“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

במאמר הראשון בנושא הזה (אשר יגורתי
(ל”א): על הדחת ראשי הערים ועל חזרתם לבמה הציבורית: גרוניס הפסיד את
הזדמנות-חייו “לצאת גבר”, סמירטט את עצמו לדעת) העליתי על נס את דעת המיעוט של אשר יגורתי (יחיד מול ששת
שופטי הרוב) בבג”ץ גפסו-רוכברגר, וגלגלתי אותו בזפת ונוצות על
התקפלותו המבישה, בכך שבבג”ץ לחיאני, בניגוד לחבריו המטומטמים, הוא
היה מספיק חכם (טוב, בשביל זה הוא ד”ר למשפטים) לראות את הנולד, אבל הוא גילה
רכרוכיות מדאיגה בכך שלא נשאר איתן בדעתו, והצטרף אל חבריו, אשר ראייתם במישור
הציבורי לא הרחיקה מעבר לקצה חוטמם.

במאמר הנוסף בנושא (פס”ד
הבג”ץ והאיפכא-מסתברא היהודי) הראיתי שגם מבחינה משפטית-מקצועית שופטי
הרוב לא ראו דבר מעבר למטרה אותה הם סימנו לעצמם מראש.

הרשו לי להוסיף בהקשר זה כמה הערות על גרוניס וחבריו.

הערה
ראשונה

כאשר חוזרת על עצמה פרשה בה שופט מצא את עצמו במיעוט, אפילו
יחיד-מול-רבים, עומדות לשופט שתי אפשרויות מכובדות: האחת – לומר למרות דיעותיהם
המלומדות של חברי הנכבדים, אני נשאר איתן בדעתי, והשנייה – לומר שוכענתי
כי בפעם הקודמת אכן טעיתי, והפעם אני מצטרף אל חברי.

לקודמו של יגורתי, אהרן ברק, לא הייתה כל בעייה עם
זה. לגרוניס, כך מסתבר, יש גם יש.

בפסק הדין בעניין לחיאני גרוניס אכן מזכיר כי בפעם הקודמת,
בעניין גפסו-רוכברגר, הוא היה בדעת המיעוט, יחיד במדבר הצחיח, אבל הוא לא עושה עם
זה שום דבר. הוא לא אומר טעיתי, והוא גם לא אומר אני נשאר בדעתי.

הוא יוצא מההנחה האקסיומטית לפיה דעת הרוב בבג”ץ הקודם
היא כעת “חוק המדינה”, דבר שאינו נכון: חוק בתי המשפט קובע כי הלכה
שנפסקה ע”י ביהמ”ש העליון אינה מחייבת אלא את בתיהמ”ש הנמוכים
ממנו, לא את ביהמ”ש העליון עצמו, וגם לא את הבריות עצמן.

ממילא גרוניס ב’ לא יכול היה להתעלם מגרוניס א’, ולומר כי
דעתו של זה האחרון כבר אינה רלוואנטית. היא רלוואנטית גם רלוואנטית, והיא תצוץ
ותצוף כאשר לגרוניס יהיה כדאי ונוח לחזור אל עצמו. לכן הוא לא אמר טעיתי, וגם
לא אמר את ההיפך, דהיינו אני מדעתי איני זז.

וזה מביא אותי אל ההערה הנגזרת מההתקפלות הזאת.

הערה
שנייה

כבר בבג”ץ גפסו-רוכברגר עמדו השופטים על נושא קירבת
הבחירות והשפעתה על התוצאה, אלא שששת שופטי הרוב לא עשו בה שימוש, ואילו גרוניס
עשה ממנה אחת מאבני-הראשה לבניין דעת-היחיד שלו.

בבג”ץ לחיאני המצב היה קיצוני עו”ד יותר, משום
שהדיון היה יומיים בלבד לפני הבחירות, ומשיכה חזקה של גרוניס את השמיכה אל
הצד שלו יכולה הייתה, אולי, להביא את חבריו לאבחנה בין שני המקרים, לאמור אמנם
בפעם הקודמת לא ייחסנו לבחירות הקרבות משקל מכריע, אולם הפעם אנחנו יומיים לפני
הבחירות, ולכן המצב שונה הוא.

אלא מאי? גם לאגו של השופטים יש תפקיד במחזה הזה.

שלומי לחיאני, כידוע, עשה כל תרגיל אפשרי ובלתי אפשרי כדי
לדחות את הגשת האישום נגדו עד לאחר הבחירות לרשויות המקומיות. הוא גם כמעט שהצליח
בכך, והשאלה היא אם הוא מצפה מהשופטים שיתנו לו פרס על התרגילים שלו.

מה שאני קורא לתוך פסק הדין הוא מר לחיאני, אתה ניסית
לעבוד על כל העולם, וכמעט שהצלחת, אבל עלינו אתה לא תעבוד, ואנחנו לא ניתן לך פרס
על תרגילי הסחבת שלך!

ועוד אומרים לנו שהשופטים פוסקים לגופו של עניין, על פי
החוק והעובדות, ואינם פועלים משיקולים ואינטרסים אישיים (ע”ע פסלות שופטים).

ייתכן, אולי, שגרוניס ניסה לשכנע את חבריו, אבל מנהיגותו
אינה מזהירה (ובצדק), והם, ככל הנראה, לא היו מוכנים לתת לו את הסוכריה הזאת –
בעיקר אחרי מחיאות-הכפיים בהן הם זכו בבג”ץ הקודם.

הערה
שלישית

אין ספק ששופטי-הרוב בפרשת גפסו-רוכברגר גילו יצירתיות רבה.

הם גילו יצירתיות במיוחד ביצרם מצב פרדוקסאלי בו ראש עיריה
אשר נגדו מוגש כתב אישום מודח מכהונתו לחלוטין, כאשר ראש עיריה אשר הורשע
בעבירה שיש עימה קלון רק מושעה, וההשעייה תהפוך להדחה רק אם, וכאשר,
פסה”ד יהיה סופי.

השאלה היא אם השופטים המושרים והיצירתיים האלה לא יכלו
להמציא מצב בו גם הגשת כתב-האישום תגרור רק השעייה, ולא הדחה.

הערה
רביעית

עד כמה גרוניס ושות’ לא חשבו עד הסוף עולה מהעתירה לדיון
נוסף שהגיש אחד משלושת המודחים-שנבחרו-מחדש, ראש עירית נצרת עילית, שמעון גפסו.

בעתירתו הוא מפנה אל דעת-היחיד של יגורתי, וכתנא-דמסייעא
הוא מוסיף לא רק את המבחן ה”אמפירי”, דהינו תוצאות הבחירות, בהן הבוחרים,
למרות שידעו על כתבי האישום, בחרו מחדש באותם ראשי הערים, אלא גם את הערב-האגב של יורם
דנציגר השקרן, חברם המשותף של גרוניס ושות’, מחד, ושל שלומי לחיאני,
מאידך, אשר, בהערת-אגב (נכונה, לטעמי, אבל מיותרת לחלוטין) בבג”ץ 6748/13, אמר
(ההדגשות שלו):

המקרה שלפנינו נבדל באופן ניכר מבג”ץ 4921/13 שכן במקרה דנא הופקד בית משפט זה על ידי
המחוקק באופן מפורש על קביעת ה”נורמה הציבורית” באמצעות
תחימת מושג הקלון במצוות סעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות),
התשכ”ה-1965. זאת, בשונה מבג”ץ 4921/13 אשר עסק בשאלת כשירותם של ראשי
ערים אשר הוגשו נגדם כתבי אישום והם טרם הורשעו להמשיך לכהן ולהתמודד בבחירות
לרשויות המקומיות, כאשר אין בנמצא הוראה חוקית מפורשת האוסרת
על כהונה והתמודדות כאמור. כיוון שהדבר אינו נדרש לענייננו, לא מצאתי מקום להביע
עמדתי באשר לתחולתו של בג”ץ 4921/13 על מקרים כגון דא, הגם שאודה ולא אבוש
שנוטה אני לעמדתו של הנשיא א’ גרוניס באותו עניין.

מה יעשה עכשיו גרוניס, כאשר מונחת לפניו העתירה הזאת (אשר
מכל הבחינות מצדיקה דיון נוסף)?

אם יסתמך על דעת-היחיד שלו, איך יסביר את התקפלותו בפרשת
לחיאני, ואם לא יסתמך עליה, איך הוא יסביר את התעלמותו מדעתו-הוא?

הוא יכול, כמובן, להעביר את ההכרעה למשנה שלו, מרים
נאור, כדי שהיא תצטרך לעשות מעצמה מטומטמת שלא ראתה את הנולד, או לשופט אחר של
ביהמ”ש העליון, אבל כל החלטה שתינתן תעורר תגובות ששופטי העליון לא יאהבו.

והכל משום שהשופטים היו להוטים לרצות את ההמונים, ולא חשבו
מעבר לקצה חוטמם:

זה התחיל בבג”ץ צבי בר, שם כל
המשתתפים יצאו סמרטוטים, וזה המשיך בבג”ץ גפסו-רוכברגר, שם גרוניס התחיל
טוב, אבל המשיך רע מאוד בבג”ץ לחיאני, שם הוא סמירטט
את עצמו לדעת.

ועכשיו נראה איך הוא, גרוניס, ייצא מזה בכבוד – אם בכלל.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס