שחזור סדר התגובות למאמר “בית הדין לעבודה: פסק-דין במצפון רע”

שחזור סדר התגובות למאמר “בית הדין לעבודה: פסק-דין במצפון רע”

שמחה ניר, עו”ד
17.07.2016 20:42

בגלל תקלה בשרת השתבש סדר התגובות במאמר שפורסם לפני עשור, ואנחנו נדרשים לו עכשיו בשנית. לצורך זה ניסיתי לשחזר את סדר התגובות. מקווה שהצלחתי.



שחזור
סדר התגובות למאמר “בית הדין לעבודה: פסק-דין במצפון רע”

בגלל
תקלה בשרת השתבש סדר התגובות במאמר שפורסם לפני עשור, ואנחנו נדרשים לו עכשיו
בשנית. לצורך זה ניסיתי לשחזר את סדר התגובות. מקווה שהצלחתי.

שמחה
ניר, עו”ד

זה
המאמר:
בית
הדין לעבודה: פסק-דין במצפון רע
.

וזה
המאמר החדש: על
קצה השפיצר: מיכאל הקטן, מנהל בתי המשפט, ומלחמתו במכפישים ובעומס על השופטים
.

התגובות
בסדרן המשוחזר – למטה מכאן.

קריאה
נעימה! (?)

שמחה

igalgolan

1.      אנלוגיה

הרבה
עובדי ונבחרי ציבור מקבלים החזר הוצאות הגנה כאשר הם מואשמים במעשים פליליים תוך
ביצוע תפקידם. האם במקרה כזה ניתן להבין שלציבור יש עניין בביצוע אותן העבירות?

יגאל
גולן

07.12.2005
14:08

שמחה

1.1      יגאל, אתה נתפסת לספין שהשופטים עשו.

השאלה
לא הייתה אם למעביד יש עניין בביצוע העבירה, אלא אם יש לו עניין בביצוע הנסיעה.

גם
כשהעובד עולה על מסמר, ומתפוצץ לו הצמיג, אין למעביד אינטרס בעלייה על המסמר
ובפיצוץ הצמיג, אבל איש לא יטען שהעובד צריך להוציא את הוצ התיקון מכיסו (למרות
שהדבר לא מוסדר בדין או בהסכם העבודה).

כשהעובד
נמצא במקום עבודתו הרגיל, אפשר לדחות את בקשתו למזון וביגוד
, כי הוא “ממילא היה אוכל ומתלבש”, אבל אם הוא נשלח
לנסיעה ארוכה, הוא נאלץ לאכול במסעדות, דבר שהוא לא היה עושה “ממילא”,
ואם צרכי העבודה מחייבים ביגוד מיוחד (בגדי עבודה לעובד ליד המכונות, או בגדי נשף
למייצג את המעביד באירוע חגיגי) – את כל אלה העובד לא צריך “להביא מהבית”.

כאשר
העובד נוסע במסגרת העבודה, ושוטר נטפל אליו (בצדק או שלא בצדק
) – זה לא דבר אשר “ממילא” היה קורה לו, גם אלמלא נסע
בשירות המעביד. אם ביה”ד היה אומר שהחזר ההוצ מגיע רק במקרה של זיכוי, אפשר
היה להתווכח על כך
,
והוא, ביה”ד היה יוצא יותר טוב,
אלא שהוא לא רצה לפתוח את הפתח הזה, למרות שכאן היה זיכוי, וממילא לא נעברה כל
עבירה.

אבל
החשבון העיקרי שלי כאן אינו על התוצאה השגוייה (לטעמי), כי גם לשופטים מותר לטעות,
אלא על הדרך המכוערת בה הם הלכו.

ועל
כך בתשובתי למגיב הבא
.

09.12.2005
03:16

igalgolan

2.      אנלוגיה

הרבה
עובדי ונבחרי ציבור מקבלים החזר הוצאות הגנה כאשר הם מואשמים במעשים פליליים תוך
ביצוע תפקידם. האם במקרה כזה ניתן להבין שלציבור יש עניין בביצוע אותן העבירות
?

יגאל גולן

07.12.2005
14:09

עו”ד עופר
יהלום

3.      גם התביעה וגם ההוצאות שהוטלו הם חסרי היגיון

אציין
שדווקא פסק הדין עצמו נראה לי נכון. לא ידוע לי אם התובע היה מיוצג או אם קיבל
ייצוג משפטי. בכל מקרה, התביעה קצת חסרת טעם מכיוון שבמדינת ישראל לא נהוג לפסוק
פיצוי משמעותי על עוגמת נפש, או פיצויים כספיים ללא נזק ממון
, ובצדק גמור- אין הצדקה לפיצוי כספי ללא נזק כספי. כלומר מה
שהוא יכול לקבל על “ביטול זמן ועוגמת נפש” זה אולי 1,000 ש”ח.

לעניין
הוצאות משפטיות, נאשם עובד בעבירה שעשה תוך כדי עבודתו, אפילו בהוראה מפורשת של
המעסיק, אין חובה מצד המעסיק לממן לו הוצאות משפטיות. מובן שאם יש חשד שאכן הורה
לו המעסיק לעשות זאת יש להעמיד לדין גם את האחרון. יוצא דופן הוא רק עובד מדינה
מכיוון שיש הוראה מפורשת בחוק (אולי מיותרת), שהמדינה צריכה לממן לו ייצוג משפטי.
ואגב, עמדתי היא שהמדינה צריכה לממן לכל אדם שמואשם בעבירה סנגור כפי שהיא
ממנת את התובע, אבל זה כבר עניין אחר.

מה
שבעייתי בפסק הדין הוא אותן “הוצאות לדוגמא” שהוטלו, וחורגות מאוד מן
המקובל. הייתי ממליץ לתובע להגיש ערעור  רק בעניין הזה, מה גם
שהוטלו ללא נימוק ממשי.

האמת,
פסיקות שנויות במחלוקת דווקא לא אופייניות לשופט שפיצר, ולא שאני מנסה למתן
את דבריי – גם ב”משוב השופטים ” הוא קיבל את הציון הממוצע הגבוה ביותר
מבין שופטי בית-הדין לעבודה בחיפה
.

09.12.2005
02:05

שמחה

3.1   סליחה שנעלמתי, אבל לא
נאלמתי

סליחה שנעלמתי, אבל לא נאלמתי

בוא לא נדון בסעיפים ה”צדדיים” אשר לא היו באים לעולם
אלמלא הסעיף העיקרי.

ובוא לא ניכנס לעומק השאלה אם מגיעות לעובד הוצ משפטיות. עניתי
ליגאל, תגובה 1, ואפשר, כמובן להרחיב, אבל הבאתי את פסק-הדין הזה לא כדי להצביע על
הטעות, לטעמי, אלא על המצפון הרע של השופטים, שהוא חלק מתרבות השפיטה הקלוקלת עליה
אני מתריע כ-40 שנה.

כדי
להגיע לתוצאה אליה הגיע ביה”ד, די היה לו בפס”ד בן שניים-שלושה משפטים,
האומר שבהעדר הוראה בהסכם העבודה, או בדין, הזכות הזאת אינה קיימת, כי לגופו של
עניין הוא לא אמר בפסק דינו הארכני מילה וחצי מילה מעבר לכך, וכל מעייניו היו
להכפיש את התובע, כהכנה להוצאות-לדוגמה, ולשיפור הפוזיציה בערעור.

כשאתה
אומר כי “פסיקות שנויות במחלוקת דווקא לא אופייניות לשופט שפיצר”,
זה מתאים מאוד למה שאירע כאן: פסק-דין אשר לא מסכן את בעליו בביקורת
לגופו-של-עניין, ולא מעמיד למבחן את טענתם של מצדדי קיומם העצמאי של בתיה”ד
לעבודה (ראה שוב את מכתבי לועדת
זמיר
), אבל כדי לשמור על עצמו במרכז הקונסנסוס הוא עשה דבר נבזי,
במקום ללכת בדרך הישר.

באשר
להישגו ב”משוב השופטים” – המסקנה הראשונית שלי היא שהשופטים האחרים הם עוד יותר גרועים. ממש נחמה.

אבל מעבר לכך: כשם שאני מחיל את עקרון “החולייה החלשה” על
מערכת המשפט, ומעריך אותה לפי השופט הגרוע ביותר, כך אני מעריך שופט לפי
פסה”ד הגרוע ביותר שלו, ואני בטוח שאת פסק-הדין הזה השופט שפיצר לא יציג
לוולב”ש כאשר הוא יבקש קידום.

תקן אותי אם אני טועה, לדעתך.

10.12.2005
12:42

עופר יהלום

3.1.1       תגובה לתגובה

כאמור,
הכל יחסי.  השיטה של הולנד טובה משלנו, וזו שלנו טובה מסינגפור. אבל גם אצל
השופט הטוב ביותר בהולנד אפשר בוודאי למצוא שגיאות, וגם הגרוע ביותר בסינגפור
אולי היה “יוצא צדיק” לפעמים אצל חיים הכט.

לעניין
קיום בתיה”ד לעבודה, אני חושב שהתמקצעות היא חשובה אבל לא יצירת גיטאות
שיפוטיים החסינים כמעט מכל ביקורת וערעור. אני סבור שהקמת בית-המשפט לעניננים
מנהליים היא צעד בכיוון הנכון בעניין זה – כלומר שופטים שמתמנים לערכאה מיוחדת
לתקופה מוגבלת של מספר שנים. באותה מידה ניתן גם להקים בית-משפט לעניינים פליליים
בתוך הערכאות הקיימות.

ולא,
אני לא חושב שמישהו יציג את כשלונותיו הגדולים בתור הישג
.

11.12.2005
06:47

שמחה

3.1.1.1           
מותר לשופטים לטעות,
ובלבד שיעשו מלאכת בתום-לב וכ
ו’.

מותר לשופטים לטעות, ובלבד שיעשו
מלאכת בתום-לב וכו’.       

ראה את הסע’ 26 לפסה”ד, ואת
הערותי לגביו: האם העובדה שתביעתו של העובד חסרת עילה (לדעת ביה”ד) היא,
כשלעצמה, יוצרת חוסר תום-לב? האם לא דרושה נקודה ארכימדית לשם כך?

ומה יותר ציני מההערה על “שימוש
ציני בהליך המשפטי למטרות שלא נועד להן”?
לאילו מטרות נועד ההליך
(אם לא לקבלת פיצוי/שיפוי כספי),
ואילו מטרות היו לנגד התובע (אם לא לקבלת
פיצוי/שיפוי כספי)? מה הקשקשנות הזאת? האם התובע ביקש לעצמו רייטינג פוליטי
(כמו חברי כנסת מסויימים אשר עותרים לבג”ץ בעניינים פוליטיים מובהקים ואחרי
שהם מקפלים זנב הם אומרים “די לי בכך שהבאתי את דברי”?), או בסך-הכל
כסף?

לעניין קיום בתיה”ד לעבודה כישות
עצמאית, כל הגישות הן לגיטימיות, אבל מה שמעורר בי את הגועל הוא הדו-פרצופיות
שלהם: בפסיקתם עושים מעשי זמרי, ומחוצה לה הם מבקשים שכר מוועדת זמיר.

זה גורם לי להקיא.

לא, איני חושש שמישהו יציג את
כשלונותיו הגדולים בתור הישג. אני רק תוהה אולי השפיצר הזה חושב את פסק-הדין
הזה לנזר-הבריאה שלו.

11.12.2005
11:26

שמחה

3.1.1.2  עופר, בוא נעשה
תרגיל אינטלקטואלי
.

כיוון
שאתה בדיעה אחת עם בית הדין בעניין אי-קיומה של עילת-התביעה, בוא וכתוב לנו את
פסה”ד שהיית כותב, לו היית אתה השופט, אבל בלי פגיעה מיותרת בכבודם של התובע
ועורך-דינו
.

11.12.2005
17:47

עופר יהלום

3.1.1.2.1      פסק-דין “מתוקן”

סעיפים
1-8 המתארים את העובדות וההליכים כמו פסה”ד המקורי מבחינת תוכנו, שהרי
אינם שנויים במחלוקת,  למרות שלא בהכרח הייתי כותב
  בדיוק באותו סגנון מה לעשות שחוסר
הזמן בעוכרינו.

1.         התובע, מר ( … ) הוא גימלאי של
רפא”ל – הרשות לפיתוח אמצעי לחימה בע”מ, ועילת תביעתו מקורה בארוע מיום
19.2.2001.

לדבריו, ביום זה, “בהיותו
בנסיעה במסגרת תפקידו, נעצר התובע ע”י שוטר, וזה רשם לו דו”ח תנועה, אשר
מאוחר יותר הוגש ככתב אישום לבית המשפט לתעבורה, חיפה (תיק ת/ 011196/01)”.

2.         התובע לדבריו נאלץ לשכור סניגור, ובסופו
של דבר משהתגלה כתב האישום כחסר שחר, “והמדינה נאלצה למשוך אותו חזרה עוד
לפני שהעלתה את השוטר להעיד”.

3.         לטענת התובע “בהיותו עובד של
הנתבעת, והארוע היה במהלך עבודתו בשרות הנתבעת, חייבת היא לשאת בכל ההוצאות אשר
נגרמות לו במהלך עבודתו, ותוך כדי עבודתו ולמען עבודתו”,
ולכן, דורש הוא
את הסכומים הבאים:-

            א)         שכרו הראוי של הסניגור                         -.5,000            ש”ח +מע”מ

            ב)         עוגמת נפש שנגרמה לתובע

            מהצורך
לנהל ויכוחים

עם
הנתבעת                                         -.10,000ש”ח

ג)         הוצאות
נוספות לרבות

            בזבוז
זמן                                              -.2,000
ש”ח

                                                                        ========

ד)         סה”כ                                                    -.17,000
ש”ח

4.         הנתבעת
הגישה כתב הגנה ועימו בקשה למחיקת התביעה על הסף (בשא 470/04).

5.         הבקשה
מוצבת על שלושה אדנים:-

            א)         העדר עילה.

ב)         היות
התביעה קנטרנית וטורדנית.

ג)         הוראת סע’ 252(א) לחוק העונשין האוסרת
תשלום קנס ע”י מעביד תחת עובדו.

6.         משלא התקבלה תגובת התובע לבקשה למחיקה על
הסף – ניתן ביום 20.6.2004  פסק דין המוחק
את התביעה.

7.
        לפנים משורת הדין, ובהיות התובע
גימלאי, לא חוייב התובע בהוצאות הגם שראוי היה לעשות כן כמקובל במקרים אלה שבהם
נמחקת תביעה עקב מחדלו של אחד הצדדים.

8.         אלא שהתובע סבור היה שיש למצות את ההליך
המשפטי עד תום, ולכן הגיש את בקשתו לביטול פסק הדין, ובדיון ביום 9.1.2005 הסכימה
ב”כ הנתבעת לביטול פסק הדין, תוך שהיא מעלה דרישה לחיובו בהוצאות.

על יסוד אלו פסק הדין בוטל, תוך
שעומדות לבירור טענות הסף של עילה וסמכות שלגביהם הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

על
מה שכתב השופט בסעיפים 9-15, עם ציטוטים והערות לטענות הצדדים אפשר לדעתי לוותר,
מה גם שזה נראה כמו “שרטוט המטרה מסביב לחץ”, שהרי בית-המשפט מודה שכאן
הבסיס להטלת ההוצאות לדוגמא. ומכאן והלאה ההכרעה בפסק-הדין שאני הייתי נותן ;
אציין שאני  – כמו השופט שפיצר – ממחוז חיפה
, שבו מדיניות הטלת ההוצאות יותר קרובה
למדיניות (הראוייה) של ב”ש וירושלים מאשר המדיניות של השופטים במחוז
ת”א.

9.         ההכרעה

א.
מן הראוי שכל משפטן יכבד את הדין המצוי וישאף לעיצובו של הדין הרצוי, כפי שהוא
מבין אותם, והיושבים על כס השיפוט אינם יוצאי דופן בעניין זה.

אין
לשכוח שאף הדין המצוי היה פעם מצוי, בין אם נקבע כך בחקיקה של הכנסת או בתקדימים
של ביהמ”ש העליון. מסגרת האיזון הראוי בין אקטיוויזם שיפוטי וריסון שיפוטי,
בין העבר, ההווה והעתיד, על בית-המשפט לשאוף אמנם ליציבות, אבל אינו
יכול להתעלם לחלטין מטענות בעלי-דין הנראות על פניהן כמוזרות או קיצוניות,
שהרי אם ינהג כך תשקע המערכת בקיפאון ואף בנסיגה
, ותיווצר תוצאה בלתי-צודקת שלפיה מערכת המשפט מנותקת מן החברה
הנמצאת בשינוי תדיר, ולא תזכה לאמונו של הציבור שאותו היא באה לשרת.

ב.
במישור המהותי, אין ספק כי טענותיו של התובע הינן דחוקות במקרה הטוב. אולם כפי
שנקבע לא אחת בפסיקתו של ביהמ”ש העליון, על בתי-המשפט להשתמש במשורה בסמכותם
למחוק או לדחות תביעות על הסף, ורק במקרה שבו אין מינימום של סיכוי ממשי שבו יזכה
התובע בתביעתו – ולו באופן חלקי – יש למחוק את התביעה.

ג.
במישור הפרוצדורלי, נקבע כבר לא אחת בפסיקה, כי השיקולים
לביטול פס”ד שניתן במעמד צד אחד יהיו סיבת המחדל של בעל-הדין וסיכויי
ההצלחה. במקרה שלפנינו, נראה שסיבת המחדל אינה חמורה במחיוחד, מכיוון שניתן לפסוק
בבקשת המחיקה ללא תגובת הצד שכנגד ובהתאם לכללי הפרוצדורה, ואין באי-הגשת תגובה
משום זלזול חמור בבית המשפט. אולם מתעורר חשד, כי המחדל נגוע בחוסר-תום לב, שהרי
אם יגיב התובע תיחשף העובדה שאין לו טענות חזקות כנגד הבקשה, מלבד המדיניות
המצויינת לעיל
.

 

ד.
לעניין סיכוייו של התובע אם יבוטל פסק-הדין, הרי שבמדינת ישראל
, פרט למקרים מיוחדים, לא נהוג לפסוק פיצוי משמעותי על
עוגמת נפש, או פיצויים כספיים ללא נזק ממון , ובצדק גמור- אין הצדקה לפיצוי כספי
ללא נזק כספי
.
כלומר מה שהתובע יכול לקבל
על “ביטול זמן ועוגמת נפש” עומד אולי על סך של 1,000 ש”ח.

לעניין
הוצאות משפטיות, נאשם עובד בעבירה שעשה תוך כדי עבודתו, אפילו בהוראה מפורשת של
המעסיק, אין חובה מצד המעסיק לממן לו הוצאות משפטיות
. מובן שאם יש חשד שאכן הורה לו המעסיק לעשות זאת יש להעמיד לדין
גם את האחרון. יוצא דופן הוא רק עובד מדינה מכיוון שיש הוראה מפורשת בחוק
 , שהמדינה צריכה לממן לו ייצוג משפטי.

ה.
כאמור, התובע אינו עומד כלל במבחן של סיכוי ניכר לתביעה באם יבוטל פסק-הדין, והינו
עומד בדוחק במבחן של סיבת המחדל. אציין כי הנתבעת, ברוב הגינותה, לא ביקשה בהכרח
כי פסק-הדין יעמוד בתוקפו, אלא העלתה אפשרות חלופית של ביטולו וחיוב התובע בהוצאות.

כבר
נקבע לא אחת, כי כללי הפרוצדורה אינם מיטת סדום וניתן לפצות צד בהוצאות עקב מחדלו
של הצד האחר. אולם כללי הפרוצדורה גם אינם עיר מקלט אשר במסגרתם איש הישר בעיניו
יעשה. מכאן שהאיזון הראוי בעיני, על מנת שהצדק ייראה וייעשה, הינו שיש לבטל את
פסק-הדין, אולם עקב גבוליותו של המקרה אין מנוס מלהטיל על התובע הוצאות לטובת
הנתבעת בסך 3,000 ש”ח, שהוא סכום גבוה מן המקובל במקומותינו במקרה
ומבוטל פסק-דין גם עקב מחדל אחד הצדדים
.

12.12.2005
00:52

שמחה

3.1.1.2.1.1          
תודה, עופר. אתה רואה
שאפשר גם בלי ללכלך
?

ובאשר
לשאלתך “מה לעשות שחוסר הזמן בעוכרינו”: מדוע הם מבזבזים כל כך הרבה זמן
שיפוטי על דבר שניתן לסגרו במשפט, שניים או שלושה
?

21.12.2005
17:33

חנן ד’ וייס

4.      הייתי מטיל קנס על התובע

מהצד
של בעל עסק:

התובע
עבר עבירה בזמן העבודה ולכן הזיק למעביד.

אי
לכך יש לחייבו בפיצוי למעביד בגין העבירה שעשה, אם לא היה גמלאי, הרי שהזיק למעביד
ב-1 שעה עיכוב ע”י שוטר, מי עשה את העבירה? השוטר?! המעביד?!

מי
שעשה את העבירה שיהיה אחראי למעשיו.

פיצוי
למעביד בגין גרירתו לערכאות ועוד.

האם
המעביד “פרה חולבת” ,  נניח שכל עובדי המעביד יעשו עבירה כנ”ל
בחודש ויתבעו את המעביד.

למחרת
יסגור המעביד את העסק.

ממש
לא קראת את רוב הטיעונים,  האם החסרתי דבר מה
?

21.12.2005
16:48

שמחה

4.1       חנן, החסרת הרבה
מאוד
!

לשיטתי
זה לא משנה, לגופו-של-עניין, אבל כ”מבוא” לתוצאה הסופית שים לב שהעובד זוכה.

אבל
לפני שנגיע לדקויות האלה, בוא ניקח דוגמה ברורה יותר:

חשב-המפעל,
שכיר, מבצע – במהלך עבודתו, למען המפעל – פעולה מסויימת אשר לא נראית
לשלטונות-המס, והם מעמידים אותו לדין פלילי – אבל הוא מזוכה
, ובית המשפט קובע שהפעולה הייתה חוקית.

האם
גם כאן תגיד שהוצאות ההגנה הן “עניינו הפרטי” של העובד? לפי פסק-הדין –
כן
.

21.12.2005
17:54

חנן

4.1.1   מר שמחה, כן ולא,
מרפרוף, ישנם הסכמות + אי הסכמות

כבעל
עסק עצמאי,  בימים יפים,  עוצם עיניים לגבי רוב אי העשייה של העובד, 
בימים קשים, נתפסים לשטויות.

נהג
פורק סחורה במקום אסור ומקבל דו”ח, מי ישלם, המעביד או הנהג
אותו נהג הולך לקחת שיק, במשאית ומחנה
כמו קודם ומקבל דו”ח,  הפעם חייבתי את הנהג,  למה  ? כי סחורה
כבדה פורקים קרוב, לשיק, ניתן לחנות רחוק וללכת ברגל,  עלות חניה ומרחק ובזבוז
זמן – אל מול – דו”ח + גרירה.

מבחינה
כלכלית בדיקת כדאיות כלכלית.  המנהל – בוחן את הצדדים העסקיים
: חשבונאיים ומשפטיים ועוד,  ולפעמים עו”ד ורו”ח
מתנגשים,  לכן גם ההגבלה עליהם.

ולגבי
סנדביץ’ – נכון העובד רוצה ארוחה מסודרת, חמה,  אבל מה לעשות שמס הכנסה
מאשר למעביד לאשר לעובד רק כ-12 ש”ח ליום : 1 בוקר 1 ערב ו-10 ש”ח
לצהריים (הסכומים כמעט נכונים).  אבל בחברה מרוויחה בגדול,  מ”ה לא
מתעסק בקטנות ואילו בחברה עם תשלומי מס נמוכים בודק ל”עומק”.

ההסתכלות
אינה סטרילית –  והינה יחסית.

כמי
שהועסק והעסיק,  יש צדדים לכאן ולכאן,  הנכון הינו, איפהשהוא’
 באמצע, בהדברות ובהסכמה ולא במרוץ המטורף לבתי המשפט.

ועוד
משהו קטן,  עיינתי יותר ב-1/3 הראשון,  הסכומים שנקבת,  מזמן כבר
לא נהוגים בבתי המשפט
.

משפטי
פיצויי הלנה,  כבר לא מקבלים 30% כמו פעם, שופטים ערים למצב השוק.

המתואר
כאן קצת סטרילי, אקדמאי משהו,  וסלח לי על החצי קריאה,  לבינתיים
.

22.12.2005
02:55

שמחה

4.1.1.1           
מר שמחה מר מאוד

תודה,
חנן.

שיקולי
הכדאיות של המעביד – הפועלים לכאן-ולכאן – אינם רלוואנטים.

אם
מכניסים שיקולי כדאיות, המעביד יכול להגיד לך אני לא מוכן להסתכן בדוחות, תזמין
מונית, ותדאג שיחזירו אותי עד לשעה הרגילה לסיום העבודה
, אפילו אם הנסיעה היא לאילת (ואז עבודנ של יומיים תימשך,
במקוטעין, חדש ימים), ואז אני לא זכאי לכלכלה, וגם לא דורש כלכלה (כי ביום
עבודה רגיל אני מביא סנדביצ’ים מהבית
).
אני בטוח שאתה,
כמעביד, תהיה מוכן לקחת את הסיכון של אולי-דו”ח, במקום העלות הוודאית (מונית
+ נהג לחודש ימים, לאילת
+
המתנה
+ חזרה) אפילו אם שלטונות המס לא יחזירו לך אגורה
. אתה
עצמך כבר הראית כי יש מקרים שכדאי לך לשאת בהוצ האלה, ומקרים שלא
, אבל שיקולי הכדאיות שלך אינם עילת-הגנה, ואם אין הסכמה, אין
הסכם עבודה, ואין בחוק הוראה ספציפית
(גם לגבי הוצ’ לתיקון תקרים אין הוראה ספציפית)  אזי
בית המשפט (במקרה זה ביה”ד לעבודה) צריך להחליט אם ההוצאה לתיקון תקר רובצת
לפתחו של המעביד, או שהעובד צריך “להביא את זה מהבית”.

אתה
הבאת, כחיזוק, גם את שיקולי המס אבל הם אינם רלוואנטים גם מבחינות אחרות,
כמו, למשל, מעביד המצוי בהפסד, ולא משלם מס כלל, או, לעומת זאת, מצב בו
שלטונות המס מכירים בהוצאה כולה.

במקרה
הזה בית הדין נתן החלטה במצפון רע
,
ועיקר טענתי
נגדו היה על כך, ולא על “השורה התחתונה” לעניין חבות המעביד,
אבל כיוון שנכנסנו לתוצאה עצמה, הבאתי
את דוגמת חשב המפעל.

לפי
פסק הדין – גם במקרה הזה לא יחוייב המעביד בהוצאות ההגנה, כך שכל הניואנסים שהבאת
אינם רלוואנטיים
,
אם אנחנו מקבלים
את פסק-הדין כמיקשה אחת, נכונה.

תתייחס
לדוגמה של חשב המפעל, וממנה, אם תרצה, נמשיך הלאה
.

22.12.2005       
04:13

חנן

4.1.1.1.1         OK , לגבי חשב (דרגת מנהל)
אכן ההוצ’ על העסק. צודק בהחלט. לגבי השאר ע”נ (עיון נוסף
).

22.12.2005       
05:09

חנן

4.1.1.1.2         הרבה
מהטיעונים הינם תאורטיים, גם השופט מנהל מו”מ עם המתדיינים

לעניין
הזכאות, מישהו החליט לוותר, אולי המתדיינים אולי המעביד.  אמרת גמלאי אמרת
הרבה.

הגמלאי
יש לו זמן וחשק ותעסוקה, השאר עסוקים.

לעניין
הצדק,  המעביד אינו כל יכול.

בחברה
אמיתית עובד ש”שווה” שווה הרבה למעביד, כמו שהמעביד יכול לפטר כך יכול
העובד לאיים בהתפטרות ולעבור לצד מתחרה.  בתנאי שוק אמריקניים לדוגמה אין
יתרון למעביד ע”פ עובד “מצטיין”.

הרבה
מהנאמר, הנו מלל,  חלקו , בעיני, לא רלבנטי,  כשאנו מכירים את הסאגה
שכשנכנסים לטעון מביאים הרבה חומר,  אשר בקריאה עתידית שלנו,  יתכן
ונחשוב שנכתב ע”י מישהו אחר.

אבל
מקריאה חוזרת של הנאמר הבנתי את שלא הבנתי, וסלח לי על הדיוטיותי,  העובד הנו
עובד רפא”ל,  חברה בבעלות המדינה
.

עכשיו
זה ברור,  הוא לא עובד בחברה פרטית.

אני
כמעסיק פרטי, הייתי טוען שאיני יכול ולא הייתי רוצה לשלם את הוצ
השיפוי, שהמדינה (המשטרה חב’ הביטוח, השוטר אישית )או כל אחד
אחר שישלם אבל לא אני.   למה, וכי מי משפה את המעסיק.

אתה
למעשה מגבה את העובד ואת כלל ורוב עובדי המדינה שרגילים לעבוד עבור המדינה ו/או
חברות המדינה,  שכל “אפצ’י” שהם עושים שהמדינה תשלם.

לא
כך במגזר הפרטי.

מצפה
לתוכחה.

22.12.2005
05:55

שמחה

4.1.1.1.2.1          
החשב בדוגמה שלי הוא
שכיר, המבצע את מדיניות המעביד, אבל

החשב
בדוגמה שלי הוא שכיר, המבצע את מדיניות המעביד, ולא מנהל.

החשב
הזה מאשר הוצאה כספית לפי המדיניות הכללית של המפעל, או לפי הוראות ספציפיות שהוא
מקבל מהמנהלים (לצורך הדוגמה נניח שהם גם הבעלים של החברה
), אבל את הדיווחים לרשת החברות
ולשלטונות המס הוא מבצע לפי הבנתו המקצועית, כי בעלי המפעל אינם מבינים בכך דבר,
ולשם כך הם שכרוהו לעבודה.

כך,
למשל, אם המנהל יחליט לתת למזכירתו החדשה, כ”מתנה” ל”אירועי סוף
השבוע”, מכונית חדשה ומפוארת, הוא, החשב, יצטרך להחליט אם זו תוספת-שכר
למזכירה (החייבת במס, מבחינתה, ומוכרת כהוצאה לצרכי מס, מבחינתו של המעביד), או
מתנה פרטית של המנהל, אשר יש לנכותה משכר-הנטו שלו (לאחר שנוכו ממנו כל המסים).

אם,
מתוך הנחה שהוא אינו מנהל, אתה עדיין מסכים שהוצ’ הגנתו הן על המעביד, בוא נמשיך
הלאה.

א.
נניח שאותו החשב, שהוא, במקרה, גם עו”ד במקצועו, עשה את אותה הפעולה, לאחר כל
הבדיקות האפשריות של כל התקדימים, והכל רק לטובת המפעל
, ומבלי שירוויח אגורה אחת לעצמו, אבל בדיעבד התברר שבאותו הבוקר
הפך בית המשפט העליון את ההלכה הקיימת, ולאור שינוי ההלכה החשב  הועמד לדין
והורשע.

האם
התוצאה השונה (הרשעה) צריכה להשפיע על חבות המעביד לממן את הוצאות ההגנה של העובד
(החשב)?

ב.
נהג המפעל מקבל משאית עמוסה + רשיון רכב + תעודת-שקילה טארה + תעודת-שקילה ברוטו.

לפי
רשיון הרכב: משקל עצמי – 10 טון, מטען מורשה – 10 טון, סה”כ – 20 טון.

לפי
תעודות השקילה: משקל עצמי – 10 טון, מטען בפועל – 15 טון, סה”כ – 25 טון.

אנחנו
לא יודעים אם, בפועל, הנהג בדק את המסמכים האלה.

(בפועל,
מאוחר יותר, התברר שהשקילה הייתה שגוייה, ומשקל המטען היה רק 10 טון).

השוטר
שרשם לנהג דוח לא לקח את הרכב לשקילה נוספת, אלא רק הסתמך רק על רשיון-הרכב
ותעודות השקילה, אבל משהוכח, במשפט, כי בפועל לא הייתה חריגה מהמותר – הנהג זוכה.

מקבל-הסחורה,
לעומת זאת, שקל את הסחורה, ומשגילה את החסר, התלונן במשטרה על הנהג כי ניסה להונות
אותו, בכך שפרק בדרך 5 טון סחורה.

על
התרמית הזאת – באותה הנסיעה – הועמד הנהג למשפט פלילי, וגם בו הוא זוכה, משום שהוא
הוכיח כי הוא הביא אל הקונה בדיוק את מה שהוא קיבל במפעל.

האם
זכאי הנהג למימון הגנתו ע”י המעביד? האם יש הבדל בין משפט התעבורה לבין המשפט
הפלילי ה”רגיל”.

עד
כאן, בשלב הזה.

22.12.2005
06:42

חנן

4.1.1.1.2.1.1        גם אני
התכוונתי לשכיר , שהנו בעמדה ניהולית
, למה , כי שונה המצב בין
חברה

ובה
חשב ועובדים תחתיו 10 אנשים,  והוא מנהלם.

לבין
מצב שהוא 1 מתוך ה-10 .  חשב מנהל , מתוקף רשיונו, אחראי כלפי השלטונות
.

חשב
שהנו אחד העובדים,  אמנם יש לו רישיון (נניח שב-2 המקרים הנו רו”ח), אבל
חבותו , עד גבול מסוים כלפי הרשויות היא שולית.

ולעניין
הפשרה שביהמ”ש מנסה לכפות ,  לא נראה לי פגום,  ומה הנוהג בארה”ב
  ?

24.12.2005
12:31

 

 

שמחה

4.1.1.1.2.2          
חנן, קרא קודם את תשובתי
4.1.1.1.2.1 (אשר לא הייתה לעיניך בתגובתך זו) ואחר כך המשך לכאן

אנחנו
מדברים על מקרה בו לא היתה שום הסכמה, ובית הדין לא ניסה להביא את הצדדים לפשרה.

במקרים
כאלה יכולים – ולרוב מצליחים – להביא את הצדדים לפשרה, כגון שהמעביד ישלם לעובד
חצי מעלות ההגנה, העובד יוותר על שאר חלקי תביעתו, כל צד יישא בהוצאותיו
, ובית הדין יחסוך לעצמו את כתיבת פסק-הדין. כדי
להביא את הצדדים לפשרה, בתי המשפט ובתי הדין לא תמיד בוחלים בדרכים בלתי כשרות,
ואף בזויות
,
אבל במקרה הזה –
אפילו נסיון קל-שבקלים הם לא עשו, ומתגנב לליבי החשד שהשופט החליט לכתוב את
יצירת-חייו, בדרך אל הקידום לביה”ד הארצי לעבודה.

וכיוון
שבמקרה הזה לא הייתה – בניגוד למציאות אותה אתה מיטיב לתאר – שום מידה של הסכמה
, כל מה שאתה מגדיר כ”מלל לא רלוואנטי” הפך
לסלע-המחלוקת ממש, ועל בית הדין היה לפסוק הלכה, או ליישם הלכה קיימת, הטובה לכל
המקרים, גם במיגזר הפרטי וגם במיגזר הציבורי.

כמובן
שרשאי היה ביה”ד לטעות – זה חלק מהסמכות של כל שופט בשר-ודם
, בתנאי שהוא פועל בחריצות וביושר – ולקבוע הלכה שונה למיגזר
הפרטי ולמיגזר הציבורי, הלכה שונה למקרים בהם העובד הורשע, ולמקרים בהם הוא זוכה,
הלכה שונה למשפטי תעבורה ולמשפטים פליליים אחרים, וכן הלאה
, ואם הוא היה קובע עקרונות שונים למקרים שונים, אפשר היה לקבל
או להתווכח, אבל הוא לא נכנס למקרההמסויים, וקבע עיקרון כללי לפיו בשום מקרה לא
יישא המעביד בהוצאות ההגנה של העובד – גם במקרים בהם אתה מסכים שהוא כך חייב לשאת
בהוצאות האלה, והשאלה היא איך אתה יכול להגן על פסה”ד הזה
.

22.12.2005
07:07

שמחה

4.1.1.1.2.3          
ואתה, חנן, מגבה את
המעביד שנהנה מהעבירות, ומנער את חוצנו כשהעובד נתפס
.

כאשר
העובד חוטא בעומס-יתר
,
לא הוא נהנה,
אלא המעביד, שמרוויח יותר.

כאשר
העובד חוטא במהירות מופרזת
,
לא הוא נהנה,
אלא המעביד, שמפיק יותר “נאגלות”.

כאשר
העובד נוסע ברכב לא-תקין
,
לא הוא נהנה,
אלא המעביד, שמרוויח עוד ימי עבודה של הנהג והרכב, וחוסך יותר ויותר הוצאות על
תיקונים.

וכאשר
כל אלה מתרחשים בשוק-במיתון, בו העובד קשה-היום אינו יכול להתמקח ולעשות שרירים
איזו הצדקה יש לאפשר למעביד להרוויח
משליחתם של עובדיו לשכב על הגדר למענו
, והתנערות מהם על מנת למצוא פראיירים
אחרים, אשר גם הם יושלכו לכל רוח בבוא העת?

22.12.2005       
07:27

חנן

4.1.1.1.2.3.1 לא מגבה ומתנער. תמיד הייתי בעד “פייר
פייט” חלילה מלנצל חולשות, כנ”ל
.

במישור
הפילוסופי עסקי,  מרשה לעצמי להישיר מבט ולהגיד
לך שאתה טועה, גם בגישה גם בקונספציה גם בהלך המחשבה.

לא
מאשר ולא יכול לאשר לעובד לעבור על החוק.

ולגישה
שלך, כל שאסכים אתו שאם המעביד נהנה אז חובתו (אם הוא חכם לדאוג גם לעובד, בתגמול).

ומה
הגישה הלא עסקית הזאת, נסיעה ברכב לא תקין וחסכון הוצ’ תיקונים, זה חסכון לטווח הקצר.  פירמה לא תחזיק מעמד לאורך זמן.  וכבר אמרתי שהמעביד אינו יכול לעשות שרירים שהעובד
לא יכול לעשות,  למצוא פריירים אחרים,  הלו 
……..

ככה
לא מנהלים עסקים : אם מעביד הוא בן “יונה” זה יתנקם בו, תחלופת עובדים בעסק,
לא בריא לעסקים לא משדר אמינות כלפי חוץ.

אתה
“לוקח” דוגמה ממפעלים ישראליים/ממשלתיים/הסתדרותיים  בעסק בריא יש
לדאוג לרווחת העובד, עובד לא מרוצה עסק לא בריא.

הבעיה
שיש חסך בבגרות אישית של עסקים ועובדים במדינתינו ואין ממי ללמוד.  מעביד טוב
זוכר את עובדיו לאורך זמן,  עסקו תלוי בהם, הם ההון האנושי שלו.

בקרתי
בעסקים פרטיים מצליחים, היחס טוב העובד מרוצה והשכר בד”כ תמיד יותר גבוה
(לפעמים בקצת לפעמים בהרבה, והלוואות ומענקים) מאשר במקום אחר
ע”מ שהעובדים יהיו מרוצים ולא
יעזבו.

זכור
איך התנהגו חברות ההיי טק,  המעביד דאג לשמור על יחס שכר/תפוקה גבוה לעובדיו
ע”מ למשוך את הטובים ביותר (התחרות היתה גם אל מול עמק הסיליקון),  הוא
לא שמר את כול הרווחים לעצמו.

עובדים
לא חרוצים וסחטנים  בעסק,  יפילו את העסק ברגע.

וזה
מתוך ניסיון בעסקים + כ-600 ספרי עסקים בעיקר תוצרת חוץ (ארה”ב הברית).

ובמצב
של “פרוספריטי” כדאי שהמעסיק ירוויח טוב (לא ישב בבתי קפה
והימורים,  להיות עשיר ובעל עסק זוהי תרבות),  ע”מ שיוכל לשמור
לימים קשים,  ובעזרת החסכונות הנ”ל לצלוח את שנות המיתון
.

22.12.2005       
07:50

חנן

4.1.1.1.2.3.2 הבדלי חשיבה
ישראליים טיפוסיים
:

עשיתי
“טסט” לרכב,  הם ביקשו לתקן מס’ ליקויים. תקתי וחזרתי. 
התעקשו על משהו שולי.

הלכתי
למנהל וספרתי לו:

אתה
יודע אמרתי, יש לי משפחה וילדים ומדובר בתיקון שעלותו 40 ש”ח
אילו הייתי פונה למוסך לבדיקת מחדלים
הייתי משלם אולי מאות או אלפי ש”ח

והנה אתה תמורת כ-80 ש”ח
עלות הבדיקה הכללית , בודק את רכבי מא’ – ת’ כולל בוחנים מורשים ומבינים,
  וכך משפחתי נוסעת בבטחה.

ברכב
משומש ומיושן, אני מחכה ל”טסט” ,  חשוב לי לנסוע ברכב בטוח.

מיד
קם , באמצע ארוחת הצהריים,  וסידר במקום את הרכב ללא חיוב.

ועוד
משהו : עשיר קונה כובע חדש ב-2 $ הולך אתו 1 שנה ומוכרו לעני ב-1
$.

העני
הולך עם הכובע 1 שנה עד שהכובע קרוע כולו וזורקו
.

מסקנה:
שניהם הלכו עם כובע בעלות של 1 $ ,  רק שהעשיר הלך עם כובע חדש.

את
הלוגיקה אני מכיר כבר 30 שנים,  רק באחרונה התחלתי ביישום (ההבדל בין תאוריה
לפרקטיקה).

22.12.2005
08:00

שמחה

4.1.1.1.2.3.2.1     חנן,
אתה מדבר על הגיון עסקי, ואנחנו מדברים על המגרש המשפטי, כאשר ההגיון העסקי נכשל
.

כאשר
גם המחוקק וגם הצדדים להסכם-העבודה לא חשבו על כל האפשרויות העתידיות
, ואינם מגיעים לפשרה על שנעשה בעבר, מגיע תורו של המשפט. זה
תפקידו, והשאלה היא איך המשפטנים מתמודדים אתו.

22.12.2005
09:16

שמחה

4.1.1.1.2.3.1.1.1       
דברים כדרבונות, אבל מה
להם ולענייננו
?

אתה
עדיין מנסה לכפות הגיון כלכלי על המשפטנים, אשר מכירים רק את שפת הכוח
?

22.12.2005
09:19

חנן

5.      מקרה א’ העסקה נעשתה בין עסקים, ויש בעיות תובנה

העסקה
נעשתה בין עו”ד ומגיעים לבית משפט עם המקרים. ב.   2
עו”ד, של 2 צדדים מנוגדים,  שקבעו הסכם ויש אתו בעיה.

האם
לא יהיה אפשרי כי בעלי העסקים נהלו עסק ואלו העו”ד לצורך הכתיבה העסקית (כן
כתיבה עסקית ועו”ד)  ואח”כ הגנה עליה בבית משפט
.

24.12.2005
12:36

חנן

6.      לא תמיד הצד שכנגד מנסה להתנכל אליך, הרבה אי הבנות שהם תוצאה

של
אי הבנות, של רמה קלושה של הבנה, אם בגלל רמה אישית, אם בגלל החום הישראלי
,

אם
בגלל חוסר תקשורת, אם בגלל אופי, אם בגלל סביבה/הורים/תורשה.

24.12.2005
12:39

שמחה

7.      מנהל או לא מנהל – החשב הוא ה”מוח” החשבונאי של המפעל.

צא
מתוך הנחה שהחשה הוא היחיד במפעל המבין בתחומו, ההנהלה שמעליו לא מבינה דבר
בחשבונאות, והוא זה אשר בפועל מבשל את כל הניהולים החשבונאיים, אפילו אם הם חותמים
על הדיווחים וכו’.

צא
מתוך הנחה שנגד המנהלים עצמם לא הוגש כל אישום, כי לא יכלו להוכיח לגביהם לא מחשבה
פלילית ולא רשלנות פלילית.

באשר
לפשרה שביהמ”ש “מנסה לכפות”: ביהמ”ש אסור לו לכפות שום דבר.
הוא יכול להציע פשרה, אבל כשהוא עושה זאת הוא צריך לשרת את הצדדים, ולא את עצמו
ואת הנוחיות שלו. הוא צריך לנסות להעריך את התוצאה הסופית, ולכוון אליה את הפשרה.
כך, למשל, אם הוא מעריך שהמקסימום שיגיע לתובע הוא 1000 לירות
, והמינימום הוא 600, והוא מציע 800, שזה באמצע ההערכה שלו – זו
פשרה בתום-לב, אבל אם הוא מאיים על התובע בהוצאות-לדוגמה את לא ימשוך את תביעתו
מול חברת הביטוח, מחשש שאם הוא יחייב אותה היא תערער – הוא מנוול.
 

24.12.2005       
17:21

חנן

7.1       מו”מ הוא בין
צדדים
, לפעמים נוצרת דינמיקה

לפעמים
משיהו רוצה להיות ‘לארג’,  לפעמים מישהו השתכנע/שוכנע, לפעמים מישה מבין
משמעויות, לפעמים מישהו החליט ואח”כ התחרט,  הכל אפשרי.

השופט
מודע לבעיתיות עם הביטוח ומעוניין להגיע לפשרה ללא עו”ד שימררו לו את
החיים ( במובן החיובי),  לא כל העו”ד לא בסדר,  יש עו”ד
טובים, יש כאלה חדשים ויש ישנים, יש ישנים שהתרגלו לרמות שכר גבוהות ויש חדשים שלא
מבינים מהם הסכומים הנ”ל.

שמחה
הרבה תאוריה במחוזותינו.

הבעיה
בשחיתות,  כשלשופט יש אינטרס בצד מסוים  (הכרות מוקדמת, חברות אתנן וכו’), אם לא שוכנענו
שכך הוא,  והבעיה שמערכות האכיפה והבקרה קרסו
(עסקוים בשולי),  אז באמת עלינו לעמוד על המשמר,  הרבה יותר……….

25.12.2005
02:23

 

שמחה

7.1.1 מי שבא לעבוד ברפא”ל לא מנהל מו”מ לחוזה אישי.

ואם
מתעוררת שאלה שמנסחי ההסכם הקיבוצי לא נתנו עליה את הדעת, והמחוקק לא נתן
עליה את הדעת, בית המשפט צריך להשלים את החסר.

ואם
בתי הדין לעבודה מצדיקים ממקפצה אחת את עצם קיומם בכך שהם אמונים על קידומו
ופיתוחו של משפט העבודה
, וממקפצה אחרת הם אומרים שאל להם לחרוג
מהאמור בהסכם העבודה או בהוראות החוק המפורשות (ראו על
עצמאותם של בתיה”ד לעבודה)
נשאלת השאלה אם אין גבול לחוצפה
.

25.12.2005       
05:06

חנן

7.1.1.1      טוב שאנחנו
מדברים, הם לא יודעים הכל, הם מתחלפים כל הזמן

רק
לנו נדמה שהם יודעים הכול, הם לא.

כן,
עו”ד לא חשבו על הכול, המדינה והם ואנחנו והנסיובת היו אחרים
, ידענו פחות, היינו חכמים פחות, היה פחות אינטרנט וחשיבה
גלובלית ולכן הניסוח לוקה בחסר.

ולכן
אין להאשים אותם.

בעבר
פנו אלי מהמוסד מס’ פעמים : התניתי את השיבוץ בחוזה דו צדדי והם גיחכו.

אתם
קראתם לי ולא להיפך טענתי אבל הם בשלהם וכך נפרדנו כידידים
אנשים טובים רוים להיות
מחוזרים.  אם רפא”ל לא מחזרת אחרי המוחות, היא כמו הצבא לא ישיגו את
הטובים ביותר.

בן
דודי, מהנדס בארץ בוגר מנע”ס בקנדה רצה לחזור, הציעו לו משכורת מצחיקה אבל
ניסה בכל זאת.  בחור מוכשר.  “תיגש שם ליד השירותים ישנם טופסי
קו”ח” אמרה הפקידה,  זה היה בשבילו השיא. הוא לא חזר
.

בקנדה
אמר: “יש פינת המתנה למנהלים מסוגו, עם מקרר ומשקאות קלים ומנכ”ל החטיבה
בעצמו, עם ז’קט ועניבה יוצא לקבלו”.

יש
שבט ישראל ויש שאר העולם.

25.12.2005
13:36

דן כוכבי ,
עו”ד

8.      האם התובע היה מזרחי שכן לפי מחקר אקדמי שאני עורך הדין נחרץ לפי
מוצא השופט ובעלי הדי
ן.

25.12.2005
21:58

שמחה

8.1         
לא, דן, התובע לא מזרחי
.

26.12.2005
07:31

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר