עו”ד שמחה ניר, שר
המשפטים הבא: על הטיפול הדרוש בעדי-השקר ובתרבות-השקר בשירות הציבורי

באשר לשקרנות בשירות הציבורי
המצב כיום הוא שהגורם העיקרי שאמור לטפל בנושא הזה הוא נציבות שירות המדינה,
אבל היא לא עושה דבר בנושא, ואם יהיה צורך – אקים מנגנון נפרד לשם כך *** באשר
לתרבות-השקר של השופטים: המנגנון הקיים לשם כך קיים גם כיום, ואני אשתמש בו

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות
הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

רעה חולה

עדות השקר היא רעה-חולה במקומותינו, וסביר להכיר שגם במקומות אחרים.

עדות השקר היא רעה חולה, משום ששקרן מוכשר יכול לקבוע את תוצאות המשפט, ובכך
לעשות צחוק מכל הכלים שיצרה החברה לעשיית משפט-צדק – קרי: השופטים – בנוסף לכשלים
ה”אינהרנטים” שלהם, ולצחוק
שהם עצמם עושים מעבודתם.

על פי החוק בישראל לא ניתן להגיש קובלנה פלילית פרטית על עדות-שקר, כך
שרק המדינה יכולה לעשות זאת.

אבל המדינה לא עושה זאת, ואישומים על עדות-שקר הם נדירים-שבנדירים, ולא
קשה להבין זאת.

המדינה, במוצהר, לא מעמידה לדין נאשמים ששיקרו במשפטם-הם, משום
שכך יצטרכו לנהל משפט על עדות-שקר כנגד כל משפט פלילי.

המדינה לא מעמידה לדין על עדות-שקר, אם השופט לא קבע שעד פלוני שיקר
בעדותו לפניו, וזה יוצר מצב אבסורדי, לפיו מי שניסה, ונכשל, לעוות בשקריו את
תוצאת המשפט יועמד לדין, ואילו מי שהצליח לטמטם את בית המשפט – הוא דווקא יקבל
פרס.

החשש בעניין הזה הוא רב:

ראשית – כל מי שהפסיד במשפט ינסה “להוכיח את צדקתו” ע”י
העמדה לדין של מי ששיקר, לדעתו.

שנית – אם יתברר כי המואשם בעדות-השקר אכן שיקר – זה יטיל צל על
יכולתו של השופט ששמע אותו להבחין בין עדות-שקר לבין עדות-אמת, ועל האגדה שהשופטים
מטפחים, לפיה שופט “מקצועי” אכן מוכשר להבחנה הזאת.

ושלישית – מספר המשפטים על עדות-שקר יהיה כמספר העדים, ואנה נגיע.

אין לי כל בעייה עם החששות האלה: אם המפסידים יקבלו הזדמנות להוכיח את
צדקתם, הדבר יעלה את קרנו של הצדק, וירתיע את מי שרוצה לשקר, אם יתברר כי
השופטים שהאמינו לעדי-השקר אכן כשלו – זבש”ם, ואם מספר המשפטים האלה
ירקיע שחקים – מי שמנהל מאות אלפי תיקים על עבירות-תעבורה טריוויאליות יתכבד
ויעביר את משאביו לנושא בו עסקינן, שהוא “בנפשנו” הרבה יותר מהרבה
עבירות-תעבורה אשר נאכפות לא כדי להגן על ערכים תעבורתיים, אלא כדי להכניס כסף
לקופות המדינה והרשויות המקומיות.

קושי נוסף בעניין הזה, קיים במיוחד במשפטים פליליים: המדינה, שהיא
המאשימה הבלעדית בעבירות על עדות-שקר לא תעמיד לדין את מי ששיקר לטובתה, אבל כן
תעמיד לדין את מי שיקר לרעתה.

אבל, כשר
המשפטים הבא של מדינת ישראל, אני אראה את עצמי כממונה על הכלים אשר
יבטיחו משפט-צדק-לכל.

המחלקה לטיפול
בעדי-שקר ותרבות-השקר בשירות הציבורי

המצב האידיאלי הוא שכל הנפגע, או הרואה עצמו נפגע, מעדות-שקר יוכל לתבוע
את השקרנים שהמיטו עליו את עיוות-הדין, ולאחר שנבחן את הדברים ב”מעבדה”,
נוכל להמשיך הלאה, באופן הדרגתי, עד למצב האידיאלי.

ה”מעבדה” שאקים בפרקליטות המדינה תהייה המחלקה לטיפול
בעדי-שקר ותרבות-השקר.

המחלקה הזאת תאוייש ע”י פרקליטים אשר
לא צמחו בפרקליטות המדינה, או בשלוחותיה המחוזיות, ולא נשמו את תרבות השקר,
והעבודה הזאת תהייה ה-raison d’être
שלה, ולא איזה סרח-עודף אשר ייחשב לה כ”מטרד” המפריע לפרקליטים המסורים
ב”מלאכת הקודש” שלהם.

מהפכה כזאת מטבעם שלדברים, לא יכולה להתבצע ב”מפץ גדול” אחד,
ולכן, כאמור, יהיה צורך להנהיג אותה בהדרגה, החל מתיקים של מורשעים ברצח ותיקים בהם
נידון נאשם למאסר של יותר מעשר שנים.

לשלב הראשוני הזה עשויות להיות שתי תוצאות קצה אפשריות:

האחת: יוגשו כתבי אישום בשפע, ובמשפט יזוכו כל הנאשמים – ולא מחמת הספק,
אלא באופן פוזיטיבי, אחרי שיוכח – בראיות חפציות – כי כל העדים דיברו אמת.

והשנייה: יוגשו כתבי אישום בשפע, ובמשפט יורשעו כל הנאשמים – אחרי שיוכח –
מעל לכל ספק סביר, כנדרש במשפט הפלילי – כי כל העדים שהואשמו אכן דיברו שקר, וגם
ידעו שהם דוברים שקר.

שתי אפשרויות-הקצה האלה לא מפחידות אותי, ממש לא.

אם תתרחש האפשרות הראשונה, יהיה צורך להיזהר שבעתיים מפני הגשת אישומים
על עדות-שקר, אבל, מאידך, תיסלל הדרך להרחיב את הפרוייקט לעבירות פחות חמורות,
ואם, בסופו של דבר, יתברר – פוזיטיבית – כי האפשרות שעדי-שקר יצליחו לסובב את
שופטים בכחש אינה קיימת, יצאנו ברווח גדול – לתפארת מדינת ישראל ומערכת המשפט
הטובה ביותר במזרח התיכון.

אבל, מאידך, אם תתרחש האפשרות השנייה, גם אז יצאנו ברווח גדול, בלמדנו
כי משהו דפוק בממלכת המשפט בישראל, ואם היא בכל זאת “הטובה ביותר במזרח
התיכון” – מסכנות כל האחרות.

ואם זה מה שיקרה – זה רק יצדיק את הנהגתה בישראל של שיטת
המושבעים, בה אני דוגל.

כמובן שאפשרויות-קצה טובות לצורך “חידוד הדיון”, ולפי מה
שיתרחש בפועל, בין שני הקצוות, יוכל כל אחד להביע את דעתו המלומדה, כאשר
מילת-המפתח היא “בנסיבות העניין”, ביטוי שהמשפטנים אוהבים להשתמש בו
כאשר אין להם משהו חכם יותר להגיד.

ומה עוד: הדברתה של
תרבות-השקר בשירות הציבורי

תרבות השקר היא גם אחת הרעות-החולות של השירות הציבורי, והיא אינה ניתנת
להדברה באמצעות העמדה לדין פלילי על עדות-שקר, או תצהירי-שקר, משום שברוב המקרים –
אם לא בכולם – עובדי השירות הציבורי אינם נדרשים לומר את דברם בדרך של עדות,
בעל-פה או בכתב, וממילא הסנקציה הפלילית אינה קיימת.

בהעדר סנקציה עונשית, עובדי הציבור מנצלים זאת לרעה, ומשקרים
חופשי-חופשי.

אנחנו מכירים את התופעה מפרקליטות המדינה: חלאות-אדם
או סתם “טועי-דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה, אבל
לא רק שם תרבות-השקר מלבלבת, פורחת, ומשגשגת.

בימים אלה אנחנו למדים על זכייה
נדירה של גבר בתביעה נגד לשכת הרווחה: יוסי ליפשיץ פרנקל זכה ב 300,000 ש”ח כי
העו”ס אפרת לביא שיקרה בתסקיר וגרמה להוצאת ילד לאומנה, אבל כל מי שמכיר
את פקידות-הסעד בשירותי הרווחה, מכיר את תרבות השקר, העלמת מסמכים ושיקולים זרים
שהם מנת חלקם:

אומרת
השופטת בדימוס חנה בן-עמי, לפנים שופטת ביהמ”ש לענייני
משפחה וביהמ”ש המחוזי:

עובדות סוציאליות מעלימות מסמכים מעיני בית המשפט,
מעבירות מידע מוטעה לצדדים, אפילו בהתייחס להחלטות כתובות.

כשהוחזרו ילדים למשפחותיהם, השאלה שליוותה אותי הייתה,
אם אמנם באיזה שהוא שלב באמת העו”ס שקלו את טובת הילדים. לעצמי סברתי, כי הילדים
הוחזרו לאלתר, כדי למנוע כתיבת פסקי דין שיפרטו את המצב, כדי שקלונן של פקידות הסעד
לא יתגלה ברבים.

זהו סיפורם של שלושה ילדים, שאימם עברה לא מעט טלטלות
בחיים, עברה גם תאונת דרכים, הילדים הוצאו ממשמורת ההורים באמצעות כוחות משטרה לאחר
שהוחבאו אצל הסבתא במשך שבוע, והועברו למקום מרוחק מאוד ממגורי האם, והוחזקו שם במשך
כשנתיים, עד שהוגשה בקשה להכרזתם כברי אימוץ ביחד עם בקשות דחופות להעביר את הילדים
למשמורת הרווחה, להפסיק באופן טוטלי את הביקורים ולמסור את הילדים למשפחה שמיועדת לאמץ
אותם, לקיים דיון ללא נוכחות ההורים, תוך הסתרת חומר הראיות מעיניהם.

מלכתחילה לא הבנתי כיצד ניתן לקיים דיון במסירת 3 ילדים
לאימוץ בלא נוכחות ההורים. אמרתי: “סליחה, למה?”

אמרו לי שמדובר באישה אלימה, ופקידות הסעד מפחדות ממנה.

אמרתי: “נגן עליהן, אך לא נשלול זכות בסיסית של
אימא להיות בדיון גורלי כל כך”, והוריתי כי האימא תשב באולם, ופקידות הסעד יעידו
ממקום אחר בטלוויזיה במעגל סגול.

לאולם הגיעה אישה קטנה, מצומקת, פסיבית, רועדת מפחד.
היא התיישבה בפינת האולם. אולם גדול, מפואר, והיא ישבה בפינה. במהלך הדיון התברר לי,
כי גם התרשמותם הייתה שהיא אישה פסיבית, שאיננה יודעת לנקוט בסופרלטיבים שפקידות הסעד
העניקו לה.

פקידות הסעד מיד אמרו שהן חוזרות בהן, ואפשר לקיים
דיון באולם בצורה מסודרת, ואז הגיע התור של העובדות הסוציאליות מבית המעבר.

בזו אחר זו הן עלו, והעידו כי הן היו סבורות שמקומם
של הילדים בבית האימא, במסגרת תמיכה של הקהילה במקום, אבל כשהם הציעו להגיש תכנית לטיפול
במסגרת הקהילה, הבקשה שלהם נדחתה, תוך שהובהר להם שאם יהיו תכניות כאלה בקהילה,
אז יקטן מספר הילדים לאימוץ והדבר יפגע במשפחות שמבקשות לאמץ ילדים.

על דברים אלה חזרה לא רק מנהלת האגף לשירותים חברתיים
בצפון, אלא גם פקידת סעד לחוק הנוער באותו אזור…

כשפקידות הסעד הבינו שמצבם לא מזהיר בתיק, כשביקשתי
לקבל פרוטוקולים של הוועדות שעברה המשפחה, נאמר לי שזה חסוי. אלמלא עמידתי החד משמעית
על זכותי שפקידות הסעד יגישו לי את החומר לא הייתי יודעת על זה עד היום.

יותר מזה, כשפקידות הסעד נחקרו על התסקירים שלהם התגלו
סתירות מהותיות.

ואלה אינם כל הדברים שהשופטת בדימוס חנה בן-עמי אמרה באותה ההזדמנות.

ומי שלא מסתפק תרבות-השקר מנת חלקם של הפרקליטות ושירותים ציבוריים
אחרים, נזכיר גם את תרבות-השקר של השופטים עצמם, ושופטי ביהמ”ש העליון
בראשם: השופטים
אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

תרבות-השקר בהיכלות-המשפט ניזונה הן מהסגידה של הציבור לטוהר-כפיהם של
השופטים (אשר הולכת ודועכת בשנים האחרונות) ומהסגידה הזאת של הפוליטיקאים (אשר
צוללת-שחקים כאשר השופטים מספקים לפוליטיקאים את הסחורה הפוליטית לה הם מצפים,
ומרקיעה תהומות כאשר השופטים מאכזבים את הפוליטיקאים), והן מהסלחנות של הממונים על
התנהגותם של השופטים – הנתל”ש, שר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון
לדורותיהם.

בהיכנסי לתפקיד שר המשפטים, השקרנות הזאת תודבר באיבחת-חרב.

באשר לשקרנות בשירות הציבורי בכלל, ובפרקליטות בפרט, המצב כיום הוא
שהגורם העיקרי שאמור לטפל בנושא הזה הוא נציבות שירות המדינה, אבל, ככל
הידוע לי, היא לא עושה דבר בנושא, ואם היא תמשיך בכך יהיה צורך להקים מנגנון
נפרד לשם כך – ואני אדאג שהוא אכן יקום.

ובאשר לתרבות-השקר של השופטים: המנגנון הקיים לשם כך קיים גם כיום,
והוא סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, אשר זה לשונו:

7.      כהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ולא
תסתיים אלא באחת מאלה:

…

(4)   על פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים שהציע יושב
ראש הועדה, נציב תלונות הציבור על שופטים או נשיא בית המשפט העליון ושנתקבלה ברוב של
שבעה חברים לפחות;

ניתן להדיח שופט גם על פי החלטת ביה”ד המשמעתי לשופטים (סע’ 7(5),
שם, אבל אני לא אתן לפארסה בעניין השופטת הילה כהן לחזור על עצמה.

למי שלא זוכר: השופטת הילה כהן הועמדה לדין משמעתי, בתקווה שביה”ד
הזה יוציא לשרת המשפטים, ציפי לבני, את הערמונים מן האש, וידיח את השופטת,
אבל – מעשה כשפים – רוב השופטים הסתפקו בהעברתה למקום כהונה אחר, ורק דעת המיעוט
הייתה בעד הדחתה מהשפיטה. משכך הווה, אמרה 
ציפי רגע-רגע,
זה לא מספיק לי, ואני רוצה גם 7(4) …

גם ההמשך ידוע: הוולב”ש אכן החליטה להעיף את השופטת, זו עתרה
לבג”ץ, שופטי הבג”ץ לא רצו לתת פסק-דין ודחפו את השרה ואת השופטת להליך
בוררות, ממנו היא יצאה עם פנסיה לכל החיים, דבר אשר עורר – ועדיין מעורר – ביקורת
ציבורית קשה.

להליך ההדחה בוולב”ש ישנו יתרון, בכך שהספק פועל לרעת השופט, שהרי לא
ייתכן מצב בו שופט דן את העם, כאשר עננה של ספק רובצת מעליו.

מאידך, הקושי בהליך הדחה כזה הוא בכך שיש צורך ברוב של שבעה מתוך תשעת
חברי הוועדה, ושלושת שופטי ביהמ”ש העליון יכולים לטרפד את הדחתם של שופטים
שקרנים: זה יתחיל מהגנה על חבריהם, ועם ה”שוונג” זה ימשיך להגנה על
תרבות-השקר בכל מערכת המשפט.

אז אני רק אחכה שזה יקרה!

והצעדים הבאים

בדברים האלה עדיין לא נגעתי בעדות-שקר במשפט האזרחי, אבל גם זה יגיע.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס