ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ה): אליקים רובינשטיין “משטח” את שגרירות ארה”ב בתל-אביב

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36170

שמחה ניר, עו”ד 13.01.2015 12:23
ביהמ"ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ה): אליקים רובינשטיין "משטח" את שגרירות ארה”ב בתל-אביב - בג"ץ 8743/14 - יורם דנציגר - ניל הנדל - אורי שוהם - אידיוטיות - שקרים - יולי אדלשטיין - בנימין נתניהו - ברק אובמה - שמעון פרס - אשר יגורתי - אשר גרוניס - משוב השופטים - אליקים רובינשטיין - יעקב נאמן - שמחה ניר

 

מאמר חמישי בסדרה, בעקבות פסה”ד בתיק בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: האם השופטים יורם דנציגר, ניל הנדל ואורי שהם אידיוטים, או שהם רק עושים עצמם ככאלה, והשאלה היא גם מה בעצם גרוע יותר.

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

בן 75 שנים אני, ועוד כוחי במתני!

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

א.      המשל

יו”ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו והשופט אלישיב רובינצוייג, שהוא נשיא ביהמ”ש המחוזי בירושלים ומועמד לכהונה בבית המשפט העליון, הוזמנו לנאום בוועידת AIPAC בארה”ב.

כיוון שגם נשיא ארה”ב, ברק אובמה הוזמן לנאום בוועידה, וכן הוזמנו לנאום בה גם נשיא ביהמ”ש העליון האמריקאי, ג’ון ג’ רוברטס הבן וה”לידר” של הסנאט, הארי ריד (זה היה לפני המהפך), ביקשו המארגנים להתכבד ולהזמין גם את ראשי שלוש רשויות השלטון בישראל.

את נשיאנו דאז, שמעון פרס, לא היה צריך להזמין, כי יש לו מינוי חודשי, והוא היה בא גם בלי שהיו מזמינים אותו, כך שהמזמינים חסכו לעצמם את בולי-הדואר, ועלות אירוחו הייתה לכל היותר אפס.

ביבי נתניהו ויולי אדלשטיין נענו בשמחה להזמנה הזאת, אבל אשר יגורתי וחבר שופטיו, כל ט”ו המופלאים, העדיפו לנסוע לכנס מחוזות לשכת עורכי-הדין באילת, כ”צעד משלים” לחרם שהם הטילו על הוועד המרכזי של הלשכה, וכן גם על ראש הלשכה דורון ברזילי, אישית, בגלל חידושו של משוב השופטים.

החלופה ה”טבעית”, לגרוניס הייתה רובינצווייג, אשר, מלבד היותו נשיא ביהמ”ש המחוזי של העיר הקדושה לכל הדתות, היה במקרה בארה”ב באותה העת, כך שעלות הקפה והביסקוויטים שלו הייתה על חשבון המארחים, וגם נחסכו הוצאות הכלכלה שלו לשעות האירוע, ובסך-הכל עלות השתתפותו בוועידה גם היא הייתה לכל היותר אפס.

בהגיע תורו של רובינצווייג לנאום, הוא הטיח אש וגופרית במימשל האמריקאי בכלל, ובנשיא אובמה בפרט, על אי-התייצבותם ללא-סייג לימינה של מדינת ישראל בסכסוך המזרח-תיכוני בפרט, ומול כל מדינות העולם בכלל.

הדברים יכולים היו להסתיים בתחושת-מה של אי-נוחות למי מהנוכחים, אלא שבסיומם של דבריו הגדיל רובינצוויג לעשות, בפנותו אל נשיא ארה”ב, אישית:

אני רוצה שתדע, כבוד הנשיא, ואני מזהיר אותך: אם תוך שבוע ימים מהיום, לא תנתק את היחסים הדיפלומטיים עם כל מדינות ערב, ולא תעביר את שגרירות ארה”ב מתל-אביב לירושלים, צה”ל יירד על השגרירות במסק”רים, יעלה עליה בטנקים, ישטח אותה בדחפורים וישלח את פסולת הבניין לאתר דודאים – כי את חירייה כבר מזמן סגרו.

למשמע הדברים האלה אדלשטיין התעלף, ביבי רעד בכל גופו, אובמה האדים כסלק טרי, רוברטס וריד החליפו מבטים רבי-משמעות, ורק שמעון פרס לא קלט את המתרחש, כי הוא היה עסוק בקריאת הכותרות של יום המחרת (זוכרים את שלושים וחמישה במאי של אריך קסטנר?).

בהדרגה הקהל המנומנם קם על רגליו לצעוק ב-ו-ו-ו-ו-ו-זזזזזזזזז, והם צרחו תורידו ת’שמוק עם הטוקסידו, ורק אחד אמר: “ילדים, ילדים, תורידו את הירח בשבילו, כי הוא נתן לנו, כפרי בשל, את ג’ונתן פולארד!

בכותרות המחרת לא היה כל זכר למה ששמעון פרס המנומנם ראה בהן, אלא רק דברי-גנאי למדינת ישראל, מכל כיוון אפשרי, ומכל קצות הקשת הפוליטית. הסנאט ובית הנבחרים התכנסו לישיבת-חרום מיוחדת, כאשר על הפרק עמד לדיון נושא אחד בלבד: ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל.

ורק בארץ – דממת אלחוט: בהתחלה דוברת מערכת המשפט, עו”ד איילת פילו, הכחישה את כל הסיפור, אחר-כך היא אמרה שרובינצוויג אמר את הדברים “בצחוק”, וכשהזכירו לה את הבדיחה צחוק-צחוק, אבל חצי זין בתחת, היא ענתה על דברים בסגנון כזה אני לא מגיבה.

העיתונות, כמובן, גם היא שתקה, כי מי רוצה להסתכסך עם השופטים, כאשר מחר הוא עשוי להיזקק לחסדיהם? אפילו יואב יצחק מילא מקלדתו מים.

אלא מאי? הקלישאה “על פי מקורות זרים” עשתה את שלה גם כאן, ותוך ימים ספורים רעשה הארץ כולה – לאורכה, לרוחבה ואף באלכסונה, ונציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, הוצף ברבבות תלונות על התנהגותו של רובינצוויג “מחוץ לכס השיפוט”, כאשר המתלוננת הראשית הייתה לשכת עורכי הדין.

לא למותר לציין כי רבבות הפונים לנתל”ש פנו במקביל גם אל הוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים, למי שלא יודע), בדרישה שלא לקדם את רובינצווייג לעליון – ללא כל קשר להליך בפני הנתל”ש (“זה שהוא, אולי, ייצא זכאי, עדיין לא אומר שהוא ראוי גם לקידום” – זה היה המוטיב המרכזי בפניות).

אליעזר גולדברג הבין שיש להכות ברובינצווייג בעודו חם, ותוך שבוע ימים הוא קבע שהתלונה אכן מוצדקת, אבל לא הוציא כל המלצה (“שר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון הם ילדים גדולים, והם יודעים מה לעשות גם בלעדי”, אמר גולדברג בראיון לעיתונאית).

בעקבות החלטת הנתל”ש פנתה לשכת עורכי הדין אל שר המשפטים, יעקב נאמן-לעצמו, על מנת שיפעל להדחתו של רובינצווייג, אבל הנאמן-לעצמו – איך לא – שלח אותם אל גרוניס. גרוניס – כמה מפתיע – המתין שלושה שבועות עד שרובינצווייג ישוב מארה”ב, ואז קיבל אותו לשיחה, אשר בסיומה הוא לא פירסם שום הודעה לציבור. לשאלתה של כתבת רשת האתרים של קימקא ענתה הדוברת איילת פילו: כבוד הנשיא העיר לכבוד השופט רובינצווייג, ובכך הפרשה הזאת מחוסלת.

לשכת עורכי הדין לא הסתפקה בכך, וחזרה אל שר המשפטים בדרישה להדיח את השופט רובינצוויג, אבל הנאמן-לעצמו איים עליהם שיפרק להם את הלשכה, והם קיפלו זנב, וחזרו הבייתה אבלים וחפויי ראש (לכתבתנו הם אמרו בגאווה: עיקר מעיינינו היו להגביר את המודעות הציבורית לכך, ואת זאת אכן השגנו!).

בין-לבין, ועל אף שהנתל”ש קבע שהתלונה נגד רובינצווייג אכן מוצדקת, החליטה הוולב”ש לבחור בו לכהונת שופט ביהמ”ש העליון, וכל הפונים אליה עתרו לבג”ץ כנגד הבחירה הזאת (בג”ץ 12345/13, לשכת עורכי הדין ו-80,473 אח’ נ’ הוועדה לבחירת שופטים, ואח’, טרם פורסם).

טענתם העיקרית של העותרים הייתה שבחירתו של המשיב מס’ 2 (אלישיב רובינצווייג) לכהונת שופט ביהמ”ש העליון הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, וכי היא מתעלמת מהוראת כלל 11א’ לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ”ד-1984, אשר לפיו, ככל הנוגע לעתירה זו, בין “התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד” נמנית גם “תדמית המועמד בעיני הזולת בתחום המקצועי ובחיי היומיום“.

כיוון שבעקבות נאומו של אלישיב רובינצווייג הידרדרה תדמיתו של רובינצוויג בעיני כל “זולת” אפשרי, הן “בתחום המקצועי” והן “בחיי היומיום”, כך טענו העותרים, אין הוא ראוי לקידום, גם לפי הקריטריונים שהוולב”ש עצמה קבעה.

הבג”ץ, כמה מפתיע, דחה את העתירה על-הסף, ללא דיון פומבי, בעל-פה, וכך אמר:

באשר להתבטאותו של משיב 2, אליה מתייחסים העותרים, יובהר שוב כי איננו נדרשים להביע כל עמדה באשר לתוכן הדברים שנטען כי נאמרו. העיקר הוא כי איננו סבורים שהעותר הצביע על עילה משפטית אשר עשויה הייתה להצדיק התערבות בהחלטת משיבה 1 על אודות מינויים של משיב 2.

עד כאן המשל, ולפני שנעבור לנמשל, אביע את דעתי, שהיא אולי תפתיע את מי שאינו מכיר אותי די.

ב.      מה דעתי

בניגוד ל”תדמיתי” שלי, “בעיני הזולת, בתחום המקצועי ובחיי היומיום”, ולמי שלא ממש מכיר אותי, אני דווקא מכיר בזכותם של שופטים לטעות – הן באספקלריה שלי והן בכלל – ואני גם אגן על זכותם של השופטים לטעות, אבל זאת בתנאי שהם יפעלו במקצועיות, בחריצות, ובעיקר – ביושר אינטלקטואלי.

כאשר אני מדבר על יושר אינטלקטואלי, אני מתכוון לכך שהשופטים יציגו לפנינו את כל הראיות שבתיק ואת כל הטענות שנטענו, ורק אחרי שאנחנו יודעים מה נמצא לפני השופטים, יוכלו הם לנתח את הראיות ואת הטענות, ולפסוק את פסקם, ואנחנו, הקוראים, נוכל לבקר את השופטים, ולגבש לעצמנו דיעה אם מבחינה מקצועית-משפטית פסק-הדין הוא “נכון” או “לא נכון” – הכל לפי טעמו והבנתו של כל אחד מאתנו.

השופט חיים כהן קרא פעם “לבל יהיו אצלנו כאותם בתי משפט ידועים לשמצה, העושים מלאכתם בחדרי-חדרים, ואין איש יודע על מה דנו, וכיצד שפטו”, והשופט אהרן ברק אמר “את מה שאני חושב, אני כותב”, ובלי קשר לשאלה אם שני השופטים האלה אכן קיימו את משנתם-הם – לא ממש – זאת היא חובת ההנמקה, חובת השקיפות, חובת היושר האינטלקטואלי.

ובחזרה לבג”ץ הנ”ל, בג”ץ 12345/13, לשכת עורכי הדין ו-80,473 אח’ נ’ הוועדה לבחירת שופטים, ואח’ (טרם פורסם): אם השופטים היו מביאים את דבריו של עמיתם אלישיב רובינצווייג, ואומרים כי בדברים האלה אין שום דבר הפוסל את אומרם מלהתמנות לכהונת שופט ביהמ”ש העליון, וגם מנמקים את עמדתם זו – אפשר היה לקבל אותה, או שלא לקבלה, אבל לא ניתן היה לומר שהשופטים פעלו כגנבים-בלילה, ושלא גילו את היושר האינטלקטואלי המצופה משופטים – במיוחד מאלה הקרויים במקומותינו “שופטים עליונים” (שופט עליון, כידוע, יש רק אחד).

אלא שבמקרה דנן הם לא ממש גילו לקורא מה בדיוק אמר השופט רובינצווייג בוועידת AIPAC. “הם “עשו מלאכתם בחדרי-חדרים, כאותם בתי משפט ידועים לשמצה, ואין איש יודע על מה דנו, וכיצד שפטו”. מדוע הם “אינם נדרשים להביע כל עמדה באשר לתוכן הדברים שנטען כי נאמרו”, בלי לגלות לנו מה הם אותם הדברים אשר “נטען” כי נאמרו? האם עצם אמירתם של הדברים, בזמן ובמקום בהם הם נאמרו, אינה יוצרת “עילה משפטית” להתערב בהחלטת הוולב”ש?!

את זה הם לא אמרו, כי הם לא רצו שאתה, הקורא, אתה, הציבור המשלם את שכרם על מנת שיעשו משפט-צדק לאור-השמש, הם לא רצו שאתה תדע איזה שרץ נתעב הם מכשירים.

וישנה כאן גם נקודה קטנה, נוספת, אשר בפני עצמה משקלה אולי מועט, אבל בהקשר הדברים כאן היא משמעותית: באמירה “איננו נדרשים להביע כל עמדה באשר לתוכן הדברים שנטען כי נאמרו” יש מעין רמז לפיו בכלל לא בטוח שהם נאמרו … והכל כדי להחליש עוד יותר את ה”קייס” של העותרים, ולהצדיק את החלטתם להוציא את פסק-הדין בחשכת-הליל.

אלא מאי? כאשר מגישים לבג”ץ עתירה, תומכים אותה בתצהיר, ובשלב ההחלטה אם להוציא צו-על-תנאי יוצאים מתוך הנחת-עבודה שהאמור בעתירה – ונתמך בתצהיר – הוא בגדר עובדה מוכחת (ההנחה הזאת עשוייה להשתנות במהלך המשפט, אם המשיבים יגישו תצהירים סוטרים, אבל זה לא בשלב הפתיחה של המשפט).

אם אכן רצו השופטים להביע ספק באמיתות ההתבטאות יכולים היו השופטים להביא את הדברים במלואם, ולומר כי “איננו נדרשים להביע כל עמדה באשר לאמיתות הדברים המיוחסים לשופט רובינצווייג, כי גם אם נצא מתוך הנחה שהוא אכן אמר את המיוחס לו, איננו רואים עילה להתערב בהחלטת הוולב”ש”.

אם היו השופטים נוהגים כך, ניתן היה בהחלט לומר שהם גילו יושר אינטלקטואלי, אבל לא, הם לא גילו יושר אינטלקטואלי, הם פסקו כגנבים-בלילה.

ועל כך אני מתריע כבר 50 שנה: עקב-אכילס של המשפט בישראל הוא חוסר היושר האינטלקטואלי של השופטים – החל מביהמ”ש לתעבורה בזרנוגה גימ”ל, לדורותיו, וכלה בביהמ”ש העליון, לדורותיו.

ג.        וכעת לנמשל

אחרי שהארכתי במשל, ובדעתי על היושר האינטלקטואלי של השופטים באותו המשל, הנמשל הוא פשוט ביותר. בנוסף לשקרנותם של מרים נאור ואליקים רובינשטיין, שהייתה הבסיס להתנגדותי למינויים, הבאתי – כשחקן-חיזוק בלבד – התבטאות של רובינשטיין שנולדה לאחר החלטת הוולב”ש, ועליה השופטים אמרו את המקור לדוגמה שהבאתי במשל (כאן הדברים מובאים במדוייק):

הוא הדין באשר להתבטאותו של משיב 3, אליה מתייחס העותר. יובהר שוב כי איננו נדרשים להביע כל עמדה באשר לתוכן הדברים שנטען כי נאמרו. העיקר הוא כי איננו סבורים שהעותר הצביע על עילה משפטית אשר עשויה הייתה להצדיק התערבות בהחלטת משיבה 1 על אודות מינויים של משיבים 2-3.

מה בדיוק אמר רובינשטיין?

אם השופטים לא רצו שתדעו, גם אני לא רוצה שתדעו, ושתחשבו על כך מה שאתם רוצים.

אני הייתי, בדרך הפרשנות המקובלת, מתייחס לאמירה הזאת כאמירה “אוניברסאלית”, וקורא בתוכה את מה שמתבקש לקרוא בתוכה (אותו אני מוסיף כאן בהדגשה):

הוא הדין באשר להתבטאותו של משיב 3, אליה מתייחס העותר. יובהר שוב כי איננו נדרשים להביע כל עמדה באשר לתוכן הדברים שנטען כי נאמרו, משום שאין זה משנה מה הוא אמר, משום שיהיו הדברים נוראים ככל שיהיו – למשל: שדורית ביניש זונה, ששופטי ישראל – כולל אותו ואותנו – מתעשרים משוחד, שנשיא בית המשפט העליון הוא חלאת-אדם ושנשיא המדינה אינו שפוי בדעתו, מבחינתנו העיקר הוא כי איננו סבורים שהעותר הצביע על עילה משפטית אשר עשויה הייתה להצדיק התערבות בהחלטת משיבה 1 על אודות מינויים של משיבים 2-3.

אתה הבנת את זה, ברוך? אני בהחלט הבנתי, אבל לא כפי שהשופטים יורם דנציגר השקרן, ניל הנדל ואורי שהם רצו שתבין.

הם רצו שאתה תבין כי עו”ד שמחה ניר הוא אידיוט אשר מגיש עתירות חסרות-עילה, אבל, כמו שאמרתי במאמר הפותח את הסדרה הזאת: אני לא אידיוט, כבודכם!

אבל דווקא הם כאן האידיוטים, משום שהם, כנראה, לא שמעו, ולא למדו דבר על עילה משפטית הקרוייה “חוסר סבירות קיצוני”, ועל כך שרשות שלטונית הקובעת לעצמה הנחיות חייבת לפעול על פיהן בתום-לב, ביושר ובשוויוניות.

כמובן שקיימת גם האפשרות שהם לא אידיוטים, אלא דווקא שקרנים מושחתים המעמידים פני אידיוטים.

והשאלה היא מה גרוע יותר. אני כבר מבולבל, לא יודע.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר