לנשיא המדינה ראובן רובי ריבלין: אל תמנה את השקרנים מרים נאור ואליקים רובינשטיין למשרות הרמות ביותר במערכת המשפט!

לנשיא המדינה ראובן רובי ריבלין: אל תמנה את השקרנים מרים נאור ואליקים רובינשטיין למשרות הרמות ביותר במערכת המשפט!


12.01.2015 05:52
לנשיא המדינה ראובן רובי ריבלין: אל תמנה את השקרנים מרים נאור ואליקים רובינשטיין למשרות הרמות ביותר במערכת המשפט! - שמחה ניר - הוועדה לבחירת שופטים - שיטת הסניוריטי - המשנה לנשיא ביהמ"ש ה - נשיא ביהמ"ש העליון - תרבות השפיטה - תרבות-השקר - חותמת גומי - בג"ץ 8743/14 - שחיתות שיפוטית - עמיעד רט - שקרים - אליקים רובינשטיין - מרים נאור - ראובן רובי ריבלין - נשיא המדינה


הבג”ץ לא רצה להתערב בבחירתם של השניים – האם נשיא המדינה אמור להיות “חותמת גומי” בידי הוולב”ש? *** פנייה של הרגע האחרון אל ממנה השופטים, לבלום את תרבות-השקר בדרכה אל צמרתה של מערכת המשפט



לנשיא המדינה ראובן רובי ריבלין:
אל תמנה את השקרנים מרים נאור ואליקים רובינשטיין למשרות הרמות ביותר במערכת
המשפט!

הבג”ץ לא רצה להתערב
בבחירתם של השניים – האם נשיא המדינה אמור להיות “חותמת גומי” בידי
הוולב”ש? *** פנייה של הרגע האחרון אל ממנה השופטים, לבלום את תרבות-השקר
בדרכה אל צמרתה של מערכת המשפט

שמחה ניר, עו”ד

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה
לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

11.1.2015

לכבוד

מר ראובן רובי ריבלין

נשיא המדינה

ירושלים

נכבדי,

הנדון: השבעתם של נשיאת ביהמ”ש העליון הבאה,
והמשנה-לנשיאה הבא, השבוע

בסוף השבוע הזה מגיע נשיא ביהמ”ש העליון הנוכחי, אשר
גרוניס, לגיל הפרישה, במקומו אמורה להתמנות לכהונה הזאת השופטת מרים נאור,
היום המשנה-לנשיא, וכפועל יוצא מכך אמור השופט אליקים רובינשטיין להתמנות
במקומה לכהונת המשנה-לנשיאה.

אני פונה אליך ומזמין אותך שלא למנות את השניים האלה
לכהונות האמורות, או, לפחות, לעכב את מינויים עד שיהיה בידך הסיפק ללמוד את הנושא
עליו אני מדבר כאן, תוך התייעצות, כמובן, עם כל מי שתמצא לנכון – ואני מניח שלא
תתייעץ עם גורמים מתוך הממסד המשפטי, או כאלה שהיו בעבר חלק ממנו.

הנחת-העבודה
שלי

הנחת-העבודה שלי היא, כמובן, שנשיא המדינה אינו “חותמת
גומי” בידיה של הוועדה לבחירת שופטים (להלן – וולב”ש), או, כפי שאמר הפרופ’
שמעון שטרית
בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת מיום 23 בנובמבר 2003:
“(אנחנו) אומה צעירה שצברה ניסיון במשך 50 וכמה שנים, ועכשיו הגיוני שהנשיא שלה
לא יהיה בובה” (היום אנחנו כבר מבוגרים עוד יותר).

אכן, אין בכוונתי – עדיין, אם כי גם זה עשוי להגיע – לומר
כי נשיא המדינה צריך לעבור אישית על כל בחירת שופט, אבל ה”מינון” הוא לפי
טעמו של כל נשיא ונשיא, ואם מגיעה אליו פנייה מנומקת – חזקה עליו שהוא לא יתייחס
אליה בביטול.

במקרה דנן, לבד מהנימוקים שאביא בהמשך, אפתח בדבריו של חה”כ
יריב לוין, בדברי ההסבר שלו להצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – בחירת נשיא בית המשפט
העליון והמשנה לנשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) (הכנסת השמונה-עשרה, הצ”ח פ/3071/18),
שם הוא אומר בגלוי על “שיטת הסניוריטי” את מה שהכל יודעים, אבל, כמו
מזג-האוויר, אף אחד לא עושה דבר לשנותו (ההדגשות – שלי):

סעיף 8 הקבוע בחוק בתי המשפט,
התשמ”ד–1984 (להלן – החוק), קובע כיום כי נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא
יתמנו לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק-יסוד: השפיטה מקרב שופטי בית המשפט העליון לתקופה
שלא תעלה על שבע שנים ובלבד שהם יוכלו לכהן בתפקיד לפחות שלוש שנים טרם יציאתם
לקצבה. למעשה הליך המינוי לתפקידים חשובים אלה אינו מוסדר באופן מובנה בחוק, ונוצר
נוהג לפיו העניין נותר בתחום סמכות הוועדה לבחירת שופטים. הוועדה, הלכה למעשה,
איננה מפעילה שיקול דעת בשאלת מינויים אלה, אלא ממנה באופן טכני ואוטומטי את הנשיא
ומשנהו לפי ותק הכהונה על כס השיפוט בבית המשפט העליון
(שיטה הידועה בכינויה
“שיטת הסניוריטי”).

ספק רב אם נוהג זה עומד
בדרישות חוק-יסוד: השפיטה וחוק בתי המשפט

התשמ”ד-1984, משום שהשיטה הנוכחית איננה עומדת בדרישות הדין המחייב הפעלת
שיקול דעת ובחינת ההתאמה לתפקיד, מאחר וברי כי לא קיים בהכרח קשר בין ותק לבין
התאמה. מצב דברים זה יוצר חוסר סבירות מוחלטת במינויים של נשיא בית המשפט העליון
ומשנהו.

נו, ואני רוצה לראות מישהו הפוצה פה ומצפצף על החלטה של
נשיא המדינה האומרת: אני מייצג את העם כולו, ועלי זה לא מקובל. אני רוצה
שהוולב”ש תבחר את הטובים ביותר, ולא את הוותיקים ביותר.

בהמשך אגיע לכך – ולא רק לכך – אבל תחילה אני רוצה לומר כמה
מלים על הבעייה העומדת ברקע הדברים: הפחיתה המדאיגה באמון הציבור בשופטיו בכלל,
ובשופטי ביהמ”ש העליון בפרט.

היום כבר אין מחלוקת על כך: אמון הציבור הישראלי בשופטיו
מידרדר משפל לשפל, ומה ש”גילה” לנו מדד הדמוקרטיה לשנת 2014, אשר
התפרסם לפני ימים ספורים, לפיו אמון הציבור בבית המשפט העליון נמצא בשפל עמוק – רק
62% נותנים בו “הרבה אמון או די הרבה אמון” – אינו אלא אישוש מקצועי למה
שהכל יודעים כבר שנים רבות.

אוי לאותה הבושה, אם “משרת האמון” העליונה במדינה
– המחייבת רמת-אמון השואפת ל-100% – זוכה לאמון כה מועט.

השופטים
ואמון הציבור

בתחילה שופטי ישראל התכחשו לעובדה הזאת, אחר כך הם הביאו
הסברים, ובסוף הם התחילו להאשים את … הציבור עצמו.

אחת ההאשמות שלהם כנגד הציבור היא ש”הציבור לא קורא את
פסקי הדין שלנו”. זה אכן נכון במידה רבה, אבל זה דווקא מזלם הרב של השופטים,
כי אם הציבור היה קורא את פסקי-הדין, לא היה נשאר מאמון הציבור בשופטיו אפילו
המעט-קט שעדיין קיים.

קח, למשל, אותי, שאיני נחשד באמון רב במיוחד בשופטים, אבל
כשאני כותב על פסקי-דין – לא רק שאני קורא אותם בקפידה, “לאורך, לרוחב
ובאלכסון”, אלא שאני עושה להם מיקרו-כירורגיה, טוחנם עד-דק, מפרקם לגורמים
ואפילו עושה ספירת-מלים לכל גורם בנפרד, ולכולם ביחד. שרק יגידו עלי שאני מבקר
פסקי דין בלי לקרוא אותם!

כמי שמכיר את השופטים זה כחמישים שנה, קשה לי להשתחרר
מהתחושה שהם בכלל לא מעוניינים באמון רב מדי מצד הציבור. תאר לעצמך אמון ציבורי
מוחלט: 100% מהציבור רוחש 100% של אמון ב-100% מהשופטים … לכאורה זה אידאל שכל
השופטים חולמים עליו בחלומותיהם הוורודים ביותר, אבל ה”אידיאל” הזה – לו
היה קיים – היה מביא להצפתה של מערכת המשפט בתביעות, ערעורים, עתירות
וכפירות-באשמה, ומה לא …

היה כדבר הזה – תוך שבוע בלבד המערכת הייתה נסתמת לאלפיים
שנה קדימה, והשופטים היו מבקשים את נפשם למות מרוב אמון הציבור.

וישאל השואל: אם כך הוא, ואם באמת-ובתמים אין השופטים חפצים
באמון מלא של הציבור בהם – מדוע הם מדברים כל-כך הרבה על אמון הציבור, מדוע הם
קוראים תיגר על הטוקבקיסטים ומבקשים להוריד מהמרשתת אתרים המבקרים אותם בחריפות?

התשובה לכך היא פשוטה:

ראשית – אף אחד לא אוהב לשמוע ביקורת על עצמו – במיוחד אם
הוא בעמדת-כוח שלטונית מול המבקרים אותו;

ושנית – אם הם רוצים, למשל, שאמון הציבור בהם יעמוד, נניח,
על רמה של 62% – עם הביקורת עליהם הם יצטרכו לעבוד קשה כדי להרים את האמון לרמה
הזאת, ובלי הביקורת הזאת עליהם רמת האמון בהם תצנח חופשי-חופשי עד לרמה הזאת, בלי
שום מאמץ …

ומי רוצה להתאמץ, כאשר הוא יכול להשיג את אותו הדבר ללא
מאמץ?

אז השופטים, כאמור, מאשימים את הציבור, ולא את עצמם, ומן
הסתם היו רוצים מאוד להחליף את הציבור בציבור נוח יותר, אלא שהציבור עצמו לא ממש
רוצה להתחלף, ולמגינת-ליבם של השופטים דווקא הציבור הוא “בעל-הבית”,
ודווקא הוא-הוא הפוסק-אחרון.

כן, אני ער לכך שחלק מחוסר האמון בשופטים נובע מכך שיש המצפים
מהשופטים לספק להם את ה”סחורה” העונה לטעמם הפוליטי, אבל אפילו היה הדבר
כך – אמון הציבור בשופטיו לא נבחן בעיני הצד הזוכה במשפט, או המשקיף עליו מהצד
והפסיקה מקובלת עליו – לאלה תמיד יהיה אמון בשופטים (עד שגם הם “יחטפו”)
אלא דווקא בעיניהם של המפסידים, או הלא-מרוצים מהפסיקה: שיגידו אמנם אנחנו הפסדנו,
אמנם אנחנו סבורים שהשופטים טעו, אבל נחה דעתנו שהם פעלו בחריצות, במקצועיות –
וביושר.

הדבר הזה, לצערי, אינו קיים, ומי שמפסיד במשפט יוצא ממנו
“עם טעם מר בפה” (כלשונו של הפרופ’ יצחק זמיר, בתקופה בה הוא אמר
כי “הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק אינו צדק כלל-ועיקר”, ולפני שהוא עצמו
חבק את כורסת-השופט בביהמ”ש העליון), ועם הרגשה של “לעולם לא עוד, אפילו
שאני מאמין ב-100% בצדקתי”.

בכך השופטים משיגים את מטרתם: לסלק מדרכם את מי שהם רואים
כ”טרדנים”
(“ולא תמיד
בצדק” – כדבריו של יצחק זמיר הנ”ל, בתקופה הנ”ל), על מנת
שהם יוכלו לפנק את עצמם על חשבון משאביו של הציבור בפסקי-דין המשתרעים על פני
עשרות ומאות עמודים שאינם אלא הערות-אגב הפוזלות אל כותרות יום-המחרת ואל האקדמיה,
בעוד שה”ראציו” תופס עמודים ספורים – לפעמים אפילו מלים ספורות בלבד.
ראה,
למשל, את פס”ד בנק המזרחי המפורסם.

האם יש
אפשרות להידברות-של-ממש בין הציבור לשופטיו?

השופטים לא מוכנים להקשיב לאיש: הם-הם “השופט
העליון”, הם-הם הפוסקים-אחרונה, ולמעט “שגיאות משפטיות פה-ושם” הם
לא מוכנים שיבקרו אותם, את יכולותיהם האישיות, את היושר האינטלקטואלי שלהם, ואת
תרבות-השפיטה שלהם. ראה איך הם מאבדים את העשתונות מול משוב השופטים של לשכת
עורכי-הדין!

הציבור, מאידך, רואה את עצמו – ובצדק! –
כ”בעל-הבית” שהשופטים מתפרנסים מכספו, ואמורים לשרת אותו, ולא להיות
אדוניו.

מה
עושים כדי להשיב “שופטינו כבראשונה”?

למרבית הצער אין שום גוף סטטוטורי שמוסמך – ויכול – לבקר
באופן רציני את השופטים, והוא נהנה מאמון הציבור.

טול, למשל, מקרה בו עולה הטענה ששופט פלוני חסרות התכונות
הדרושות במלאכת השפיטה – בין אם מלכתחילה היה “מקח טעות” בבחירתו, או
שהוא נשחק במשך כהונתו.

לפי כללי הוולב”ש, “התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות
לגבי מועמד … הן אלה
: ידע ומיומנות בתחום המשפט כולל בקיאות משפטית … יסודיות
בהכנת החומר המשפטי … ישוב הדעת, הבחנה בין עיקר לבין טפל, התחשבות בכל הנתונים
… אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות … חוכמה
ותבונה”.

איך יגלה שופט, לאחר שנבחר ומונה לכהונתו ע”י נשיא
המדינה, אם הוא נחון בתכונות האלה, ואם הוא לא “נשחק” במשך שנות כהונתו,
ותכונות אלה ואחרות אבדו לו? רק בפסקי הדין שהוא נותן.

אדם שזכה במשפט – תכונותיו של השופט מעניינות אותו כקליפת
השום, ואילו אדם שהפסיד – מדרך הטבע יחפש את תרופתו בערעור (בו, לעולם, דנים רק
“בפסק ולא בפוסק”), ואת האינטרס הציבורי (עם או בלי יצר הנקמה האישי) –
במקום אחר.

מהן
הכתובות אליהן אפשר לפנות, כאשר מבקשים לתקוף את הפוסק?

לפי סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה ניתן לפנות אל
יו”ר הוולב”ש (קרי: שר המשפטים), אל נציב תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש)
או אל נשיא בית המשפט העליון, על מנת שאלה יציעו לוולב”ש להעביר שופט
מכהונתו.

לא למותר לציין שאף אחד לא יפנה אל נשיא ביהמ”ש העליון
בנושא כזה, משום שלזה יש אינטרס להגן על “צאן מרעיתו” (ע”ע ורדה
אלשיך
), ומשום שהתשובה תהייה – לעולם ולעולמי עלמייא – “אני לא ערכאת
ערעור” – גם אם בתלונה אין ולו שמץ של גוון “ערעורי”, אלא רק
ביקורת על התנהלותו של השופט, על יושרו (האינטלקטואלי והאחר) ועל יכולותיו והתאמתו
למלאכת השיפוט.

נשארו שר המשפטים והנתל”ש.

שרי המשפטים לעולם לא מתייחסים לתלונות על שופטים (האחרון
שחתם על תשובה למתלונן היה, ככל הידוע לי, שר המשפטים דוד ליבאי, וזה היה
לפני כ-20 שנה), ועובדי לשכתו מיירטים את כל הפניות אליו – בלי שהוא אפילו יודע
עליהן, והפונה אליו יקבל – לכל היותר – תשובה המפנה אותו אל הנתל”ש.

זה לא נכון, משום שחוק הנתל”ש לא גרע כהוא-זה מסמכותו
המקורית של שר המשפטים, אבל זה מפלט קל מאוד להברחת שר המשפטים מסמכויותיו
ומחובותיו.

הנתל”ש אינו מוסד אובייקטיבי, משום שאופן בחירתו – דה
יורה ודה-פאקטו – מבטיח שהוא לעלום יהיה “בשר מבשרו” של ציבור השופטים,
ואם בעברו כשופט הוא לא קיים את חובת ההנמקה, והתעלם מטענות וראיות שאינן מתיישבות
עם התוצאה עליה הוא החליט מראש – איך נצפה ממנו לקבוע ששופט התנהג שלא כהלכה
בהתעלמו מכל מה שעמד בדרכו לתוצאה אותה הוא סימן עוד לפני שהוא קרא את התיק?!

יתירה מזאת: כל הנתל”שים עד היום קבעו כי תלונות
בעניין היושר האינטלקטואלי של שופטים אינן בסמכותם
(ומכוח החוק החלטת
הנתל”ש חסינה מביקורת שיפוטית, כידוע).

פנית אל שר המשפטים, עובדי לשכתו הפנו אותך אל הנתל”ש,
הנתל”ש קבע שהדבר אינו בסמכותו, ואתה חוזר אל השר: הנתל”ש קבע שהדבר
אינו בסמכותו, ולכן אני חוזר אליך עם תלונתי המקורית.

הסיכוי שעובדי לשכתו של השר יעבירו אליו את תלונתך
שואף-לאפס, והתשובה היחידה שתקבל עכשיו תהיה – לכל היותר – שהנתל”ש דחה את
תלונתך, והשר אינו ערכאת-ערעור על החלטותיו של הנתל”ש.

בפעם הבאה כשתהייה לך תלונה על היושר האינטלקטואלי, תפנה
שוב אל השר, וכבר בהקדמה תציין כי אתה פונה אליו במישרין, משום שהנתל”ש כבר קבע
שהנושא הזה אינו בסמכותו, ולכן הוא – השר עצמו – בעל הסמכות לכך, ללא עוררין.

תשובה לא תקבל, ואז תפנה לבג”ץ כדי שיכפה על השר
להפעיל את שיקול-דעתו, ובעתירתך תסביר מדוע השר חייב לטפל בנושא, אבל הבג”ץ
יתעלם מטענותיך, וישלח אותך אל הנתל”ש, שהוא, כך הם יפסקו, “דרך
המלך” לטיפול בתלונות נגד שופטים – ושוב אתה עובר מחדש את כל
הויה-דולורוזה-ללא-מוצא הזאת.

הגם שהתשובה הזאת אינה נכונה, כי, מבחינת החוק, מוסד הנתל”ש,
בעיקרו, הוא “פונקציה מייעצת” בלבד, אבל לשופטי הבג”ץ נוח לגלגל אל
הנושא אל “בשר מבשרם”, אשר גם מבחינת החוק הוא חסין מפני הפנייה החוזרת
לבג”ץ, ובכך נסתם הגולל סופית על כל אפשרות לביקורת סטטוטורית על יושרם
(האינטלקטואלי והאחר) של השופטים.

כפי שאסביר להלן, הקושי המרכזי בכל האמור לעיל הוא בכך שהבג”ץ
אינו הפתרון לבעייה הזאת, אלא הבעייה עצמה.

אמור מעתה: במסגרת הדין הקיים אין שום אפשרות להידברות –
שלא לדבר על הידברות-מרצון – בין הציבור לשופטיו, ובאין הידברות – אין שום
סיכוי לשקם את אמון הציבור בשופטיו.

מה עושים?

נחוץ
“מבוגר אחראי”, כמגשר המקובל על שני הצדדים

הדרך היחידה שנראית אפשרית להידברות היא דרך
ה”גישור”, שהיא הידברות וולונטארית בין הצדדים, והמגשר היחיד שיכול
להיות מקובל על הכל הוא נשיא המדינה.

לא, אני לא מתכוון לכך שנשיא המדינה יתפנה מכל עיסוקיו,
ויקדיש עצמו למלאכה הזאת – שאינה קלה ואינה מעטה כלל-ועיקר – אבל הנשיא יכול לזמן
“מועצת חכמים” – מעין “ועדת חקירה” לא-סטטוטורית – אשר תהיה
מקובלת הן על הציבור והן על השופטים.

ה”מועצה” הזאת תשמע את הציבור, תשמע את השופטים,
תגבש מסקנות בדבר הסיבות להידרדרותו של אמון הציבור בשופטיו – ותביא המלצות כיצד
לשקם את האמון הזה, “כמו בראשונה”.

סביר מאוד שהשופטים לא יאהבו את הרעיון להתייצב מול הציבור,
כשווים-מול-שווים, בפני גוף נייטראלי, ובהמשך אסביר כיצד הנשיא יכול לכפות זאת
עליהם, אבל תחילה אבקש לעמוד על נקודה נוספת, הנוגעת לאמון הציבור בשופטיו, והיא
מבוססת על התבטאויות שלך – ולא רק שלך.

“תמהיל
ערכי משתף” – עד כמה?

בטקס השבעת השופטים הראשון שלך, לפני כחודשיים, אמרת, בין
השאר:

“במצב
הזה, דווקא בתי המשפט, המדברים בשם העקרונות המשתפים לכולנו, נופלים קרבן, לחברה מפלגת
ומסכסכת … ביקורת פומבית, בפרט על בתי המשפט, לא רק שהיא לגיטימית וסבירה – היא חיונית
וטבעית בחברה דמוקרטית. אפשר לחלק על פסיקה זו או אחרת של בית המשפט העליון, וכל ערכאה
שיפוטית אחרת, אך טפילת האשמות על בית המשפט העליון, כמי שמהוה קול ושופר למחנות מסוימים
בחברה בלבד, אין לה שחר ואין לה בסיס … בית המשפט שלנו, של כולנו, פועל על פי תמהיל
ערכי משתף, המהוה בסיס לקיומנו כחברה יהודית ודמוקרטית, בכל שאלה העומדת לפניו, ובכך
כוחו. הניסיון לערער על המסד המשתף, ולגרר ללא הרף, את בית המשפט, לזירה לא לו, חותר
תחת המסכמות האחרונות הקשורות בינינו”.

זה נכון למדי כאשר מדובר בטענות כנדר צדייה פוליטית, וכבר הראיתי כי גם הימין וגם השמאל
“רוקדים על הגגות” כאשר בית המשפט פוסק לטעמם הפוליטי, ומתבכיינים על
חוסר יושרם של השופטים כאשר הם אינם מכוונים לטעמם הפוליטי – גם זה פעם בימין
ופעם בשמאל.

זה פחות נכון כאשר מדובר בשפיטה בין האזרח למדינה והרשויות – רק 1% של צווים מוחלטים
בבג”ץ (פלוס כמה פירורים של צדק מתחת-לשולחן), לעומת 99.9% של הרשעות
בפלילים.

זה פחות נכון גם כאשר מדובר בשפיטה בין חזקים לחלשים (למי השופטים מכופפים את הידיים
ומאיימים עליהם בהוצאות – לחזקים? לא, לחלשים!).

וזה לגמרי לא נכון כאשר מדובר בשפיטה בעניינים בהם מערכת המשפט והשופטים עצמם
נמצאים על שולחן הדיונים, ושם השופטים “מצופפים שורות”: האובייקטיביות –
מהם והלאה, ועל “תמהיל ערכי משותף” (לשופטים ולציבור) אין בכלל על מה
לדבר, או אפילו לחלום.

בהמשך, כשאתייחס לבג”ץ האחרון שלי, אראה בדיוק למה אני
מתכוון.

אתה אומר כי –

אפשר לחלק
על פסיקה זו או אחרת … אך טפילת האשמות על בית המשפט העליון, כמי שמהוה קול ושופר
למחנות מסוימים בחברה בלבד, אין לה שחר ואין לה בסיס,

אבל, כמו שהראיתי לעיל, אם השופטים חפצים באמון הציבור,
הם חייבים לתת לו את ההרגשה שגם אם הם טועים – הם פועלים בתום-לב וביושר, וללא
דיעה קדומה, ואם הם כושלים בכך – הכשל אינו של הציבור, אלא דווקא של השופטים עצמם.

במיוחד אמורים הדברים כאשר הדיבר “מחנות מסויימים
בלבד”, כלשונך, חל על השופטים עצמם: שם הם בהחלט “קול ושופר” למחנה
המסויים – המחנה שלהם-עצמם.

וכמו שכבר הסברתי לעיל – לא רק שהשופטים אינם מתאמצים לתת
לציבור את ההרגשה שהם פועלים ללא דיעה קדומה, אלא דווקא ההיפך הוא הנכון, ואתן כאן
שתי דוגמאות: האחת – ידועה לכל, והשנייה – משלי, והיא קשורה לתיק הבג”ץ אליו
אתייחס בהמשך.

דוגמה ראשונה – פסלות שופטים: כאשר הפסיקה בעניין
הזה חוזרת ואומרת כי אנחנו השופטים מלאכי-שמים, משוא-פנים לעולם לא אצלנו, ואם
יש פגיעה במראית-פני-הצדק – זה לא מפריע לנו …

אז מה אתה מצפה מהציבור, שרואה את הקולות האלה? שייתן
לשופטים אמון עיוור?!

דוגמה שנייה – “שיטת הסניוריטי”: בתיק
הבג”ץ אותו הזכרתי לעיל, ואליו אחזור בהמשך, טענתי – בדומה לעמדתו של חה”כ
יריב לוין, אותה הזכרתי לעיל – כי שיטת ה”סניוריטי” אינה השיטה
החוקית והראוייה לבחירת הנשיא והמשנה-לנשיא של בית המשפט העליון.

אם שופטי הבג”ץ היו מתייחסים לטענות כנגד השיטה הזאת,
ודוחים אותה בהנמקה מכובדת, אזי באמת ניתן היה לראות בכך “על פסיקה זו או אחרת
של בית המשפט”, שאפשר לחלוק עליה (ואפשר גם לקבלה), אבל בפסק-הדין הם כלל
לא התייחסו אליה, ולכן זו אינה “פסיקה זו או אחרת”, אלא עבודה של
גנבים-בלילה, ובלשונך: “קול ושופר למחנה מסויים בחברה” – המחנה שלהם
עצמם.

והשאלה היא מדוע לתת אמון בשופטים כאשר הם משרתים קודם-כל
את האינטרסים והאגו של עצמם, ולא חושפים את נימוקיהם ושיקולים לאור השמש –
“חומר-החיטוי הטוב ביותר”?!

לי אין אמון בשופטים, לציבור אין אמון בשופטים, ואתה, כבוד
הנשיא, אתה הנך הנשיא של העם, ואתה חייב להיות לנו לפה.

אהרן ברק, בעבר
הלא-רחוק נשיא ביהמ”ש העליון, היה אומר לא-פעם: “אין לנו, לשופטים, לא
חרב ולא ארנק; כל שיש לנו הוא אמון הציבור בנו”.
הדברים נאמרו, ככל הזכור
לי, בעיקר בתחילת העשור הקודם (2001 ואילך), כאשר אמון הציבור בביהמ”ש העליון
עמד על 80% – גם כן לא כבוד גדול ל”משרת האמון” מס’ 1 במדינה – אבל
כיום, כאשר גם את זה הם מאבדים בצלילה מדאיגה – מה עוד נותר להם זולת קרעי-בגדים
לכסות בהם את גופם המתערטל והולך?

בכנס העולמי ה-24 למשפט העברי אמרת, לאחרונה, כי “חוסר
אמון של האזרחים בשרות הציבורי, הוא מכת מוות עבור המדינה”. זה נכון, אבל זה
חלק גם על השירות המשפטי, אלא שאת הפתרון שאתה מציע לגבי השירות הציבורי (“ניתן
להשיב את אמון הציבור בנבחריו בדרך … קיום מערכת משפטית חזקה עצמאית ואמיצה”)
אי אפשר להחיל על השופטים עצמם, שהרי, כפי שהסברתי לעיל, אין בנמצא “מערכת
משפטית חזקה עצמאית ואמיצה” שתשפוט את השופטים עצמם, ותזכה לאמון הציבור
בעשותה כן.

ובחזרה
אל נשיא המדינה כ”המבוגר האחראי”: מה הוא יכול לעשות כדי “להביא את
השופטים אל השוקת”?

בסיום הפרק בו הזמנתי אותך ליזום מעין “גישור”
בין הציבור לשופטיו אמרתי:

סביר
מאוד שהשופטים לא יאהבו את הרעיון להתייצב מול הציבור, כשווים-מול-שווים, בפני גוף
נייטראלי, ובהמשך אסביר כיצד הנשיא יכול לכפות זאת עליהם.

כעת אפרע את השטר הזה.

לנשיא המדינה, כפי שכבר עמדתי על כך בפתח הדברים, ישנה
הסמכות שלא לקבל את המלצתה של הוולב”ש, ולהימנע ממינויו של שופט שהוא – לטעמו
של הנשיא – לא ראוי לכהן כשופט.

איך הנשיא יכול לגבש את שיקול-הדעת שלו – זה עניין נפרד שלא
אמנע מלהביע את דעתי, כאשר אוזמן לעשות כן, או כאשר אמצא לנכון לעשות כן.

אכן, ככל הנראה, נשיא המדינה מעולם לא עשה כדבר הזה, אבל,
כמו שאומר “פתגם סיני עתיק”, אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד
קטן, ואין לך דבר שאין לו “פעם ראשונה”.

הצעד הראשון – לא כל כך קטן – הוא להימנע ממינויים של
השופטים מרים נאור ואליקים רובינשטיין לכהונות הנשיאה והמשנה-לנשיאה של
ביהמ”ש העליון, בסוף השבוע הזה, או, לפחות, לעכב את מינויים עד שאתה, כבוד
הנשיא, תלמד את החומר – שהוא לא מועט – ותגבש לעצמך עמדה.

לא, אין כל חשש ל”שיתוק” מערכת המשפט, חו”ח,
בהעדר נשיא לביהמ”ש העליון, משום שעפ”י סע’ 29(א) לחוק בתי המשפט, הגב’
נאור, בתוארה כ”משנה למשיא” תמלא את הפונקציות של הנשיא, רק בלי
ה”ברזלים” על הכתפיים (ע”ע בג”ץ ניר גלילי).

אכן, נשיא המדינה יכול להשתמש במניעת המינוי של ראש-המערכת אפילו
רק כהבעת חוסר-נחת מתפקודה של המערכת, וכאמצעי “להביא את השופטים אל
השוקת” (וגם להביא לכך שהם אף ישתו ממימיה), אבל תמיד רצוי להוסיף גם נימוקים
“פרסונאליים” – דבר המקל על הנשיא לעמוד בביקורת הציבורית.

מעבר לכך, ורק לחלופין בלבד, יכול הנשיא – אם הוא חושש
להיות הראשון שלא אימץ באופן עיוור את בחירתה של הוולב”ש – להביע מעל כל במה
אפשרית – כולל בטקסי השבעת השופטים – את דעתו של העם על שופטיו – ובעיקר על הסיבות
לאבדן אמון הציבור בשופטיו, ועל חלקם של אלה באחריות לאבדנו.

אני לא רואה שום פסול בכך שנשיא המדינה יאמר לשופטים משהו
מעין זה: אמון זה רגש, כמו אהבה, וכשם שהמאבד את אהבתם של היקרים לו צריך לבדוק
את עצמו, במקום להאשים אותם, כך גם מי שמאבד את אמון הציבור – לא יאשים את הציבור,
אלא יבדוק קודם-כל את עצמו.

נו, טוב … אני לא צריך ללמד אותך מה לומר, ומתי, ורק הצעתי
“כיוון” כלשהו, בדרך להביא את השופטים להסכים ליטול חלק בהליך של
“גישור” בינם לבין הציבור. אם גם לכך הם לא יסכימו, יקים נשיא המדינה
את “מוסד הגישור” הזה גם בלי הסכמתם, ואם הם לא יסכימו להתייצב בפניו, והם
“יישפטו בהיעדרם” וייצאו מזה בשן-ועין – לא יהיה להם על מי להלין, אלא
על עצמם.

על
השופטים בהם אני מדבר, ואת מינויים אני מבקש למנוע

כאשר עמדו על הפרק מועמדויותיהם של השופטת מרים נאור (לכהונת נשיאת ביהמ”ש
העליון), השופט אליקים רובינשטיין (לכהונת המשנה לנשיאת ביהמ”ש
העליון) והרשם עמיעד רט (לכהונת שופט בימ”ש השלום) פניתי אל
הוולב”ש, בהתנגדות לבחירתם לכהונות להן הם היו מועמדים.

כנגד השניים הראשונים טענתי שהם שקרנים, וכנגד
האחרון טענתי שהוא מושחת, ושבתור רשם-ההוצל”פ הוא היה שותף
לשוד-המיליארדים מכספי החייבים בתיקי ההוצל”פ.

משלא שעתה הוולב”ש להתנגדויותי, עתרתי לבג”ץ נגדה
(ונגד המועמדים עצמם, זה ברור), והוספתי כמשיב גם את היועץ המשפטי לממשלה, בגין
התעלמותו מדרישתי לחקור את השחיתות בהוצל”פ, ואת חלקו של הרשם עמיעד רט, אז
מועמד-לשפיטה, בשחיתות הזאת (בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’
הוועדה לבחירת שופטים, ואח’
).

לא למותר לציין כי באמצעות העתירה הזאת ביקשתי גם לבחון ברצינות
את מנגנון בחירת השופטים (לרבות שיטת ה”סניוריטי”), ואת הפיקוח על
המנגנון הזה – אם בכלל הוא קיים
.

על ההיסטוריה המלאה של מה שקדם לעתירה, את מה שקרה לעתירה
בדרכה לארץ מארה”ב (שם אני נמצא כעת), את מה שקרה בתיק ביהמ”ש עצמו, ואת
פרשנותי למה שהשופטים עשו לי, תוכל לקרוא תחת הכותרת
בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד,
נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
(http://tinyurl.com/kthaz), והדברים שם מדברים בעד עצמם, ובהחלט מחייבים תשובה של מערכת
המשפט – אבל לא כשופטים-את-עצמם, אלא כנותנים-את-הדין-וחשבון בפני הציבור,
באמצעות המייצג העליון שלו – הוא נשיא המדינה.

תשובה
לנימוק כנגד הצעתי זו

מי שעומד מן הצד יכול לומר לעצמו הרי הבג”ץ דחה את
עתירתו, ומה הוא רוצה עכשיו.

כמה תשובות יש לי לכך:

ראשית – הבג”ץ לא קבע שום דבר פוזיטיבי (ועל פי ההלכה
הפסוקה אין בכך משום “מעשה-בית-דין”);

שנית – הבג”ץ דחה את עתירתי בלי להזמין אותי להציג את
עמדתי (ולענות על תהיות שמאוחר יותר התגלו בפסק-הדין), ועשה זאת על סמך תקנה
בלתי-חוקית העומדת בניגוד לסעיף 68 לחוק בתי המשפט, האומר כי “בית משפט ידון בפומבי”
– ודחיית עתירות לבג”ץ אינה בין העניינים שנמנו בהמשכו של הסעיף, ובהם ניתן
לקיים דיון בדלתיים סגורות;

שלישית – בדחותו את העתירה בלי ליתן לי את ההזדמנות לטעון
את טענותי הבג”ץ לא נהג “בזהירות רבה”, כמתחייב מפסיקתו-הוא
(ואפילו מפסק-הדין עצמו עולה כי השופטים החליטו מראש לדחות את העתירה ללא דיון
בעל-פה, וכל מה שעניין אותם לא היה אלא “לצאת מזה” בלי לחשוף את עצמם
לאור-השמש): ראה בג”ץ 6104/94, עמותת אמיתי אזרחים למען מינהל
‎ ‎נ’ מיכאל בן יאיר, היועץ
המשפטי לממשלה, ואח’ (פורסם בנבו), שם נאמר על דחייתה של עתירה לבג”ץ ללא שמיעת
טענות בעל-פה
:

אין צורך
לומר כי בית המשפט נוהג זהירות רבה בעתירה עד שהוא מחליט כי ראוי לדחותה על הסף מפני
שאין היא מראה על פניה עילה. בית המשפט מודע לכך שדחייה כזאת, בלי שניתנה לעותר הזדמנות
להשמיע טענות בעל פה בפני בית המשפט, עשוייה לשלול מן העותר, במובן מסויים, את יומו
בבית המשפט.

ורביעית – כפי שכבר אמרתי לעיל, בכל הנוגע לביקורת על מערכת
המשפט, ולאמון הציבור בשופטיו, הבג”ץ אינו הפתרון לבעייה, אלא חלק ממנה.

מה אני
מזמינך לעשות, כצעד ראשון

מה שאני מזמין אותך לעשות אינו דבר פשוט: ראשית – משום שאין
לו תקדים, ככל הנראה, ושנית – משום שגם החומר עצמו הוא לא קל, ולא מועט.

דבר ראשון שיש לעשות הוא להזמין מהוולב”ש את תיקיהם
של מרים נאור, אליקים רובינשטיין ועמיעד רט, וכן להזמין ממזכירות ביהמ”ש
העליון את תיק בג”ץ 8743/14 – התיק כולו, ולא רק פסק-הדין, אותו ניתן לקרוא
באתר מערכת המשפט גם בלי להזמין שום דבר.

דבר שני – להטיל על מי שתמצא לנכון (נניח: הלשכה המשפטית של
בית הנשיא) ללמוד את החומר כולו, כולל
בג”ץ 8743/14– קיצור תולדות הזמן (http://tinyurl.com/kthaz).

ודבר שלישי – אם לא תספיק להחליט עד למועד ההשבעה – להודיע
על עיכובה, עד להחלטתך בנושא.

אני מבקש להעמידך על כך שהשבעת נשיא ומשנה-לנשיא של
ביהמ”ש העליון הינה בלתי הפיכה, ואם תגיע למסקנה שאני צודק רק לאחר
ההשבעה, לא תוכל לסלוח לעצמך.

איך
מכשילים את נשיא המדינה

לעת נעילה אני מבקש להוסיף דבר-מה כנגד המסורת לפיה נשיא
המדינה הוא “בובה” בידי הוולב”ש, דבר אשר עשוי להכשיל אותו קשות,
ולעניין זה אתייחס לעניין מינויו כשופט של מר עמיעד רט, בו, לטעמי, המסורת
הזאת אכן הכשילה אותך – למרות שמינויו כשופט כבר היה לעובדה קיימת.

מר עמיעד רט הוא גנב, הוא מושחת, והוא שותף לשוד
המיליארדים של כספי החייבים בהוצל”פ.

אני מפרסם זאת אצלי באתר (www.quimka.net) כבר ארבע שנים, והוא לא תובע אותי על הוצאת לשון-הרע, וגם לא
מתלונן כנגדי על כך במשטרה.

עם מינויו כשופט הוספתי, בראש הדף באתר שלי, את הקישור הבא:

עמיעד רט, שופט:
גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי
?!

הוא לא יתבע, כי הוא יודע שאני אוכיח את דברי.

והוא לא יתבע – כך אני מניח – כי יש גורמים
ב”מערכת” אשר ישתיקו אותו, אפילו אם ירצה לתבוע אותי, כי תביעה כזאת תביא
לפתיחתה של תיבת-פנדורה אשר תחשוף את פרשת השחיתות הגדולה ביותר מאז פרוץ
המדינה – הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי.

פרשת השחיתות בהוצל”פ שאני חשפתי מסתכמת, להערכתי
הזהירה, בין מיליארד ל-40 מיליארד שקלים בשנה – כמה וכמה “הולילנדים”
מדיח שנה בשנה! – רק בשיטת ה”סולמית”.

ואני לא אניח לו – כל עוד אני חי.

האם הקריאה שופט גנב, מדוע אתה לא תובע אותי מוסיפה
כבוד למערכת המשפט, אשר עומדת אובדת-עצות, ואינה יכולה להרשות לעצמה לי שום דבר
(מהטעמים שמר רט עצמו לא יכול להרשות זאת לעצמו)? לא, היא לא מוסיפה כבוד
לשופטי ישראל, ותקן אותי אם אני טועה.

איך תומרנת לחתום על מינויו של גנב כשופט בישראל? הנה
התשובה:

את העתירה כנגד מינויים של נאור, רובינשטיין ורט, שלחתי
מארה”ב לישראל בדואר אקספרס ביום 20.11.2014, והיא אמורה הייתה להגיע ליעדה
בארץ תוך ארבעה ימים (“באחריות”), דבר שהיה משאיר מרווח של שישה ימים עד
להשבעתו של רט כשופט – מרווח המאפשר להגיע לבג”ץ, עם סיכוי להשיג צו-ביניים,
המתלה את בחירתו כשופט עד למתן פסה”ד הסופי בבג”ץ.

הגשתה של העתירה לבית המשפט היה לצנינים בעיניהם של גורמים
עלומים, ואת מה שהם עשו לא ניתן להגדיר אלא כקנוניה בין-לאומית עם גורמים בדואר
ארה”ב (
USPS) ובחברת הדואר הישראלית כדי לסכל את ההגשה לפני השבעתו של הגנב עמיעד רט.

את מלוא הפרטים תיארתי בהודעת התיקון לעתירה, ובהודעה
מס’ 2 שהגשתי לבג”ץ,
אבל אתאר בתמצית את המסלול המיוחד אשר בעלי-הקנוניה
“ארגנו” לי כדי לטרפד את הגשת העתירה: פלורידה – לוס-אנג’לס – פלורידה –
לוס-אנג’לס – עוד לוס-אנג’לס – ניו-יורק + כמה תחנות לא-מדווחות + כמה מעקפים של
מנגנוני-המיון + המתנות בלתי-מוסברות (ולא מוצדקות) של המשלוח בכל אחת מהתחנות + יום
מיותר בין הנחיתה בנתב”ג לבין היציאה משם לבית המיון של הדואר + חמישה ימים
(!!!) מהיציאה מנתב”ג ועד הגעתה בפועל אל בית המיון – מהלך 21.1 ק”מ
בלבד.

והתוצאה: במקום שישה ימים לפני השבעתו של הגנב, העתירה
הגיעה ליעדה ארבעה ימים לאחר מכן, ואתה, כבוד נשיא מדינת ישראל, הוכשלת
ע”י ה”מסורת” לפיה נשיא המדינה אינו אלא “חותמת גומי”
בידיה של הוולב”ש. הכשלת במינויו של גנב כשופט בישראל.

לא למותר לציין כי אם העתירה הייתה מגיעה בזמן, והבג”ץ
היה דוחה אותה (או מנסה “למשוך את הזמן” עד לאחר מינויו של האיש כשופט),
את המכתב הזה הייתי שולח אליך לפני המינוי, כאשר הוא מתייחס לעמיעד רט, ומשאיר
את השניים האחרים לטיפול פחות דחוף.

אני מקווה שהדברים שהוספתי כאן על “חלב שנשפך”
יביאו אותך להרגיש שלא-בנוח, ולחשוב שבע פעמים לפני שאתה מחליט שלא לקבל את
משאלתי, ולמנות את מרים נאור ואת אליקים רובינשטיין לכהונות הרמות ביותר במערכת
המשפט בישראל: כשם שעמיעד רט הוא גנב, שני האחרים הם שקרנים.

בכבוד
רב,

שמחה
ניר, עו”ד

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי
הדין
*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף
הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר