יום כיפור, התשע”ו: מערכת המשפט עוד לא קרסה, אבל היא כבר “מת מהלך”

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36185
 
שמחה ניר, עו”ד 21.09.2015 20:39
יום כיפור, התשע"ו: מערכת המשפט עוד לא קרסה, אבל היא כבר "מת מהלך" - יום כיפור משפטי - אמרתי לכם - אמון הציבור - מערכת המשפט - העומס על מערכת המשפט - אהרן ברק - דורית ביניש - שחיתות - אגו - הטרדה מינית - יצחק כהן - מאיר שנהב - שלמה נחשון - אריה אטיאס - אמנון סטרשנוב - שמחה ניר

יום כיפור, התשע”ו: מערכת המשפט עוד לא קרסה, אבל היא כבר “מת מהלך”

מה קרה לאמון הציבור בשופטיו בעשר השנים האחרונות? *** קראו והביעו את דעתכם!!!

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הפעם, שלא כדרכי, אני אקצר (יחסית…), ואשאיר את הבמה לכם, הקוראים – להוציא את כל מה שיש לכם בבטן על מערכת המשפט – בשמכם או באופן אנונימי, על שופטים מסויימים או על המערכת כולה – הכל חופשי-חופשי, שירגישו שופטי ישראל מה הציבור חושב עליהם, ושזה יהיה במרוכז, ויוכל להישמר ימים רבים.

הקישור “הוסף תגובה” לרשותכם, בתחתית הדף הזה.

כדי להקל עליכם אני רק מבקש לא להתפזר, ואם מישהו רשם תגובה בנושא מסויים, או על שופט מסויים, רצוי להמשיך את אותו הנושא באותו השרשור, ולא לפתוח שרשור חדש.

_________________________

התחזית

לפני כמעט עשר שנים, תחת הכותרת מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר, נתתי את התחזית הזאת:

אתם יכולים לצחוק “כאוות רצונכם”, אבל אני צופה שמערכת המשפט בישראל, במתכונתה הנוכחית, תקרוס טוטאלית לכל המאוחר בתוך 10 שנים, דהיינו עד ערב יום כיפור, התשע”ו, אם לא תשעו לאזהרותי. תזכרו שאמרתי לכם.

ותזכרו גם את האמירה הידועה: כאשר אנשים קטנים מטילים צללים גדולים, זה סימן שהשמש שוקעת.

והנה אנו עומדים ערב יום כיפור, התשע”ו, והגיעה עת חשבון-הנפש.

האם תחזיתי התאמתה?

קריסה רועמת, מעלה ענני אבק עד לשמיים, לא התרחשה, אבל אין ספק כי מערכת המשפט הייתה רוצה לשכוח את עשר השנים שחלפו מאז.

אהרן ברק, נשיא ביהמ”ש העליון המיתולוגי, הרבה לומר כי לשופטים “אין ארנק ואין חרב, והנכס היחיד שלהם הוא אמון הציבור”.

עניין הארנק אינו מדוייק, עניין החרב הוא כוזב ושקרי, ועל אמון הציבור נדבר בשורות הבאות.

נתחיל עם ה”ארנק”: כפי שכבר עמדתי על כך לא פעם, לפחות זה 12 שנים, אין זה מדוייק לומר שלשופטים “אין ארנק”, משום שכאשר הם פוסקים נגדך “הוצאות” כנקמה על כך שלא נתת להם לכופף את ידיך, הם דוחפים את ידיהם המטונפות לתוך הארנק שלך.

נמשיך עם ה”חרב”: זה כוזב ושקרי שלבית המשפט “אין חרב”, ומי כמוני להעיד על כך, מידיעתי האישית, כי גם אחרי שהם דקרו אותי עד-מוות, גם אחרי שהם הרגוני נפש, הם ממשיכים לדקור את גופתי הנרקבת, לדקור בחרבותיהם המגואלות בדמי ובצואתם, לדקור ולסובב, בתקווה שיצליחו להכאיב לי עוד ועו”ד.

אז יש לי הפתעות בשבילכם, שופטים אטומים וערלי-לב: גופתי הנרקבת תמשיך להשיב אש, אני ארדוף אתכם עד חורמה, ולא אחוס עליכם ועל “כבודכם”, גם כאשר תהיו מתחת לקרשים.

שאלו את לוי אדמונד, שאלו את אבן-ארי ארי, שאלו את שטיין הניה. שאלו את חשין מישאל. שאלו את מי שאתם רוצים.

ונסיים עם אמון הציבור: אם אהרן ברק אומר שזה הדבר היחיד שיש להם, לשופטים, האמון שהיה להם עם פרוץ המדינה הולך ונשחק, והוא כבר הרבה מתחת ל”קו העוני”.

כאשר המערכת הפוליטית, למשל, מאבדת את אמון הציבור, זה לא מפתיע, כי הציבור רואה בפוליטיקאים כמי שנדבקים אל כסאותיהם, ורודפים את תועלתם הפרטית, אבל השפיטה היא “משרת אמון” שאין למעלה ממנה.

האמון של הציבור בשופטיו חייב לשאוף לרמה המתקרבת ל-100%. רמת אמון של 90% היא נסבלת-בקושי, ורמת-אמון הפחותה מ-85% היא טרגדיה.

היא צריכה להיות טרגדיה גם – ואולי אף במיוחד – בעיניהם של מי שאומרים שלשופטים אין דבר זולת אמון הציבור: הפשטת אותם מהנכס היחיד הזה, והם עירום-ועריה.

רמת האמון הציבורי במערכת המשפט כבר ירדה הרחק אל מתחת לקו ה-50 אחוז – הרבה-הרבה מתחת ל”קו הטרגדיה”. הרבה-הרבה מתחת לרמת-המינימום של הלגיטימיות.

מערכת המשפט בישראל היא כבר “מת מהלך”, אבל היא עדיין לא מרגישה בכך.

מערכת המשפט טובעת, והיא עדיין מרמה את עצמה, חוגגת על סיפון הטיטאניק המושחתת, היורדת אלי-מצולה.

ראו לעניין זה את מאמרי דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה.

אבדן האמון – מקרה פרטי

זה כמה שנים שמתרוצץ ברחבי המרשתת מכתב-שרשרת המייחס לאהרן ברק ורעייתו בעלות על 18 בתים, אשר, “לצורך ההסוואה”, הוא “פיזר” אותם ורשם  חלק מהם על שמות ארבעת ילדיהם, והמסקנה שמבקשים להסיק ממנה – במרומז או במפורש – היא שהם רכשו את הדירות בדרכים לא כשרות – אולי בכל מיני קומבינות עם כונסי נכסים בהוצאה לפועל, בניצול מעמדו הציבורי של אהרן ברק – החל מכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה וכלה בכהונתו כנשיא ביהמ”ש העליון.

במאמר נפרד אני מראה כי למשפחת ברק יש הסברים ותשובות לכל הטענות האלה, וייתכן מאוד שכפיו של אהרן ברק נקיות, בעניין הזה או בכלל, והוא יכול לתת אלף ואחד הסברים – הכי משכנעים שבעולם, אבל אף אחד כבר לא יקשיב לו, כי אף אחד כבר לא מאמין לו, ואף אחד לא מאמין לו, כי אף אחד כבר לא מאמין לכלל השופטים, שהוא בשר מבשרם, והם בשר מבשרו.

אירועים נוספים שמערכת המשפט הייתה רוצה לשכוח

בשנת 2000, לפני 15 שנה וחמש שנים לפני תחזיתי נשוא רשימה זו פרסמתי מאמר תחת הכותרת אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט (פרסום חוזר, נוח יותר לקריאה, תמצאו כאן).

באותו מאמר, לאחר סקירתי את רמת אמון הציבור נכון לאותה העת (“‘למעלה מ-50% …’: אוי לאותה בושה!”), כך אמרתי:

מערכת המשפט אינה מוכנה לקיים בביתה-פנימה בדק-בית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים את בדק-הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי-גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור.

מהי אותה “מכה אנושה וכואבת”, אשר יכלה להתבטא, כך צפיתי, באחת מאלה (“לא רשימה ממצה”):

א.        ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

ב.        פגיעה בשופטים, כולל רצח;

ג.          התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

ד.         “חאראקירי” מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה”, יחד עם הכאה-על-חטא, בין על חזהו-שלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד”);

ה.        חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאהעלחטא.

וגם הוספתי:

אין זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה. אמרתי אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון – ואין שומע.

אבל הכתובת, רבותי, כבר על הקיר, ואם-וכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.

מה מאלה התגשם?

כאמור בראשית הדברים, קריסה רועמת, מעלה ענני אבק עד לשמיים, לא התרחשה, אבל השאלה היא אם מהנדס-העיר היה נותן למערכת המשפט אישור להמשיך לגור בבית, או שהיה מכריז עליו כ”מבנה בסכנת התמוטטות”, שאינו ראוי למשכן-אדם.

שורו-שורו:

·         פגיעה בשופטים, כולל רצח: השופט עדי אזר ז”ל נרצח ביום 19.7.2004, פחות מארבע שנים אחרי פרסום התחזית שלי.

·         הצתת רכבו של שופט – לפחות פעם אחת.

·         נעליים “בפרצופה של מערכת המשפט” – לפחות פעם אחת, וה”פרצוף” היה פרצופה של המייצגת העליונה של “המערכת” נשיאת ביהמ”ש העליון דורית ביניש.

·         שופטים מאויימים ומאובטחים – כל הזמן.

·         “חאראקירי” מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה”, יחד עם הכאה-על-חטא, בין על חזהו-שלו, בין על חזם של אחרים – זכורה לכל, ומוזכרת תדיר, אמירתו של סגן-נשיא ביהמ”ש המחוזי, ת”א, שלי טימן, לאחר פרישתו: ישנם שופטים שלא מכירים את המילה זיכוי!

·         שלי טימן לא היה היחיד. השופטת אביטל בית נר, סגנית נשיא, בימ”ש השלום בקריות, אמרה לאחר פרישתה: אני מתביישת במערכת המשפט, אין לה עתיד בגלל ניהול כושל.

·         השופטת נירה לידסקי, עם פרישתה: בטח שיש ענייני אגו, כמו בכל מקום. צר לי על אנשים שמתמנים והתפקיד הזה ממלא להם את האגו. זה לא טוב. אני הייתי מכניסה פסיכולוג, שיעמוד על אופיים של האנשים, על מידת האינטליגנציה שלהם, בטרם ממנים אותם לשופטים.

·         עדנה בקנשטיין, נשיאת בימ”ש השלום, ת”א, עם יציאתה לשבתון-פרישה, על סגניה המתחרים על כסאה: “כל אחד מהם חושב שהוא ראוי לעשות את התפקיד הזה. הם כולם רצים למשרה הזאת, כל מיני זבי חוטם“.

·         חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאהעלחטא: שופט בימ”ש השלוום בירושלים, מוריס בן-עטר התאבד ביום 8.2.2011, בהשאירו פתק: עומס העבודה הכריע אותי.

·         התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת: בישראל מתאבדים כ-300 איש בשנה בגלל הייאוש מהתקווה לעשיית-צדק: רובם אבות המתאבדים בגלל האפלייה המגדרית בבתי המשפט למשפחה, אחרים – בגלל עוולות ההוצאה לפועל, אבל סטטיסטיקה מלאה, כולל בשאר האגפים של מערכת המשפט – איש כנראה לא מעז לעשות.

·         ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא: זה הדבר היחיד בתחזיתי אשר טרם פרץ לאוויר העולם: האם זה בגלל ששופטינו טהורים וזכים, או משום שהם מצופפים שורות, מחפים זה על זה, ומתחלקים בשלל?

קראו איך הבג”ץ מחפה על שחיתות המיליארדים בהוצל”פ, ואמרו בעצמכם.

על פרשיות המין וההטרדה המינית שנקשרו לשופטים

כאשר הדברים האלה רואים אור, מונחת על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה המלצת המשטרה להעמיד לדין פלילי את השופט בדימוס יצחק כהן, שהיה נשיא ביהמ”ש המחוזי בנצרת ומועמד לבית המשפט העליון, ונאלץ לפרוש בגלל שורה של תלונות נגדו שהגיעו לחקירה המשטרתית.

סגן נשיא בית משפט השלום בהרצליה, מאיר שנהב, התפטר לאחר חשיפתה של מערכת יחסים שניהל עם עובדת הכפופה לו, שאף טענה כי הוטרדה.

שופט התעבורה, שלמה נחשון אטינגר, נאלץ להתפטר לאחר שאמר לתובעת משטרתית: “יופי, אני רואה שז’ את מוצאת מהר”.

שופט בית משפט השלום בתל אביב, אריה אטיאס, נאלץ גם הוא להתפטר בגין הטרדה מינית של קלדנית שעבדה תחתיו.

גם על שופט ביהמ”ש המחוזי בת”א, אמנון סטרשנוב, היו רינונים על קשר רומנטי עם מתמחה שלו.

עורכת הדין אביטל בן נון סיפרה, באיחור רב, כי שופט מכהן בבית המשפט המחוזי בחיפה ניסה לנשקה בלשכתו לפני 18 שנה. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, הורה על הבדיקה בעקבות קריאת שרת המשפטים ציפי לבני, לעשות כן.

הרינונים על סטרשנוב נגמרו בלא-כלום, וכן גם על השופט החיפאי, שזהותו לא פורסמה, וייתכן מאוד שבשתי הפרשיות באמת לא היה בהם ולא-כלום, אבל כאשר מדובר ב”אמון הציבור”, השאלה היא איך הציבור רואה את הדברים האלה.

והוא הדין גם בשאר פרשיות המין וההטרדה שמניתי – רק מזכרוני המתבלה, ואין ספק שהיו עוד: גם אם כולם רק רכילות – וחלקם בוודאי שבוססו על אדני-אמת – מבחינת אמון הציבור בשופטיו היו אלה מכה-אחר מכה.

לעת נעילת שער

לא אמנה כאן את כל חטאיהם של שופטי ישראל, כי כל החפץ ימצאם במדור רמת השופט.

מה שרציתי להביא היום הוא איך משתקף אמון הציבור בשופטיו – “הנכס היחיד” שיש להם, לשופטים – בעיני הציבור.

איך נראים הדברים “מבחוץ”, כפי שאמר  אהרן ברק באחד מפסקי הדין שלו – באותו ההקשר ממש.

עם אבדנו של “הנכס היחיד” הזה – אמון הציבור – איבדו שופטי ישראל גם את התחתונים אשר לגופם, והם עירום-ועריה.

מערכת המשפט בישראל היא כבר “מת מהלך”, אבל היא עדיין לא מרגישה בכך.

ה”מערכת” הזאת ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה, ובמקום לבדוק את עצמה, במקום לעשות את בדק-הבית, במקום לשאול איכן שגינו, איכה כשלנו ברך, על מה איבדנו את הנכס היחיד שהיה לנו, היא ממשיכה להאשים את הציבור, אותו היא הייתה רוצה להחליף בציבור אחר, אוהד ומאמין, אבל הציבור “המכהן” – כמה מפתיע – לא ממש משתוקק להיות מוחלף.

מערכת המשפט יכולה לבוא אלי עכשיו, לעשות לי “נא באוזן: אמרת שמערכת המשפט בישראל, במתכונתה הנוכחית, תקרוס טוטאלית לכל המאוחר בתוך 10 שנים, דהיינו עד ערב יום כיפור, התשע”ו, והנה אנחנו לא קרסנו, אנחנו על הרגליים.

אכן, זה נכון, אבל הסדקים בבניין שלכם הולכים ומתרחבים, ובהעדר חשבון-נפש מצדכם הקריסה היא רק שאלה של זמן, ואין לי כל ספק שהייתם רוצים לשכוח את עשר השנים שחלפו מאז.

_________________________

ועכשיו תורכם, הקוראים

אני השתדלתי כאן להימנע מלהביע דיעה משלי על מערכת המשפט ועל השופטים, כי את זה אני עושה כל הזמן.

מה שביקשתי לעשות הפעם הוא להציג את מערכת המשפט בעיני הציבור, עם פרוס יום הכיפורים, התשע”ו.

כדי להשלים את התמונה, אני מזמין אתכם להביע את דעתכם שלכם, הקוראים – להוציא את כל מה שיש לכם בבטן על מערכת המשפט – בשמכם או באופן אנונימי, על שופטים מסויימים או על המערכת כולה – הכל חופשי-חופשי. שירגישו שופטי ישראל מה הציבור חושב עליהם, ושזה יהיה במרוכז, ויוכל להישמר ימים רבים.

הקישור “הוסף תגובה” לרשותכם, בתחתית הדף הזה.

כדי להקל עליכם אני רק מבקש לא להתפזר, ואם מישהו לפניכם רשם תגובה בנושא מסויים, או על שופט מסויים, רצוי להמשיך את אותו הנושא באותו השרשור, ולא לפתוח שרשור חדש.

ועוד אני מבקש, להפיץ את ה”משאל” הזה, הסקר הזה, המשוב הזה בכל דרך אפשרית: בפייסבוק, טוויטר, ושאר הרשתות החברתיות – כל המרבה הרי זה משובח.

תודה לחו”לכם!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר