הרהורים אמריקאיים – סתיו
2015

אובאמה הגיע אל הבית הלבן
כשהוא נישא על גל של התלהבות מהבטחתו להביא לשינוי. את ההבטחה הזאת הוא קיים במלואה.
הבעיה היא שהוא אף פעם לא הבטיח שהשינוי יהיה לטובה

ד”ר ישראל בר-ניר

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות
הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

 

אובאמה נכנס לשנתו
האחרונה בבית הלבן. סקירה מלאה של “הישגיו” של אובאמה במהלך שמונה שנות
כהונתו אכתוב יותר מאוחר, לקראת סיום הכהונה. דבר אחד אפשר לומר כבר היום – אובאמה
הגיע אל הבית הלבן כשהוא נישא על גל של התלהבות מהבטחתו להביא לשינוי. את
ההבטחה הזאת הוא קיים במלואה. הבעיה היא שהוא אף פעם לא הבטיח שהשינוי יהיה לטובה.
הפרק הראשון יעסוק רק באחד מ”הישגיו” של אובאמה – הסכם הגרעין עם איראן.

I — Whatever Lola Wants, Lola Gets

כותרת הפרק היא שמו של להיט מתוך מחזמר משנות החמישים של המאה הקודמת,
בשם Damn
Yankees. בעקבות הצלחתו של אובאמה להעביר את הסכם הגרעין עם איראן בניגוד
לעמדתם של רוב חברי שני בתי הקונגרס, ובניגוד לדעת רוב הציבור האמריקאי, גם אובאמה
יכול לשיר כל מה שאובאמה רוצה, אובאמה משיג.

השאלה אם ההסכם הוא טוב או רע, ולמי הוא טוב, היא נושא לדיון אחר. כאן
אעסוק בתהליך בו התקבל ההסכם.

חוקת ארה”ב קובעת שהנשיא הוא הסמכות העליונה בכל מה שקשור למדיניות
החוץ. חתימת הסכמים וחוזים עם מדינות זרות היא חלק אינטגרלי של מדיניות החוץ. לנשיא
יש מלוא הסמכות ליזום הסכמים עם מדינות אחרות ו/או להצטרף לאמנות בינלאומיות. אבל
מנסחי החוקה לא נתנו לנשיא יד חופשית לעשות כל מה שהוא רוצה. הם הטילו מספר מגבלות
על סמכותו זו של הנשיא. סעיף 2 של פרק II בחוקה מגדיר בצורה ברורה את סמכויותיו של הנשיא בתחום הזה:

He [the President] shall have power,
by and with the advice and consent of the Senate, to make Treaties, provided
two thirds of the Senators present concur.

—        Article II, Section 2

בתרגום חופשי, הנשיא חייב להתייעץ ולשתף את חברי הסנאט בתהליך ההגעה
להסכם, וכן קבלת ההסכם מותנית בהסכמתם של שני שליש מחברי הסנאט הנוכחים בעת
ההצבעה עליו. הסכם שלא עומד בדרישות האלו איננו שונה מכל הבטחה נשיאותית אחרת
– תוקפו הוא עד ליום בו הנשיא מסיים את כהונתו, ולנשיאים אחרים אין כל מחוייבות
לקיים אותו (למדינת ישראל יש ניסיון עשיר בהתחייבויות כאלו, כולל עם אובאמה עצמו).

הסכם הגרעין עם איראן עליו אובאמה עומד לחתום לא עונה על הקריטריונים
שבחוקה.

חברי הסנאט לא שותפו בדיונים שקדמו לקבלת ההסכם, ואובאמה לא טרח להתייעץ
אתם כנדרש ע”פ החוקה. אדרבא, המו”מ התנהל בחדרי חדרים ובחשאי ולאף אחד
מחברי הסנאט לא היה מושג על המתרחש. גם היום יש בהסכם סעיפים חשאיים שלא הובאו
לידיעת חברי הסנאט.

ומה בנוגע לרוב של שני שליש בסנאט הנדרש לאישור ההסכם? הנושא בכלל לא
הועמד להצבעה בסנאט. המיעוט הדמוקרטי מנע קיום הצבעה באמצעות פיליבאסטר.

אז איך בכל זאת זה “עבר”? הסוד הוא בפרשנות יצירתית של החוקה.

הכל סובב סביב משמעות המילה treaty. מה זה treaty? אתם בטח חושבים שאתם יודעים אנגלית ושמשמעות המילה treaty ברורה לכם. יש לי חדשות בשבילכם. לא אצל אובאמה. אובאמה
החליט שחוזה הגרעין עם איראן הוא לא treaty ולכן הנאמר בחוקה על treaty לא תופס. אבל אם זה לא treaty, מה זה כן? לאובאמה, שלמד משפטים
באוניברסיטת קולומביה ו”התמחה” במשפט חוקתי, יש תשובה – חוזה הגרעין עם
איראן הוא Plan
of Action (תוכנית פעולה). השם המלא הוא Joint Comprehensive Plan of
Action (JCPOA) , בתרגום חופשי – תוכנית פעולה כוללת משותפת (עם
מי?). המושג Plan of Action איננו מופיע בחוקה, ולכן “כללי המשחק”
החלים על treaty אינם
חלים עליו. למעשה יש לכתוב כללים חדשים עבור Plan of Action על מנת למנוע לאקונה.

וכך, בשעה טובה, בחודש מאי האחרון נחקק חוק The Iran Nuclear Agreement Review Act
of 2015, חוק המגדיר כללי משחק עבור הסכם הגרעין עם איראן. לחברי הקונגרס,
הסנאטורים וחברי בית הנבחרים – יש “זכות” לבחון (review) את ההסכם העומד להחתם עם
איראן. לבחון את ההסכם, אבל לא לבטל או לשנות אותו. ביטול ההסכם או שינויים
בו יתאפשרו רק בהסכמתו של אובאמה. אם חברי הקונגרס יתעקשו בכל זאת, אובאמה יוכל
למנוע זאת באמצעות ווטו.

זה בדיוק ההיפך ממה שנאמר בחוקה – במקום שאישור ההסכם יותנה בהסכמתם
של שני שליש מחברי הסנאט, אובאמה הפך את היוצרות וייצר מצב בו דחיית ההסכם תיתכן
רק ברוב של שני שליש מחברי שני בתי הקונגרס. כדאי גם לשים לב לעובדה שלפי
החוקה לחברי בית הנבחרים אין כל מעמד בנושא, הזכות הזאת שמורה לחברי הסנאט בלבד.

האקרובטיקה המילולית של אובאמה איננה יכולה לשנות את העובדה שהסכם
בינלאומי שלא אושר ע”י שני שליש מחברי הסנאט, ועל אחת כמה וכמה הסכם שבכלל לא
הועמד להצבעה בסנאט, אינו מחייב את ארה”ב. מעמדו של הסכם כזה אינו שונה מזה
של צווים והבטחות נשיאותיות אחרות. ביום שלמחרת יציאתו של אובאמה מהבית הלבן,
בינואר 2017, הוא לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא כתוב. מי שיחליף את אובאמה יוכל
להמשיך ולהכיר בהסכם אם הוא ירצה, אבל זה לא מובן מאליו, גם אם הנשיא הבא יהיה
דמוקרטי. אובאמה בעצמו ביטל והתעלם משורה של התחייבויות שניתנו ע”י קודמיו
ואין שום סיבה שזה יהיה שונה בעתיד.

למעשה ההסכם עם איראן איננו בר ביצוע. הסרת הסנקציות שהיא סעיף מרכזי
בהסכם, תאפשר לחברות אמריקאיות, ולחברות בת שלהן ברחבי העולם, לקיים יחסים עסקיים
עם איראן. אבל בשנת 2012 התקבל חוק הסנקציות (The Iran Threat Reduction and Syria
Human Rights Act) ברוב מכריע בשני בתי הקונגרס, ואובאמה חתם עליו. החוק הזה אוסר
במפורש על כל מגע עסקי עם איראן. ייתכן שאובאמה כמנהגו יצפצף על החוק, אבל כל עוד
החוק משנת 2012 לא שונה או בוטל ע”י הקונגרס, כל חברה אמריקאית שמפירה אותו
מסתכנת בתביעה משפטית.

II — הילארי קלינטון בדרך
לבית הלבן?

מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון וושינגטון פוסט לפני כמה שבועות, בחודש אוגוסט
האחרון, נפתח במלים הבאות: תפסיקו לדבר על 2016, תתחילו לדבר על 2024. הילארי
קלינטון תהיה נשיאת ארה”ב בשמונה השנים הבאות. כבר לא ניתן לעצור אותה.

קצת יותר מחודש אחרי אותה תחזית, עצם מועמדותה של הילארי לנשיאות עומדת
בסימן שאלה. התחלה מרשימה והצלחה חסרת תקדים בגיוס כספים למימון מערכת הבחירות
שלה, יצרו את הרושם שדרכה של הילארי לבית הלבן תהיה סוגה בשושנים. זה היה מצבה ב
2006, בתחילת מערכת הבחירות לנשיאות של 2008. גם אז, התקשורת המימסדית הכתירה את
הילארי. אף אחד לא התייחס ברצינות לאיזה סנאטור אלמוני ממדינת אילינוי שאפילו לא
השלים קדנציה אחת בסנאט. למפח נפשם של מומחי התקשורת התברר שחגיגות ההכתרה היו קצת
מוקדמות.

יש סבירות גבוהה שהתרחיש של 2006 יחזור על עצמו הפעם, ואולי אפילו בצורה
הרבה יותר חמורה. היא תפרוש מהמירוץ עוד לפני הפריימריס. אני נותן לאפשרות שזה אכן
יקרה, סבירות של בין 70 ל 80 אחוזים. פה ושם כבר נשמעים רמזים על כך שמצבה
הבריאותי של הילארי איננו מי יודע מה. זה נראה כאילו מכינים אפשרות של פרישה בכבוד
למקרה בו החקירות המתנהלות כעת ע”י ה FBI וע”י ה CIA על הטיפול הרשלני שלה במידע מסווג בתקופה בה כיהנה
כמזכירת המדינה יביאו להעמדתה לדין. השאלה היא לא אם יש ממש בהאשמות נגדה, אלא מה
מידת החומרה שלהן.

למרבה האירוניה, הילארי קלינטון בראשית דרכה כעו”ד מתחילה, שרתה
בוועדה שחקרה את פרשת ווטרגייט בתקופת הנשיא ניקסון. לא נראה שהיא יישמה את הלקחים
מאז.

הזחיחות בה הילארי קלינטון מתייחסת לנושא מעוררת תמיהות. קשה להאמין שהיא
באמת לא מודעת לחומרת מצבה. כעורכת דין היא צריכה לדעת מה מידת החומרה בה הציבור
האמריקאי מתייחס למתן עדות שקר (perjury) ע”י אנשי ציבור. בעלה כמעט הודח מהנשיאות בשל מתן עדות שקר
בנושא שולי לחלוטין. ייתכן שהיא בונה על כך שאובאמה יסוכך עליה וינצל את מעמדו
לשבש את מהלכי החקירה המתנהלת נגדה, כפי שהוא עשה בעבר עבור מקורבים אחרים. זה
יהיה קצת יותר קשה הפעם, מאחר ומדובר בנושאי ביטחון לאומי. מצד שני, בכלל לא בטוח
שאובאמה ירצה לסייע לה. לאחרונה הילארי החלה לחלוק בגלוי על מדיניותו של אובאמה,
כולל בנושאים היקרים לו במיוחד, כמו רפורמת הבריאות ObamaCare שם היא קוראת ל”שינויים מהותיים”. זה
וודאי לא מעלה את ערך המניות שלה אצל אובאמה.

הסבר אפשרי אחר להתנהגותה של הילארי הוא שהיא שכנעה את עצמה שאין לה
תחליף. שלטוב או לרע, המפלגה הדמוקרטית תקועה אתה. יש מידה לא מעטה של אמת בטעון
הזה. הילארי התחילה את המרוץ בשלב מאוד מוקדם, והיא הקימה תשתית אירגונית ומערכת
גיוס כספים בעזרתם היא יצרה פער שכל מי שיקרא תגר על מועמדותה יתקשה מאוד לסגור
אותו. התוצאה היא שיש כרגע רק מועמד אחד, ברני סנדרס, שמנסה להתמודד על מועמדות המפלגה
הדמוקרטית. לכאורה יש לו סיכוי – מספרי המשתתפים באסיפות הבחירות שלו מרשימים,
בהרבה מקרים הם אף עולים בהרבה על אלה של הילארי. סקרי דעת הקהל גם הם מצביעים על
אחוזי תמיכה שצריכים להדאיג את הילארי, אבל זו אשליה בלבד. התמיכה בסנדרס באה רובה
ככולה מחוגי השמאל הקשה של המפלגה הדמוקרטית. עם “סחורה” כזאת לא זוכים
בארה”ב בבחירות הכלליות. העובדה שסנדרס יהודי גם היא לא מוסיפה לאטרקטיביות
שלו. בעבר (בבחירות של 1972) היה לדמוקרטים מועמד בעל אג’נדה דומה, ג’ורג’ מק-גוברן,
שזכה באופן גורף במועמדות המפלגה. הוא הובס בבחירות הכלליות, מול ניקסון, בלנד סלייד
(Land Slide) שלא
היה כמותו – הוא ניצח רק במדינה שלו. מרבים לדבר על האפשרות שג’ו ביידן, סגנו של
אובאמה, יציג את מועמדותו, אבל הוא מהסס בדיוק מהסיבה שציינתי למעלה – סגירת הפער
שהילארי יצרה היא כמעט משימה בלתי אפשרית.

למפלגה הדמוקרטית יש בעיה אמיתית. אם הילארי קלינטון תאלץ להסיר את
מועמדותה מסיבה כל שהיא, ייווצר ווקואום שלדמוקרטים יהיה קשה מאוד למלא אותו,
בייחוד אם פרישתה של הילארי תהיה על רקע פלילי. ייתכן שהילארי בונה על כך שמערכת
אכיפת החוק תמנע מפסיקה חד משמעית שתחייב אותה לפרוש.

לסיום הקטע, מספר מלים על יחסה של הילארי למדינת ישראל. בתקופת כהונתה
כמזכירת המדינה, היא תמכה ללא כל סייג במדיניותו האנטי ישראלית של אובאמה. אדרבא,
בכל הפגישות שהיו לה עם נתניהו היא נקטה בקו הרבה יותר נוקשה מזה של אובאמה. בעבר,
כאשר היא הייתה ה”גברת הראשונה” בתקופת כהונתו של ביל קלינטון, היא בקרה
באזור. במהלך הביקור היא הוזמנה לרמאללה לשמוע הרצאה של סוהא, אשתו של ערפאת. ההרצאה
הייתה באנגלית והושמעו בה כל ההשמצות המקובלות על כך שישראל מרעילה את הבארות
באזורים שבשליטת הרשות הפלשתינאית, משתמשת באורניום רדיואקטיבי למיגון של טנקי
המרכבה, מעכבת אמבולנסים הנושאים יולדות ערביות וכו’ וכו’. בתום ההרצאה הילארי
מחאה כפיים, נגשה לסוהא, לחצה את ידיה והתחבקה אתה. על תוכן ההרצאה היא לא הגיבה.

זה לא מנע מיהודי ניו יורק להצביע עבורה באופן גורף בבחירות לסנאט, וגם
היום עדיין יש לה בקרב יהודי ארה”ב תדמית של אוהדת ישראל.

III — תופעה ושמה דונאלד
טראמפ, או החטא ועונשו

בהשאלה ממאמר על פוטין מול אובאמה שהתפרסם ב”חדשות בן עזר” (4
באוקטובר, 2015), בחירתו של אובאמה לנשיאות הוא החטא של ארה”ב; דונאלד
טראמפ, אם יזכה להיבחר, יהיה העונש.

דונאלד טראמפ הגיח לשמי הפוליטיקה האמריקאית כמו כוכב שביט, ובניגוד
לתחזיות ולניתוחים של הפונדיטוריה^(*) מימין ומשמאל, הוא איננו
דועך. אדרבא, מעמדו בצמרת נשאר איתן ואפילו מתחזק. הוא שובר את כל המוסכמות של
הפוליטיקה האמריקאית. הממסד הפוליטי האמריקאי לא יודע איך לאכול אותו. התבטאויות
מביכות (gaffes) שהיו
מביאות את הקץ על תקוותיו של כל מועמד אחר, אינן פוגעות בו. כנראה שבמרבית המקרים
הוא אומר את מה שרבים חושבים אך נמנעים מלומר. טראמפ מתנהג כבריון השכונה (Bully), ומתבטא בגסות נגד יריביו,
ומה שאולי הכי חשוב, הוא מרשה לעצמו להפר באופן בוטה את כללי הפוליטיקה התקינה
(Political
Correctness), כללים שהפכו להיות נכסי צאן וברזל בחברה האמריקאית של ימינו. בינתיים
זה רק עוזר לו. הממסד הרפובליקני איננו מתלהב כל כך מהשתתפותו של טראמפ במרוץ (זה
בלשון המעטה). אם המגמה הנוכחית לא תשתנה, יגיע הרגע שבו הם יצטרכו להחליט אם
להתלכד מאחוריו למרות כל ההסתייגויות, או להתפצל ולאבד כל סיכוי לכבוש את הבית
הלבן.

התקשורת הממוסדת רואה בדונאלד טראמפ נטע זר שיש לעקור אותו מהחיים
הציבוריים. האלימות התקשורתית נגד טראמפ דומה מאוד למבצע “רק לא ביבי”
שהתקשורת בישראל ניהלה נגד נתניהו ערב הבחירות האחרונות. מאמרי הסתה ושקרים נגדו
מתפרסמים חדשות לבקרים. כדוגמא, מאמר מערכת מהניו יורק טיימס שהתפרסם ב 10
באוקטובר, מספר
לקוראיו שטראמפ כבר מכין “אסטרטגית פרישה” מהמרוץ. לא למותר לציין
שכל הסיפור מצוץ מהאצבע.

עד לכינוס וועידת המפלגה הרפובליקנית באוגוסט 2016, בה ייבחר מועמד המפלגה
לנשיאות, נותרו עוד כעשרה חודשים. עשרה חודשים בפוליטיקה זה נצח. הרבה דברים
יכולים לקרות שישנו לחלוטין את התמונה. האם בעוד עשרה חודשים דונאלד טראמפ עדיין
יהיה במרוץ? האם הוא ייבחר? כפי שמאמן הבייסבול האגדי, יוגי ברה, היה נוהג לומר – קשה
מאוד לחזות, בייחוד את העתיד.

_____________

^(*) פונדיט
(Pundit) היא
מילה שמקורה בשפה ההודית. משמעותה המקורית היא “מייבין”, “יודע
כל”. מומחה הלשון של הניו יורק טיימס, וויליאם ספייר המנוח, הציע כתחליף את
המונח מחרחר דעות (Opinion Monger). הגדרה מצויינת לדעתי. אם יש דבר שמביא לפונדיט המצוי את הסעיף,
זה כאשר המציאות טופחת על פניו. מספיק לזכור לצורך העניין את תגובת התקשורת בישראל
על נצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס