוע עריכת הדין בחלק ניכר מתוחלת עיסוקו המקצועי בעתיד. אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם: שלוש שנות ההשעייה שהושתו עלי בפרשה הקודמת (על”ע 3954/03) נפלו עלי בגיל 64 +, ויחד עם ההשעיות החדשות אני אוכל לחזור למקצוע אחרי גיל 70 שנה – בתנאי שהם לא ימשיכו לרדוף אותי על הביקורת שאני מותח על אלה אשר, כאמור, “מקבלים אותה באהבה” (ובשלב הזה הם אכן ממשיכים לרדוף אותי בעזרת סעיף 50א‘ לחוק הלשכה, אשר נחקק בשנת התש”ס – הרגני הרוג ולא אדע כיצד עבר בכנסת הסעיף הזה, אשר מכפיף את עורך-הדין המושעה למרותה של הלשכה, לא רק על מה שעשה לפני ההשעייה, אלא גם בהיותו מושעה – וזה אומר שאפשר למנוע מעורך-דין את העיסוק במקצועו, אבל להמשיך ולחייבו לקוד עמוקות לפני כל שופט ברחוב). בינתיים מקור הפרנסה שלי – מפעל-חיי אותו בניתי במו-ידי, בלי “אבא עשיר” – נהרס כליל, ואתה יודע היטב מה זה, במצב המשק היום, למצוא עבודה אחרת בגילי, 66 שנים, ואחרי גיל 70 – לא כל שכן! להגיד שהשעיות האלה ימנעו ממנו לעסוק במקצוע עריכת הדין “בחלק ניכר מתוחלת עיסוקו המקצועי בעתיד” – זה לעג-לרש, אם לא גרוע מכך (בתגובת לכתבה שפורסמה באתר גלובס הגדיר אחד הגולשים את מה שעשו לי כ“הוצאה להורג תעסוקתית”, וזכה ל-18 “המלצות” מגולשים אחרים – נכון למועד הלכידה שלי את הכתבה והתגובות – ראה נספח. שים לב במיוחד לתגובה מס’ 3 – גם לכותרת וגם לתוכן). לכן הדבר היחיד שיכול להציל אותי הוא, כאמור, תיקון חוק הלשכה כך שלא ניתן יהיה להשעות עורך-דין בגין עבירות משמעת אשר אין בהן קלון או שחיתות – ועם תחולה רטרואקטיבית, כמובן. ואולי, בהזדמנות זאת – בתנאי שהרחבת-החקיקה לא תעכב אותה – הגיע הזמן להקנות לעורכי-הדין הנאשמים בעבירות משמעת את מה שזוכה לו כל נאשם אחר: התיישנות, חנינה וכו‘. הרגני הרוג, אבל אין שום הגיון בכך שנשיא המדינה יוכל לחון רוצחים, אנסים, בוגדים-במולדת, ארכי-מחבלים עם-דם-על-הידיים – אבל לא עברייני משמעת. בברכה,
שמחה ניר, עו”ד הערות: א. מדובר בארבעה ערעורים ושלושה ערעורים-שכנגד, הנסבים על שמונה כתבי-קובלנה הכוללים 10 פרטי אישום, עליהם קיבלתי עוד כ-3 שנות השעייה מצטברות לנ”ל, אולי יותר (על”ע 4743/02, הוא “הפרשה החדשה”; מספרי התיקים לא צריכים להטעות, משום שהתיקים נשוא הפרשה החדשה התחילו לפני התיק נשוא הפרשה הקודמת, והם על אירועים שקדמו לה בהרבה (אולי אפילו 10 שנים), אבל מישהו אז אצה לו הדרך). 6 השנים האלה משלימות ומחזקות את מה שאמרתי על פרופורציות הענישה, העושות אותי “חבר בארגון טרור“: בפרשה הקודמת הבאתי שורה ארוכה של תקדימים, אשר הוגשו לפי החלטת בית המשפט אבל הוא התעלם מהם, ואישר את העונש של שלוש שנות השעייה, שהן בדיוק באמצע שבין מתן שוחד לקבלת עבודה משפטית (שנת השעייה אחת – נספח י’ כאן) לבין חברות בארגון טרור (חמש שנות השעייה – נספח כ’ כאן). כעת, עם ה”השלמה” ל-6 שנות השעייה, הביקורת שלי על מערכת המשפט הופכת אותי לגרוע יותר, “מסוכן” יותר לציבור, מחבר בארגון טרור! ואלה הן רק דוגמאות לשנאה היוקדת ולנקמנות של שופטי בית המשפט העליון כלפי מי שמותח עליהם ביקורת החורגת מתחום הטעויות המשפטיות-נטו, “פה ושם”. ב. לצורך הדברים היום אני לא נכנס כאן לשאלת תקפותם המשפטית של ההליכים נגדי, ואני מוכן לצאת מתוך הנחה טנטאטיבית שבניגוד למה שאני טוען כבר כמעט שנתיים כל ההליכים נגדי אכן תקפים וחוקיים. השאלה היא רק מה עושים כאשר ברור כי ההליכים הם מונחי-נקמנות, ואני מוסיף את ההערה הזאת כדי שלא יבוא מאן-דהוא ויגיד כי אני “כבר לא טוען את זה” (דהיינו שההליכים נגדי הם VOID).
|