נאום-תשובה לד”ר דרור אידר, על “הרודנות התקשורתית”

נניח שהיטלר היה עולה לשלטון בארה”ב של שנת 2017. האם הוא היה מצליח לעשות את מה שהצליח בו באירופה של שנת 1939 ואילך *** ונניח שדונאלד טראמפ היה עולה לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, ובאירופה היו אז 9.8 מוסלמים, היספנים, מקסיקנים ושחורים, האם הוא היה עושה לכל אלה את מה שעשה היטלר ליהודים?

שמחה ניר, עו”ד

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

הד”ר דרור אידר, עורך מדור הדיעות בישראל היום, כותב מאמרים מעניינים – בין אם אתה מסכים להם, בין אם לאו, אבל יש לו בעייה: הוא לא אוהב להשיב על תגובות ארוכות למאמריו.

כיוון דקאמר קל להשליך אבן לבאר, קשה מאוד לשלותה, ככל הנוגע למאמריו של אידר, הדבר הזה מעורר קושי ממשי. קחו, למשל, את המובאה הזאת, המונה (לפני ההשמטות) 124 מלים, כ-14% מהמאמר נשוא נאום-תשובה זה:

השער האחרון של השבועון הגרמני “שטרן” … הוא שלב נוסף בטירלול התודעה של המערב והקהיית חושי ההישרדות שלו מול הסכנה הממשית של האסלאם הג’יהאדיסטי.

השער של ה”שטרן” מטורף, אך מי שקרא את עיתונאינו האמיצים בשבוע שעבר, היה יכול לייצר ממאמריהם שבעה שערי שנאה כאלה. נדב אייל ב”ידיעות אחרונות” וחמי שלו ב”הארץ” ציירו את טראמפ בצבעים חמורים הרבה יותר. חוץ מלומר “טראמפ הוא היטלר” אמרו הכל.

הם לא היו מקוריים; גידופים דומים אפשר למצוא בתקשורת הליברלית לגווניה. מה שמיוחד היה תרגומו של שיגעון ההשוואה הנאצית לעברית. ואם היהודים בישראל מאשימים את טראמפ בנאציזם, הגרמנים לא יכולים להיות צדיקים יותר מהאפיפיור.

לשיטה הזאת אני קורא שיטת המשפט הרב-מפרקי.

על שלוש  הפסקאות האלה – המדברות רק אל מי שמסכים עם הכותב – לא ניתן להשיב אלא בשורה של מאמרים, המשיבים  על כל נקודה בנפרד:

א.      האם קיים “טירלול התודעה של המערב והקהיית חושי ההישרדות שלו מול הסכנה הממשית של האסלאם הג’יהאדיסטי”;

ב.      האם השער האחרון של השטרן הוא אכן “שלב נוסף” באותם “טירלול התודעה והקהיית החושים”?

ג.       האם אותה “סכנה ממשית” (שאני מסכים שהיא אכן קיימת) מצדיקה התעלמות משאר הסכנות הרובצות לפחה של האנושות.

ד.      האם השער הנ”ל הוא אכן “מטורף”?

ה.     האם העובדה שעיתונאים מסויימים “ציירו את טראמפ בצבעים חמורים הרבה יותר” היא עילה ל”מאמרי שנאה”?

ו.        האם לומר “טראמפ הוא היטלר” זה “משהו גס”?

ז.       האם הדברים שנאמרו על דונאלד טראמפ הם “גידופים”?

ח.     למה הם “דומים”?

ט.      האם “התקשורת הליברלית לגווניה” היא תופעה פסולה?

י.        האם ההשוואה הנאצית היא “שגעון”?

יא.    מה פסול בתרגומו לעברית של ה”שיגעון” הזה?

יב.    האם הגרמנים באמת זקוקים ליהודים בישראל כדי לייחס לטראמפ נאציזם?

יג.     האם ההימנעות מההשוואה הזאת היא “צדיקות”, או אולי משהו אחר (למשל: טמינת הראש בחול)?

הנה, י”ג שאלות הנובעות מ-14% ממאמר אחד של הד”ר דרור אידר.

וישנה שאלה נוספת, אשר אינה נובעת מהמאמר הזה, אלא ממאמרים קודמים שלו, המשבחים את טראמפ על הפנייתו-עורף לכל ה”פוליטיקלי קורקט”. והשאלה היא מהו המאמר הזה אם לא התגלמות-של-ההתגלמות-של-ההתגלמות של הפוליטיקלי-קורקט?!

כדי להקל על הד”ר אידר חילקתי את נאום-התשובה הזה לי”א פרקים – בממוצע 180 מלים לכל פרק.

ירצה – יגיב לפרקים האלה, “כולם או מקצתם”, לא ירצה – גם טוב.

א.   על שני רכשים התקשורת רוכבת

מאמרו בן 874 המלים של הד”ר דרור אידר, המכבש על התודעה (ישראל היום, 24.8.2017), קושר, כמה מפתיע, אל “השמאל העולמי – וגם חסידיו אצלנו” את “הרודנות התקשורתית” אשר הקימה “דת חדשה שכוהניה עיתונאים העסוקים בהטפה לציבור מה לחשוב ובמה להאמין”.

העיתונות בכללותה עומדת על שני בסיסים אפשריים:

האחד – בעלי עניין המבקשים לקדם את עמדותיהם, על בסיס לא-מסחרי, ואפילו להפסיד כספים למען המטרה הזאת (בימים ההם – בטאון מפא”י, הדור, למשל; בזמן הזה – ישראל היום, למשל).

והשני – ציבור הקוראים/המאזינים/הצופים, אשר נותנים את הבסיס הכלכלי לקיומה של התקשורת העצמאית.

בניגוד לתקשורת מהקבוצה הראשונה, אשר יכולה, או לא יכולה, להכתיב לציבור “מה לחשוב ובמה להאמין” (חופש הביטוי, אמרנו?), התקשורת מהקבוצה השנייה לא יכולה לעשות זאת, כי הציבור – מטומטם ככל שיהיה – לא יתמוך במי שרודה בו.

ובמלים אחרות: קול התקשורת כקול המון (ובתרגום לעברית: vox media vox populi).

ב.    התקשורת הגרמנית ודונאלד טראמפ

אידר אומר על “הרודנות התקשורתית”  שהיא עתיקת יומין, “אבל תופעת טראמפ העצימה אותה”, וכדוגמה הוא מביא את השער האחרון של השבועון הגרמני “שטרן” שבו הוצג נשיא ארה”ב דונלד טראמפ כ”היטלר חדש”, וזה כ”שלב נוסף בטירלול התודעה של המערב והקהיית חושי ההישרדות שלו מול הסכנה הממשית של האסלאם הג’יהאדיסטי”.

ונשאלת השאלה מה עניין שמיטה להר סיני, והאם הסכנה הממשית של האיסלאם הג’יהדיסטי צריכה להניח בצד נושאים אחרים, סכנות אחרות?

עוד מוסיף אידר כי “מאז הבחירות (לנשיאות בארה”ב) כל בעיה קטנה בסביבתו של טראמפ מוצגת כפצצת אטום המאיימת להחריב לא רק את אמריקה אלא את העולם כולו”.

אם יש בדברים האלה משום הנחת-עבודה סמוייה שטראמפ אינו “סכנה אטומית” לאמריקה ולעולם כולו, די לנו במה שאמר בימים האלה ג’יימס קלאפר, המנהל הקודם של הביטחון הלאומי האמריקאי, על טראמפ. הוא הטיל ספק בכשירותו של טראמפ לשמש בתפקידו (ראו את הוידיאו הזה, הוא כמעט בוכה), והביע חשש לביטחון הלאומי מכך שלטראמפ ישנה גישה אל הקוד האטומי.

אומר בהקשר הזה, כמי שנמצא בארה”ב וכבר הספיק להיות מעורה בפוליטיקה האמריקאית (שלא כמו בישראל, בארה”ב אין רגע דל), שהאמירה כי “כל בעיה קטנה בסביבתו של טראמפ מוצגת כפצצת אטום”, וכו’, היא הגזמה אוריינטלית לחלוטין.

חוץ מזה, אף אחד לא אומר שלאמריקה “אין אויב אחר, לבד מטראמפ”.

כאשר מלומד הנושא את התואר דוקטור (ואין לי שום ספק שאידר זכה בו כדת וכדין) בא להפריך תיזה מסויימת, כגון הצגתו של טראמפ כ”היטלר חדש”, אני מצפה ממנו להציג תיזה נגדית, המנסה לשכנע אותי, אבל אידר יוצא מהנחת-יסוד כי ההיקש הזה מופרך-מעיקרו, ועל מנת לטרלל אותנו הוא מדלג שוב-ושוב, הלוך וחזור, בין “תקשורת השמאל” שלנו לבין התקשורת האמריקאית והגרמנית, אבל, כמו שאמר הסרג’נט במערכת הראשונה, תמונה שנייה, של מקבת, לוויליאם שייקספיר:

Doubtful it stood;
As two spent swimmers, that do cling together
And choke their art.

ומקל-וחומר הוא כאשר מדובר ביותר משני שחיינים עייפים, אשר כולם נצמדים זה לזה.

ג.     ההשוואה להיטלר אינה משהו גס

לפני שאכנס לשאלה אם ניתן להשוות בין טראמפ להיטלר, אומר משהו קיצוני יותר: העולם מלא היטלרים פוטנציאליים. הם מסתובבים בינינו, רואים ואינם נראים.

מדוע הם לא נראים? התשובה לכך גלומה בשאלה מדוע הכלב מלקק את אשכיו, ובתשובה הניצחת: כי הוא יכול, ואם הם לא נראים, זה משום שהם לא יכולים לעשות את מה שהיטלר הצליח לעשות, והם לרוב (אבל לא תמיד) גם לא מעזים לומר מה הם היו עושים, אילו יכלו.

מדוע היטלר הצליח להיבחר (בבחירות דמוקרטיות, כידוע)?

• הוא הצליח בזכות הכריזמה שלו, ובזכות הדמגוגיה שלו;
• הוא הצליח משום שהוא הבטיח להמונים לחם, ואולי גם שעשועים;
• והוא הצליח משום שהוא רכב על גלי שנאת-הזרים.

ומדוע הוא הצליח להשתלט על גרמניה ולבצר בה את הדיקטטורה שלו, אשר הוליכה למלחמת העולם, למותם של עשרות מיליונים ולהשמדת שלי מהעם היהודי?

• משום שהחוק הגרמני איפשר להכריז על מצב חירום ולבטל את כל החוקים המבטיחים את זכויות האדם;
• משום שהאווירה בציבור הגרמני איפשרה להיטלר את הדיקטטורה;
• ומשום שהוא היה מוכשר דיו כדי לבצע את זממו.

כל המרכיבים האלה, מצטברים יחדיו, אינם נמצאים אצל הבן של השכנים, אבל אם ניתן להעריך, על סמך נתונים חלקיים, ממי יש להיזהר, ולא לתת לו הזדמנות “לגדול”, הייתי מביא כדוגמה את אלאור אזריה, חביבו של דרור אידר.

אני לוקח אותו כדוגמה הן על סמך מה שהוא והוריו אמרו בפייסבוק “שנתיים לפני הרעש”, והן על סמך מה שהוא עשה ואמר באירוע שבגינו הוא הורשע בהריגת מחבל פצוע.

              

כמובן שהכל ספקולציה, אבל אפשר להניח שמכל אלף “אלאור אזריה” ישנו לבטח לפחות היטלר פוטנציאלי אחד, ולכן יש להיזהר מכולם, ומכל מי שמגלה סימנים מוקדמים, אפילו קלושים ביותר.

ד.    אדולף טראמפ, דונאלד היטלר: איפכא מסתברא

לצורך הדיון כאן אצא מתוך הנחה טנטטיבית לפיה טראמפ הוא גזען. כמובן שאפשר לחלוק על ההנחה הזאת, אבל זה נושא לדיון נפרד (ואני מוכן לקיים אותו).

כעת בואו נציג שתי שאלות:

האחת – נניח שהיטלר היה עולה לשלטון בארה”ב של שנת 2017. האם הוא היה מצליח לעשות את מה שהצליח בו באירופה של שנת 1939 ואילך?

והשנייה – נניח שדונאלד טראמפ היה עולה לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, ובאירופה היו אז 9.8 מוסלמים, היספנים, מקסיקנים ושחורים, האם הוא היה עושה לכל אלה את מה שעשה היטלר ליהודים?

לגבי השאלה הראשונה – ייתכן שהוא היה מצליח להיבחר לנשיאות (בזכות כל מה שהעלה אותו בגרמניה, 1933 – ראו לעיל – ובדומה לכך את טראמפ, 20;6), אבל אין שום סיכוי שהוא היה מצליח להמשיך הלאה, כי החוקה האמריקאית אינה מאפשרת לנשיא לבטל אותה, וכי אחרי שבוע היו עושים לו אימפיצ’מנט.

ובאשר לשאלה השנייה – אני מפחד לתת הערכה, אבל ברור לי כי הסיכויים לכן הם הרבה יותר מאפס, וכנראה שאינם מגיעים לכדי 100%, אבל ספק אם קיימת אפשרות מדעית להעריך את היתכנותה של האפשרות הזאת.

דרור אידר, יש לך הערכה כלשהי?

ה.   דונאלד אידר ודרור טראמפ תוקפים את התקשורת

כאמור, אידר אומר:

ישנן רשתות, שצפייה בהן עלולה לשכנע שלאמריקה אין אויב אחר, לבד מטראמפ,

ואני מגדיר אמירות כאלה כ”שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת“.

אכן, ישנן רשתות כאלה, אבל מי שקורא את המאמרים שלי עלול להשתכנע שלמדינת ישראל אין אוייב אחר, לבד מהממסד המשפטי, ומי שקורא את המאמרים של אידר עלול להשתכנע שלמדינת ישראל אין אוייב אחר, לבד מ”השמאל העולמי – וגם חסידיו אצלנו”.

אכן, גם לאמריקה וגם לישראל ישנם אוייבים רבים, אבל אי אפשר לצפות מכל רשת טלוויזיה, מכל בעל אתר ומכל פובליציסט בישראל היום שיעסוק בכל התחומים שבעולם.

אני לא אבוא בטענות על דרור אידר על כך שהוא לא מקדש מלחמה על תאונות הדרכים, על הליקויים בשירותי החינוך והבריאות, או על הבזבוזים במערכת הביטחון – הוא לא מומחה בתחומים האלה, וחוץ מזה – שלדון אדלסון משלם לו משכורת בשביל מה שהוא עושה, וזה לגיטימי שהוא ייחד את אונו ומרצו למה שנותן-לחמו מצפה ממנו.

ואגב, אפשר להניח ברמה גבוהה של הסתברות כי ישנן רשתות שצפייה בהן עלולה לשכנע שלאמריקה אין מושיע אחר, לבד מטראמפ. אז מה?

וברוח זו אפשר גם לומר:

יש באמריקה נשיא שצפייה בנאומי-הבחירות שלו (שהוא לא חדל מהם גם עשרה חודשים לאחר שנבחר, והוא לא מראה כוונה לחדול מהם) עלולה לשכנע שלאמריקה אין אויב אחר, לבד מהתקשורת ש”אינה הוגנת” כלפיו, עם ה”פייק ניוז”, ושכל אלה שמבקרים אותו אינם אוהבים את ארצם.

אז לא, ממש לא.

יש עיתונות טובה ויש עיתונות רעה, יש נשיאים טובים ויש נשיאים רעים, אבל כאשר מבקרים את אלה, או את אלה, יש להפריד בין הביקורת על ההתנהלות ועל האישיות, לבין הביקורת על דיעותיו ועמדותיו הפוליטיות (והאחרות) של המבוקר.

כך, למשל, דונאלד טראמפ: ישנם במפלגתו לא מעט אנשים ראויים ממנו (בעיני מפלגתו), שמרניים ממנו, ימניים ממנו, אוהדי ישראל יותר ממנו (בעיני הישראליים), “רפובליקאים” ממנו, אבל בכל זאת הוא מאוס על בכירי מפלגתו-הוא (נושא למאמר נפרד), ואני שואל את עצמו שוב ושוב: אם הרפובליקנים יכולים (והם יכולים!) להעיף את טראמפ, ולקבל במקומו את סגנו, מייק פנס, הנכנס לתפקיד הזה באופן אוטומטי, מדוע, לכל הרוחות, הם לא עושים את זה?!

וההערכה שלי – במוקדם או במאוחר הם יעשו את זה.

והוא הדין גם בביקורת העיתונות: העובדה שעיתונות זו או אחרת אינה לטעמך הפוליטי אינה אומות שהיא עיתונאות גרועה.

ו.       גרמניה אינה זקוקה לשום “שמאל”

אפשר להניח ברמה מוחלטת של ודאות שאם כלי התקשורת בגרמניה מדברים על “היטלר חדש”, הם יודעים דבר או שניים על היטלר ועל היטלריזם, גם בלי “השמאל העולמי – וגם חסידיו אצלנו”: הם, לצערם כמו לצערנו (ואני לא מדבר כמותית), היו בסרט-האימים הזה.

ז.     וגם האמריקאים לא זקוקים לו

האמריקאים, ימניים ושמאלנים, לבנים ושחורים, מכירים את דונאלד טראמפ הרבה לפני שהוא נכנס לפוליטיקה. קחו, למשל, את אוניברסיטת טראמפ.

אבל כיום אין צורך לא בדעת הקהל, לא בדעת התקשורת ולא בדעת יריביו הפוליטיים כדי לדעת מיהו דונאלד טראמפ, כי די לנו לדעת מה אומרים עליו בכירי מפלגתו-הוא (אשר, כאמור, מאסו בו טוטאלית).

ודי לנו גם במה שאומרים עליו שרים בכירים בממשלתו, אשר מדסטנסים את עצמם ממנו. כך, למשל, אומר מזכיר המדינה, רקס טילרטון: טראמפ מדבר בשם עצמו, לא בשם העם האמריקאי, והערכים שלו אינם הערכים שלי.

כולם אומרים עליו שהוא גזען.

ח.   חברו שניים ושניים

כעת, כאשר אנחנו יודעים מה דעת הגרמנים על היטלר, ומה דעת האמריקאים על טראמפ, אפשר ולמר בוודאות: דונאלד טראמפ הוא אכן “היטלר חדש”, והעובדה שהוא לא יכול לעשות בארצו את מה שהיטלר עשה בארצו-הוא נובעת, כאמור, מהתנאים ה”סביבתיים” – מערכת חוקים אחרת, ציבור אחר.

ט.   “מרדו” – במי?

אומר אידר:

הרודנות התקשורתית ארוכת ימים, אבל תופעת טראמפ העצימה אותה. מול ההמונים שהתמרדו ובחרו בו כנגד כל הסיכויים, תוך שהם ממרים את ההכתבה הבוטה במי לבחור – הכפילה התקשורת את המכבש על התודעה.

ראשית, נשאלת השאלה במי ההמונים “התמרדו”, ואני עצמי, כמי שכותב מאמרים מפעם לפעם, ברור לי שהכותב נתקע כאן, שאל את עצמו מה לשים כאן, וכיוון שהוא לא הצליח, הוא השאיר את זה ריק, בתקווה שהקורא לא ישיב לב לכך.

אז אני שמתי לב, וברור לי מה הקושי שעמד בפני הכותב: אותם “המונים” בכלל לא “התמרדו” באיש, משום שהם לא היו מחוייבים לאיש.

מה שקרה בבחירות האלה דמה מאוד למה שקרה אצלנו במהפך של שנת 1977: אצלנו הציבור מאס בשלטון מפא”י, אשר הסתאב במשך השנים, ובארה”ב הציבור מאס במה שקרוי המימסד הוושינגטוני, וזו גם הסיבה שרבים מהפרולטריון תומכי ברני סנדרס עקפו את הילארי קלינטון מימין, ובחרו בטראמפ, הקפיטליסט-שבקפיטליסטים.

כמו שאצלנו מאוכזבי מפא”י (“מפלגת פועלי ארץ ישראל) תמכו במפלגות הימין הקפיטליסטי.

כעת, אחרי שאנחנו יודעים שלא הייתה שום “התמרדות”, נשאל את עצמנו מי הם ה”המונים”, עליהם מדבר אידר.

ובכן, הפתעה: מי שהעלו את טראמפ לשלטון בבחירות המאוזנות האלה לא היו “המונים”, אלא מעטים מאוד:

• כ-57,000 בפלורידה;
• כ-23,000 בפנסילבניה;
• כ-12,000 בוויסקונסין.

ובסך הכל – כ-92,000 מצביעים (כ-0.7% בלבד מכלל המצביעים), אשר אם היו מצביעים לקלינטון במקום לטראמפ – התוצאות היו כאלה שלדרור אידר הייתה בעייה מה לכתוב על ה”דיקטטורה” של התקשורת השמאלנית, ועל ה”התמרדות” של ה”המונים”.

אפשר לומר כי המספרים השוליים האלה אינם משקפים את התופעה כולה, ואכן הנהירה אחרי טראמפ הקיפה מדינות רבות בארה”ב, והיא אכן מובהקת, אבל בהתחשב בכך שלמפלגה הרפובליקנית יש בסיס תמיכה קבוע ומוצק, קשה לאמוד במדוייק כמה הם ה”המונים” האלה, אשר נוספו לבסיס התמיכה המוצק שלו.

מה שאנחנו כן יודעים הוא השחיקה בציבור מסויים שהיה חלק משמעותי בניצחונו של טראמפ: אנשי הצווארון הכחול, חסרי ההשכלה העל-תיכונית, אשר הצביעו עבורו, וכיום הם מאוכזבים ממנו קשות – כי הוא רימה גם אותם.

י.       אכן ההמונים לא נכנעו ל”מכבש התקשורת”, ואולי חבל שכך הוא

אחרי תגובתו הגזענית של טראמפ למאורעות שארלוטסוויל, הוא חטף מכל הכיוונים – לא רק מהתקשורת, על כל גווניה, אלא גם מהפוליטיקאים מקיר-אל-קיר, כולל בכירי מפלגתו.

והנה, האפרובל-רייטינג שלו, שהיה בשפל של כל הזמנים (36.9%) עלה תוך שבוע ל-37.9% (תגובה מובהקת לבסיס-התמיכה הגזעני שלו, עליו כתבתי במאמר דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (ב): העכברים עוזבים את הספינה הטובעת, והיא שקולה כנגד יותר ממיליון ורבע מצביעים בבחירות שהעלו אותו לשלטון).

על הגזענות של אותם ה”המונים” אפשר ללמוד מתשואותיהם של המשתתפים בעצרת הבחירות של טראמפ באריזונה, ביום 21.8.2017, כאשר הוא “רמז” על החנינה שהוא מתכוון להעניק לשריף-לשעבר, הגזען ג’ו ארפאיו, אשר הורשע בצפצוף ממושך (17 חודשים תמימים – ואולי לא כל כך תמימים) על פסיקת בית המשפט, אשר אסרה עליו לאכוף את החוק לפי תבחינים גזעניים.

ואכן, ימים ספורים לאחר מכן, בחסות סופת ההוריקן בטקסס, דונאלד טראמפ אכן העניק את החנינה המובטחת – חנינה אשר זכתה גם היא לגינוי מקיר-אל-קיר, לא רק בתקשורת, אלא גם בפוליטיקה, ושוב – גם מפי בכירי מפלגתו של טראמפ.

במדינת ישראל זה לא היה עולה על הדעת, וכן גם בארה”ב של ברק אובמה – אבל בארה”ב של דונאלד טראמפ הכל אפשרי.

ואגב, במדינת ישראל חתימתו של נשיא המדינה מצריכה “חתימת קיום” של שר (לרוב זה שר המשפטים), ואם כך היה הדבר בארה”ב – שר המשפטים, ג’ף סשנז, לא היה נותן את החתימה הזאת, כי הוא התנגד לה מראש, כאשר טראמפ שאל לדעתו (והשתין עליה בקשת גבוהה במיוחד).

וסליחה שאני צריך להגיד על מדינת ישראל מילה טובה – פעמיים ברציפות.

יא.      עוד איפכא מסתברא, עוד שאלת-תם

לסיום אציג לך, דרור אידר, שאלת-תם:

מה היית אומר אם מדינת ישראל הייתה מוקמת ע”י מפלגות הימין, בראשותם של יריב לוין, נפתלי בנט  ואיילת שקד,  אבל אחרי 30 שנות הסתאבות השמאל היה עולה לשלטון, ומנהל מגעים מתקדמים למימוש רעיון שתי המדינות, בתמיכתו של אותו דונאלד טראמפ, אשר עלה לשלטון בתמיכת לשון-המאזניים הגזענית של ארה”ב?

ומה היית אומר על “הרודנות התקשורתית ארוכת הימים” (שפרחה והשמינה בחסות המשטר הישן, הימני), אשר קוראת תיגר על המשטר החדש, השמאלי, “מול ההמונים שהתמרדו ובחרו בו כנגד כל הסיכויים, תוך שהם ממרים את ההכתבה הבוטה במי לבחור”?

איי רסט מיי קייס.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס