אל: ועדת עדנה ארבל בעניין: ה”ביזוי” וה”שיסוי” באינטרנט

שרת המשפטים, איילת שקד, הקימה ועדה לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור ועובדי הציבור מפני “פעילות ופרסומים פוגעניים” ו”בריונות ברשת האינטרנט”, וזו פרסמה “קול קורא” לציבור, להגיש לה הצעות *** אני מרים את הכפפה, וזו לא המילה האחרונה שלי בנושא

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

ועדת עדנה ארבל לעניין הביזוי והשיסוי –

כפפה לרגליה, תרגיל הכנה

שרת המשפטים, איילת שקד, הקימה “ועדה לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור ובהם נושאי משרה בשירות הציבור מפני פעילות ופרסומים פוגעניים כמו גם בריונות ברשת האינטרנט”, וזו פרסמה “קול קורא” לציבור, להגיש לה הצעות.

אני מרים את הכפפה שהוועדה השליכה לרגלינו, ומגיש לה נייר עבודה ראשון.

במסמך זה אני עומד על כך מציע לוועדה להפריד בין הדבקים, להגיש קודם המלצות בעניין המפרסמים בזהותם האמיתית, ולהמשיך ולדון בעניין המפרסמים האנונימיים רק אם מזמינת ה”עבודה” תיישם את ההמלצות אשר כבר הוגשו.

כמוכן אני מגן במסמך הזה על “חופש הביזוי”, ומבטיח להמשיך ולבזות עד-עפר את כל מי שלדעתי ראוי לביזוי: אליקים רובינשטיין, למשל. עמיעד רט, למשל.

אתם מוזמנים גם כן לכתוב לוועדה הזאת, למייל ​vaadatarbel@justice.gov.il.

רשת האתרים של קימקא

שמחה ניר, עו”ד, עורך ראשי

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

23.10.2015

לכבוד

הוועדה לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור ובהם נושאי משרה בשירות הציבור מפני פעילות ופרסומים פוגעניים כמו גם בריונות ברשת האינטרנט

משרד המשפטים

ירושלים

מכובדי,

הנדון: נייר-עמדה – מענה לקולכם הקורא (1)

עם הקמת הוועדה פרסמתם “קול קורא לציבור”, בו פניתם לציבור הרחב לקבלת עמדות והצעות בכל הנוגע לסוגיות העולות מן הנושא, כולל “ככל הניתן” גם הצעות לפתרון.

לו הייתה דעתי נשמעת, הייתי מציע את הפתרון האולטימטיבי: להמליץ על השארת המצב כפי שהוא כיום, להסתפק באיסורים הקיימים כיום – שממילא אפילו הם עצמם לא נאכפים.

טלו, למשל, את עבדכם הנאמן, החתום-מטה: בשני האתרים אשר ברשת קימקא, www.quimka.net ו-www.quimka.com, ישנם כ-5,000 מאמרים, מהם לפחות 1,000 מאמרים של “שיימינג, הסתה, ביזוי ושיסוי” – בעיקר כנגד שופטים, אבל גם כנגד עובדי-ציבור אחרים – וכולם מזוהים ככתובים על ידי אישית.

זה כחמישים שנה – מהן 19 שנים גם באינטרנט – אני יוצא מגדרי ועושה הכל כדי להביא את הנפגעים מפרסומי לתבוע אותי על הצאת לשון הרע, וכו’, אני עושה שמיניות באוויר, יורד על ברכי, משפיל את עצמי ומתחנן: אנא, התלוננו נגדי, העמידו אותי לדין, תלו אותי בשער-בת-רבים – ואין השומע.

על מה הוקיעו אותי? לא על ה”שיימינג”, ולא על ה”ביזוי” וה”שיסוי”, גם לא על ה”הסתה”, אלא רק על ה”סגנון” שלי, ואחת מהמוקיעים אותי היא לא אחרת מאשר הגברת ברלינר דבורה, שגם היא חברה בוועדה הזאת: היא השתלחה ב”סגנון” שלי, כאשר היא עצמה לא בוחלת בביטויים כגון “אבי אבות הטומאה”, ובכך יורדת לרמה תרבותית שאני, ככל הזכור לי, מעולם לא ירדתי אליה.

אלא מאי? כתב-המינוי של הוועדה הזאת לא מתייחס לענייני ה”סגנון”, וממילא כל הערכים שלשמה היא הוקמה אכן אינם נאכפים.

למה אתייחס היום, ולמה לא אתייחס, בשלב הזה?

בתחילה התכוננתי לשלוח לכם מכתב מפורט, אשר יחבוק את הנושא בכל היבטיו האפשריים, אך הגעתי למסקנה כי בשלב הזה אין בכך כל טעם.

הגעתי למסקנה הזאת משום שברור לי שאם תוציאו מתחת ידכם דוח המתיימר להקיף – כמיקשה אחת – את כל התחום, זה בהכרח יהיה מסמך מפותל ומסובך, אשר, במקרה הטוב, יצריך “ועדת יישום” אשר תגרור את הנושא עד לשר המשפטים השלישי מהיום – לפחות – אם הנושא בכללותו לא ייזנח למעצבה (של מי?) בצד הדרך.

בשלב הזה אתייחס רק להיבט אחד של הנושא, ואזמין אתכם להפריד בין הדבקים, לדון בתחילה בשאלה מה לעשות עם המפרסמים בזהותם האמיתית, להוציא דוח חלקי, עם המלצות בנקודה הזאת בלבד, ולראות איך שרת המשפטים, איילת שקד, מתייחסת אליהן.

אם השרה תתייחס ברצינות אל ההמלצות החלקיות האלה, אפשר יהיה להמשיך אל החלק הדן במפרסמים האנונימיים, ואם היא לא תתייחס אליהן כך – מן הראוי יהיה להחזיר לה את המפתחות, שהרי מה הטעם להשקיע זמן ואנרגיה, לצרוך חביות של קפה וטונות של ביסקוויטים, ולהוציא דוח והמלצות בעניין המפרסמים האנונימיים, כאשר איש לא מטפל אפילו במפרסמים בזהותם האמיתית?

כמו, למשל, עבדכם הנאמן, החתום-מטה, אשר, כאמור, עושה “שיימינג” לכל העולם, אבל מוקיעים אותו רק על ה”סגנון”.

מדוע אני מעלה את עניין ה”סגנון” כאשר ברור שלא לשם הגנה על צחות-הסגנון הוקמה הוועדה הזאת?

אני עושה זאת משני טעמים:

האחד – כדי להראות שהמאמרים שלי אכן הגיעו לידיעת מבקשי-נפשי, והם בכל זאת לא תבעו אותי – לא על לשון הרע, לא על “שיימינג”, לא על “הסתה”, לא על “ביזוי” ולא על “שיסוי”, ואם ב”דג שמן” כמוני, המפרסם בזהותו האמיתית, הם לא נוגעים – מה יעשו המה לאזובי-הקיר האנונימיים?

והשני – כדי להכות מתחת לחגורה את אלה אשר רמסו אותי במגפיהם המסומרים, וגם אחרי שהם הרגו אותי לצמיתות, הם המשיכו לבעוט בגופתי הנרקבת, וכדי להראות להם שגופתו של לוחם-חירות יודעת להשיב אש גם כאשר היא כבר במצב של ריקבון מתקדם.

עם הבעייה הזאת תצטרכו להתמודד, כדי להצדיק את הקפה והביסקוויטים שאתם תצרכו, עד שתצרחו בקול ענות גבורה.

להפריד בין הדבקים

וכעת להפרדה בין הדבקים, ולעניין זה מן הקל אל הכבד, או מן הכבד אל הקל (תלוי בנקודת המבט).

אתחיל במפרסמים בזהותם האמיתית, ובמה שיש לעשות להם, על בסיס הדין המצוי:

• המפרסמים בזהותם האמיתית, ועושים זאת באתרים הנמצאים בישראל.
• המפרסמים בזהותם האמיתית, ועושים זאת באתרים הנמצאים מחוץ לישראל, כשהם עצמם נמצאים בישראל.
• אזרחי ישראל המפרסמים בזהותם האמיתית, ועושים זאת באתרים הנמצאים מחוץ לישראל, כשהם עצמם נמצאים מחוץ לישראל.
• מי שאינם אזרחי ישראל, המפרסמים בזהותם האמיתית, ועושים זאת באתרים הנמצאים מחוץ לישראל, כשהם עצמם נמצאים מחוץ לישראל.

אחרי שתסיימו את ה”טיפול” בכל ארבע הקטגוריות האלה על בסיס הדין המצוי, ותוציאו המלצות מתאימות, תוכלו להוציא בנפרד, לגבי אותן הקטגוריות, גם המלצות בעניין הדין הרצוי – אם לדעתכם הדין המצוי לא מספיק.

השלב הבא: הטיפול במפרסמים האנונימיים

עד כאן התייחסתי לעניין ארבע הקטגוריות של המפרסמים בזהותם האמיתית, על בסיס הדין המצוי ועל בסיס הדין הרצוי (אם, לדעתכם, הדין המצוי אין בו די).

כאשר תסיימו עם כל אלה – ואחר שרשויות החוק תאמצנה את המלצותיכם, אזמין אתכם להתמודד עם המפרסמים האנונימיים, שם המצב מורכב עוד יותר, לא רק מבחינת מספרן של הקטגוריות, אלא גם מבחינת האכיפה.

כך, למשל, איך תכפו על “מארח” של אתר הנמצא בחו”ל, וגם השרת המארח נמצא בחו”ל לחשוף את זהותו של מטקבק אנונימי? מה תעשו אם ה”חו”ל” הזה הוא מדינה אשר חופש-הביטוי הוא נר לרגליה, ובתי המשפט שלה יצחקו לכם בפנים אם תפנו אליהם בדרישה לחשוף את זהותו של מטקבק אנונימי?

אני מזמינכם, איפוא, לפצל את הנושא ככל האפשר, להוציא המלצות חלקיות, ולעקוב אחרי יישומן.

מה ייתן – לכם – פיצול הנושאים?

הפיצול הזה מאפשר לכם להחזיר את המפתחות אם תראו שלשרת המשפטים אין כל כוונה ליישם את המלצותיכם, וכל כוונתה לא הייתה אלא להשתמש בכם לצורך יחסי-הציבור שלה. להראות שהשרה איילת אכן עושה משהו.

קחו, למשל, המלצה שתוציאו – אם תוציאו – לנקוט צעדים משפטיים כנגד המפרסמים בזהותם האמיתית, באתרים הנמצאים בישראל, והפרסומים מהווים עבירה על הדין הקיים: לכמה זמן זקוקים השרה והיועץ המשפטי כדי להוריד למשטרה הנחייה להכניס את הפרסומים האלה לסידור העבודה שלה, אפילו עם ההערה “בהתחשב בסך-כל המשאבים העומדים לרשותה, ועל פי סדרי-קדימות שייקבעו”?

אם יש לכם טיפה של כבוד עצמי

כדי להוריד למשטרה הנחייה לטפל במפרסמים הלא-אנונימיים די, לדעתי, בחמש דקות, “גג”, אבל אני מוכן להיות “לארג'”, ולתת להם חודש תמים, במהלכו יוכלו, אם ירצו, להקים אלף “ועדות יישום” או “צוותים לבחינת ההמלצות, על כל השלכותיהן”. שיעשו מה שהם רוצים, אבל אם תוך חודש ימים לא תפורסם הנחיית-יוהמ”ש למשטרה, סימן הוא לגרירת-רגליים המעידה על העדר כל כוונה ליישם את ההמלצות האלה, ואם יש לכם טיפה של כבוד עצמי – יהיה עליכם להחזיר את המפתחות, ושהגב’ שקד תחפש לה פראיירים אחרים בשביל היחצ”נות שלה.

מה אינכם צריכים לעשות, וגם אין טעם שתעשו

הגברת ארבל עדנה, יו”ר הוועדה, אמרה בישיבתה הראשונה של הוועדה, בין השאר:

“בעצם הקמת הוועדה נרתמנו כולנו ללמוד את היקף התופעה, את היקף פגיעותיה, לקבל תמונת מצב, ואז לבחון כיצד אנו, אסופה של אנשי אקדמיה, תקשורת משפטנים ומומחי אינטרנט יכולים באופן מקצועי לתרום לעניין”.

אז יש לי הפתעות בשבילכם: אינכם צריכים “ללמוד” את “היקף התופעה”, כי בקלי-קלות ניתן לשלוף, בלי קפה וביסקוויטים, הערכת מינימום-מקסימום שטעותה לעולם לא תהייה משמעותית.

הערכת-מינימום, הערכת-מקסימום

לכאורה הערכת-המינימום היא אפס (בכך לעולם אי אפשר לטעות), והערכת-המקסימום היא אין-סוף (גם בכך לעולם אי אפשר לטעות), אבל אין צורך להיסחף ו”להיתפס לקיצוניות”, ועל כן אתן לכם גם הערכה ריאלית יותר, ממש ריאלית.

הערכת-המינימום הריאלית שלי היא, בכל מקרה, מעל המאסה הקריטית המינימלית המצריכה לתת עליה את הדעת. כך אמרו, באותה ההזדמנות, הן השרה שקד, והן הגב’ ארבל.

כך שקד:

“אני עדה מדי יום לנחיצותה של הוועדה ומאחלת למסקנות ישימות, שישימו סוף לתופעות מכוערות של פגיעה בשמם הטוב של פרטים ועובדי ציבור. … פגיעות משולחות רסן המתרחשות כיום באופן בלתי מבוקר בעיקר ברשת האינטרנט. ציבור רחב נפגע, ולצערי אין דרך מבוקרת כעת להתמודד עם היקף התופעה ועם ההשלכות הרות הגורל של פגיעות מסוג זה. זהו אתגר אמיתי, ואני מקווה שנצליח להפיק מן הוועדה הצעות ייעול מעשיות”.

וכך ארבל:

“זה התחיל בטלוויזיה הרב-ערוצית, שפתחה פתח לעולם הרחב, והמשיך בעידן הטכנולוגי הנוכחי, בו קיימת רשת האינטרנט ומכשירי טלפון סלולריים מתקדמים, ששם נוצרה מציאות חדשה … לא רק חופש ביטוי קיים שם, אלא גם חופש שיסוי, שלעיתים לא יודע גבולות.

“כיום קיימות תופעות, שאינני זוכרת שהיו קיימות בעבר, ההולכות ומחמירות. בעצם הקמת הוועדה נרתמנו כולנו ללמוד את היקף התופעה, את היקף פגיעותיה, לקבל תמונת מצב, ואז לבחון כיצד אנו, אסופה של אנשי אקדמיה, תקשורת משפטנים ומומחי אינטרנט יכולים באופן מקצועי לתרום לעניין”.

עינינו הרואות: לא עצם קיומן המדאיג של התופעות יעמוד לבחינה, אלא הדרכים להתמודד איתן, ובאשר ל”לימוד ההיקף” – אני לא רואה שום אפשרות, שום סיכוי, שהוועדה הזאת, לאחר “לימוד ההיקף”, תשלול את ה-raison d’être של עצמה, ותגיד טעינו, ההיקף אינו מדאיג, ואין צורך לעשות שום דבר.

ואגב, כיוון שהוועדה הזאת אינה כפופה לדיני הראיות, עצם אמירתם של הדברים ע”י יודעות-דבר (שקד וארבל) בפני הוועדה, בישיבת הפתיחה שלה, די בו כ”ראיות מנהליות”, וממילא אין צורך להוסיף חקור.

למען האמת, גם אני הייתי מגיע לאותה המסקנה, מבחינת ההיקף, וההבדל הוא שאני הייתי אומר שלמרות ההיקף לא רק שאין מקום להוסיף “הצעות ייעול”, אלא שפרט לאיסורי לשון הרע ופגיעה בסודות המדינה (הקיימים גם כיום) יש להסיר כל מגבלה על חופש הביטוי בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

אבל דעתי זו מתייחסת לאיכות, לא לכמות, ובעניין הכמות – דעתי כדעתכם, או כזו אשר תגיעו אליה לאחר שתרוששו את הקופה הציבורית עם הקפה והביסקוויטים שתצרכו, לפני שתצרחו.

ואגב, כדי להגיע למאסה הקריטית המינימלית לא צריך לטרוח הרבה, כי די בפרסומים שלי, אשר, כאמור, מונים לפחות 1,000 מאמרים של “שיימינג, הסתה, ביזוי ושיסוי” – בעיקר כנגד שופטים, אבל גם כנגד עובדי-ציבור אחרים – וכולם מזוהים איתי.

אפילו מכתבי זה אליכם – אשר, במקביל, מתפרסם גם ברבים – מכיל לבדו מספיק חומר כדי להתחיל את ה”אכיפה”.

ואני לא היחיד שפרסומיו הם לצנינים בעיני בעלי-שררה שאינם סובלים את הביקורת עליהם, כך שעצם קיומה של המאסה הקריטית המינימלית כבר מזמן אינו מצריך לימוד והוכחה.

לאחר שהגענו להערכת-המינימום הריאלית נשאלת השאלה מהי הערכת-המקסימום הריאלית, והתשובה שלי היא: זה לא משנה!

זה לא משנה, כי בין אם מדובר ב-100 פרסומים ביום, בין אם מדובר ב-10,000 פרסומים ביום, כאשר החלטנו (קרי: אנחנו החלטתם!) להדביר את התופעה, יש לצאת למלחמה – “Cry ‘Havoc!’, and let slip the dogs of war” – ושאלת הכמות תוכרע לפי המשאבים שהמדינה תהיה מוכנה להקצות למטרה הזאת, מתוך סך-כל המשאבים הלאומיים.

ובמלים אחרות: שאלת ההתמודדות ה”כמותית” עם ה”בעייה” תוכרע ע”י הדרגים הפוליטיים – לא ע”י ועדות של מומחים, או ע”י “ועדות יישום”.

האמנם “אין דרך”?

כמובא לעיל, השרה שקד אומרת:

“אני עדה מדי יום לנחיצותה של הוועדה ומאחלת למסקנות ישימות, שישימו סוף לתופעות מכוערות של פגיעה בשמם הטוב של פרטים ועובדי ציבור. … פגיעות משולחות רסן המתרחשות כיום באופן בלתי מבוקר בעיקר ברשת האינטרנט. ציבור רחב נפגע, ולצערי אין דרך מבוקרת כעת להתמודד עם היקף התופעה ועם ההשלכות הרות הגורל של פגיעות מסוג זה. זהו אתגר אמיתי, ואני מקווה שנצליח להפיק מן הוועדה הצעות ייעול מעשיות”.

ואני משפשף את עיני, בתדהמה: האמנם שרת המשפטים של מדינת ישראל לא שמעה על קיומה של משטרת ישראל?!

קחו חוקר משטרה מתחיל, בוגר י”ב כיתות וקורס חוקרים, קחו חצי תריסר או תריסר חוקרים כאלה, עם משפטן בראשם, תנו להם לגגל, למשל, כמה מחרוזות-חיפש, כגון:

·         “שמחה ניר” “אליקים רובינשטיין” שקרים

·         “שמחה ניר” “שי ניצן” שקרים

·         “שמחה ניר” “עדנה ארבל” שקרים

·         “שמחה ניר” “דבורה ברלינר” שקרים

·         “שמחה ניר” “דורית ביניש” שקרים

·         “שמחה ניר” “מרים נאור” שקרים

·         “שמחה ניר” “אשר גרוניס” שקרים

וכן הלאה, וכן הלאה … כבר בדף הראשון של כל חיפוש תמצאו לפחות חצי תריסר “דגימות אקראי” למה שהשרה מכנה “תופעות מכוערות של פגיעה בשמם הטוב של פרטים ועובדי ציבור”.

החליפו את המילה “שקרים” בהטיות אחרות שלה, החליפו אותה ב”שחיתות”, “יושר אינטלקטואלי”, וכו’, וכו’, עם, או בלי, כל ההטיות האפשריות של אלה, ותמצאו שלל רב עו”ד יותר.

הוציאו מהתמונה את “שמחה ניר” (מצווה, לא?!), ומצאתם בחצי שעת עבודה של חוקר יחיד “פרנסה” לכל משטרת ישראל, לאלפיים שנה קדימה (ויישאר עוד עודף!).

אכן, תהייה גם תהייה בעייה “להתמודד עם היקף התופעה”, אבל זה לא מעיד על “נחיצותה של הוועדה”, אלא על הצורך של השרה ללכת אל שר האוצר, משה כחלון, ולהגיד לו כהאי לישנא:

משה, אני צריכה “כמה לירות” כדי לשים “סוף לתופעות מכוערות של פגיעה בשמם הטוב של פרטים ועובדי ציבור. … פגיעות משולחות רסן המתרחשות כיום באופן בלתי מבוקר בעיקר ברשת האינטרנט. ציבור רחב נפגע, ולצערי אין דרך מבוקרת כעת להתמודד עם היקף התופעה”.

ומה יענה לה השר משה?

איילת, “אין לי”. כל השרים באים אלי, כל אחד מבקש “כמה לירות”, וכל אחד מסביר לי באותו ובמופתים כי ה”בייבי” שלו הוא הכי חשוב בעולם. את רוצה יותר? בישיבה הבאה של הממשלה תעלי את הנושא, ומה שיוחלט בממשלה יהיה מקובל גם עלי.

זוכרים את שר האוצר יגאל (“אין לי”) הורביץ ז”ל? אם לא, אז תזכרו עכשיו.

אוקיי, הגענו לישיבת הממשלה עם “ועדת ארבל המליצה” באמתחתה של השרה, אבל לכל שר יש “ועדות” משלו, ואחרי שכל השרים יתנצחו איש עם רעהו, הממשלה תחליט כפי שתחליט.

ומה יקרה אז? ועדת ארבל תתאים את המלצותיה למה שיוחלט בממשלה, ותגן בחירוף-נפש על המלצות הפוכות מהמלצותיה המקוריות, שגם עליהן היא הגנה בחירוף-נפש, וכך היא “תסביר” את המהפך בעמדתה:

השאלה הכלכלית שעומדת על הפרק היא באיזו מידה צריך להתחשב במגבלות הפוליטיות הקיימות. אם לא נתחשב בהן כלל וכלל, הסיכוי שנוכל להביא לשינוי יורד. לכאורה, ההחלטות של הרגולטורים הם עניין מקצועי בלבד – אבל זה מורכב יותר. אנחנו רוצים שמה שנייעץ גם יתקבל”.

לא מאמינים? גגלו ששינסקי “רוח המפקד”, ותראו בבירור לאן אתם הולכים. תראו לאן אתם הולכים, ותבינו – אם אתם עדיין לא מבינים – שהשרה איילת מינתה אתכם כדי שתשמשו לה “מגן וחרב” למאבקיה על המגרש הפוליטי.

עכשיו תשאלו את עצמכם מה יהיה אם השרים יגידו (והממשלה תאשר) משהו מעין אנחנו לא צריכים את זה, אנחנו קשובים לביקורת ומקבלים אותה באהבה (או, לחלופין, אנחנו משתינים עליה בקשת גבוהה), ומצדנו ששמחה ניר יכתוב עלינו מה שהוא רוצה – אנחנו לא נוציא על המאבק הזה אפילו חצי לירה – יש לנו דברים חשובים יותר, שגם להם אנחנו לא מקבלים מספיק!

מה תעשו אז, חברי הוועדה? על איזה עץ תתלו את עצמכם?!

ומה בעניין ההתמודדות עם המפרסמים האנונימיים?

עד כאן דנתי בעניין ההתמודדות עם המפרסמים בזהותם האמיתית, ועשיתי זאת באספקלריה שלכם, לא שלי. לא עסקתי בשאלת חופש הביטוי, כי הוועדה הזאת לא הוקמה כדי להבטיח את חופש הביטוי, אלא כדי להגביל אותו, כדי “להתמודד” איתו, כדי “ללמוד את היקף התופעה, את היקף פגיעותיה, לקבל תמונת מצב, ואז לבחון כיצד אנו, אסופה של אנשי אקדמיה, תקשורת משפטנים ומומחי אינטרנט יכולים באופן מקצועי לתרום לעניין”.

לדבר אתכם על “חופש הביטוי” זה לדבר אל הקיר.

לדבר אתכם על “חופש הביטוי” זה להציע להם כי תשללו את ההצדקה לעצם קיומכם, ולא לשם כך קיבלתם על עצמכם לשבת בוועדה הזאת.

כן, כן … אני מכיר אתכם. אתם תשלמו טונות של מס-שפתיים לחופש-הביטוי.

אתם תפתחו בדיסרטציה ארוכה-כאורך-הגלות על חופש הביטוי בחברה דמוקרטית. אתם תביאו אסמכתאות מן הגורן, מן היקב, מהפסיקה בארה”ב, קנדה, אוסטרליה המערבית וטרינידד-אנד-טובגו הצפון-מזרחית.

אתם תצטטו את מרטין בובר, את בנימין אקצין, את ישעיהו ליבוביץ, את אהרן ברק, את טובה שטרסברג-כהן, ואת אביר חופש-הביטוי מישאל חשין.

אתם תצטטו גם את לואיס (“אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר”) דמביץ ברנדייס, ואתם תצטטו גם את סגן מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל.

וגם את לנדוי משה, לא לשכוח. לא שכחתי.

כן, אתם תצטטו את כולם, כולם אנשי כבוד המה, וכולם דיברו בשבחו של חופש-הביטוי.

ואחר כל הדברים האלה, אחרי שייגמר לכם האוויר החם, אחרי שתשכנעו את כל העולם (בעיקר את עצמכם, פרנקלי ספיקינג), תבוא הפאנץ’-ליין, עם כל הקלישאות השחוקות-לעייפה … הכל בחסות מילות-קסם כגון “יחד עם זאת”:

“חופש הביטוי הוא נשמת-אפה של הדמוקרטיה, אבל יחד עם זאת חופש הביטוי אינו עומד בפני עצמו …”.

“חופש הביטוי הוא תנאי בל-יעבור לקיומה של חברה חופשית, אבל יחד עם זאת …”.

“חופש הביטוי הוא סלע קיומנו, אבל יחד עם זאת …”.

“חופש הביטוי הוא צורר מחצבתנו, אבל יחד עם זאת …”.

וה”יחד עם זאת” יהיה אוסף קלישאות חבוטות לעייפה, כגון “חופש הביטוי אינו חופש-הביזוי”, “חופש הביטוי אינו חופש-השיסוי”, “חופש הביטוי אינו חופש-ההסתה”, “החופש לנפנף בזרועותיך נגמר במקום בו מתחיל חוטמו של הזולת”. בלה-בלה-בלה.

לא אדבר עמכם על חופש הביטוי

האם יש טעם לנסות ולהסביר לכם כי חופש-הביטוי אינו החופש לשיר שירי מה-יפית למישאל חשין, אלא החופש לבזותו על אמירותיו כגון “אני לא מכבד גם את המפרסמים בזהותם האמיתית”?

באמירה הזאת הוא ביזה גם אותי, ואף בשל כך אני אוסיף ואבזה אותו (ויש לי, אל דאגה, גם סיבות נוספות, טובות בהרבה).

והאם יש טעם ולנסות להסביר לכם כי שקרנים חסרי-בושה כמו אליקים רובינשטיין מצווה היא לבזותם עד עפר? האם בכלל תקשיבו להסבר הזה? האם יש סיכוי כלשהו שתאמרו, אכן, אם המפרסם מסתמך על עובדות-אמת על פלוני, וסבור כי הן מצדיקות את ביזויו – הרי זה כשר?

אולי הפרופ’ אסא כשר, חבר הוועדה, יאמר זאת, ואולי לא, אבל אחרים מחברי הוועדה – בוודאי שלא.

לא, אתם לא תקשיבו, אז אני צורח לכם עכשיו באזניכם: לא יעזור לכם כלום, אני אמשיך לבזות את אליקים רובינשטיין, לא רק עד יומו האחרון, אלא גם אחרי כן, ללא שום הנחת “אחרי מות קדושים אמור”.

ואני אמשיך לבזות גם את השופט הגנב עמיעד רט, השותף לשוד המיליארדים, ואת כל מערכת המשפט, אשר קידמה אותו מכהונת רשם לכהונת שופט, בידעה כמה מושחת הוא.

את מערכת המשפט כולה, הרודפת עד-חרמה את מבקריה, באמתלות אומללות, אוויליות ושקריות של “סגנון”, בהעדר אומץ להתמודד עם הביקורת על תרבות-השפיטה הקלוקלת של שופטי-ישראל, המכריזים ממרומי המקפצה כי מותר להם להתעלם מכל טענה וראייה שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו לעצמם מראש.

הבוז לכולם!

או, למשל, “חופש השיסוי”: מה הפסול ב”שיסוי”, או “הסתה”, כאשר מדובר ב”שיסוי” הבריות במי שראוי לכך, והסתתם לעשיית מעשה המותר על פי החוק?

כך, למשל: מה הפסול ב”הסתה” של בני אדם לקיים הפגנה-ברישיון על מנת להביא להתפטרותו של פקיד, שר, נבחר-ציבור או שופט?!

אז זה לא יעזור לכם: אני אמשיך לשסות את הצבור בכל מי שלדעתי ראוי לכך, ואני אסית את הבריות לכל אקט של מחאה המותר על פי החוק.

ואני אמשיך לבזות את כל מי שראוי לבוז.

כמובן שאני אבסס כל “ביזוי” על עובדות-אמת, כי יש לי עובדות-אמת לאלפיים שנה קדימה, וגם איש לא משלם לי על פי השורה, כך שאין לי צורך להמציא שקרים.

אז לא אדבר אתכם על חופש-הביטוי, כי זה, כאמור, כמו לדבר אל הקיר.

אתם תכרכו הכל יחד, בבחינת “תפסת מרובה …”

אבל גם לא אדבר אתכם – בשלב הזה – על מה שיש לעשות בעניין המפרסמים האנונימיים, כי אם אכרוך הכל יחד, גם אתם תכרכו הכל יחד.

ואתם תכרכו הכל יחד, משהו מעין המפרסמים את דברי הביזוי, השיסוי וההסתה, חלקם אנונימיים וחלקם בזהותם האמיתית … ויחד עם זה תכרכו יחדיו גם חופש הביטוי וגם את ה”יחד עם זאת”, ותמליצו מה שתמליצו, זה כבר ברור.

אבל הכריכה-יחד של המפרסמים המזוהים עם אלה האנונימיים תחזיר את הנושא כולו ל-SQUARE ONE, משום שלא תהיה התייחסות ממוקדת – לא לאלה המזוהים, ולא לאלה האנונימיים, בבחינת “תפסת מרובה – לא תפסת”.

ואם לא תהיה התייחסות ממוקדת, איש לא ייגע גם במפרסמים הגלויים, כי הכלים לכך קיימים גם בלעדיכם, והם, כאמור, לא מנוצלים, ואם איש לא ייגע בגלויים – על אחת כמה וכמה שלא יגעו באנונימיים.

ומה תהיה התוצאה? במקרה הטוב, מבחינתכם, יקימו “ועדה/צוות ליישום ההמלצות”, ובמקרה הרע, מבחינתכם, ההמלצות שלכן תושלכנה לאיזו מגירה נידחת, ותישכחנה לעולמים.

לגרוטסקה הזאת אני לא אתן את ידי, וכל עוד לא תוציאו דוח חלקי, המתייחס למפרסמים הגלויים – אני לא אביע בפניכם את דעתי בעניין המפרסמים האנונימיים.

אכן, בעשותי כן אני לוקח את הסיכון שדעתי לא תישמע, אבל גם אתם לוקחים את הסיכון המקביל, הסיכון שבוויתור על הידע והמידע שאני נושא עמי, פרי עשרות שנים של עבודה משפטית, ואיתה גם כתיבה ועריכה באתרי אינטרנט – הן כמפרסם, והן כמגיב לפרסומיהם של אחרים.

בוותרכם על הידע והמידע אשר עמי אתם נוטלים את הסיכון שייצא מתחת ידכם דוח נלעג, עם המלצות אומללות, אותן הציבור ישים ללעג ולקלס.

תזכרו שאמרתי לכם.

בכל הכבוד הראוי,

 

שמחה ניר, עו”ד

עורך ראשי

רשת האתרים של קימקא

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס