המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

לנתל”ש הנוכחי, כלקודמתו הטובה-למי שטרסברג-כהן, יש שיטה
להיפטר מבירור תלונות מסויימות: הוא “לא מוסמך”…

אכן, נכון הוא שהנתל”ש אינו ערכאת ערעור על החלטות שהן
שגויות, לטעמו של המתלונן, אבל גם החלטה נכונה וגם החלטה שגוייה יכולות להוות
ראייה לפגמים התנהגותיים הנכנסים לגדר סמכותו של נציב תלונות הציבור על שופטים.

בוודאי שהן יכולות להעיד על כוונת זדון שהייתה לשופט כאשר
הוא הניח ידו על העט, או על המקלדת, ולפני שהוא כתב אפילו את האות הראשונה. משמעות
הדבר היא שהתנהגותו הפסולה של השופט כבר “הבשילה” עוד לפני ההחלטה,
וממילא התלונה על כך אינה בגדר “השגה” על ההחלטה עצמה (שעוד לא באה
לעולם ברגע הרלוואנטי.

המדיניות של הנתל”שים בנושא הזה היא הפכפכה, וכבר
עמדנו על כך במאמר דמדומי הנציבה (א): איכה הייתה לזונה, או: הפאוץ’
הכפול של הטובה-למי שטרסברג כהן,
ועכשיו יש לנו צמד-מקרים נוסף לארבעת המקרים שתוארו באותו המאמר.

קחו, למשל, את פרשת השופטת ורדה אלשיך, שגם היא טענה
להגנתה שהנתל”ש אינו מוסמך להתערב בהחלטותיה השיפוטיות, והכתובת להשגות עליהן
היא בערעור בלבד, אבל הנתל”ש לא קיבל את עמדתה, וקבע כי הוראת-החוק בעניין הזה,
לפיו תלונה “בעניין הניתן לערעור על פי דין”, חלה, בלשון החוק, “למעט
בעניין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט
על ידיו”.

ובמלים אחרות: כאשר התלונה היא על רבב התנהגותי, ולא
על טעות משפטית, הנתל”ש מוסמך גם מוסמך לברר.

ונדגים: נניח ששופט מחליט בהטלת-מטבע … אפילו אם המטבע
נפל על הצד הנכון, משום שכך לא יאה לשופט לנהוג במילוי תפקידו כשופט.

הבעייה היא שאין שום כלי לביקורת על הנתל”ש, ואם הוא
קובע שעשיית-משפט בהטלת-מטבע אינה אינה בתחום סמכותו, ושהתלונה על כך היא
“למעשה ערעור על התוצאה, בכסות של רבב התנהגותי” – אין לך מה לעשות.

אתה יכול להתלונן על השופט בפני מי שאתה רוצה, אבל אם
הנתל”ש לא רואה את עצמו מוסמך לכך.

מה עושים עם זה? או!!!

ביום 2.10.2011 הגשתי לשר המשפטים הקודם (יעקב נאמן) ולנתל”ש
תלונה
על 4 שופטים, בצייני שאני שולח את התלונה לשניהם, לא כ”תפוצת
נאט”ו” (בתקווה שמישהו מהם ירים את הכפפה), אלא כדי שהם יחליטו ביניהם
מי-מוסמך-למה.

הנתל”ש דחה אותה מחמת חוסר-סמכות, ויעקב נאמן-לעצמו
אמר שגם הוא לא מוסמך (“תשובת
אפסנאי” ידועה לשמצה). כעת יש לנו שרת משפטים חדשה, ציפי לבני, ואני
מתכונן לפנות אליה בעניין הזה, אבל גם היא עשוייה להתחמק בתירוץ דומה.

כדי למנוע מצב בו האזרח נשלח מדלת לדלת נקבעה בחוק לתיקון סדרי
המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958 (הקרוי בפי העם “חוק
ההנמקות”) הוראה לפי אם עובד-ציבור דוחה בקשה של אדם משום שהיא לא בסמכותו,
עליו לפעול באחת משתי דרכים: להעביר את הבקשה לעובד הציבור
שלדעתו מוקנית לו אותה סמכות, או להודיע
למבקש על העדר סמכותו, ולצרף
המלצה בדבר זהותו של מי שלדעתו מוסמך לטפל בבקשה.

אכן, העברה או המלצה כאלה אינן מחייבות את עובד-הציבור
האחר, אבל זה בהחלט עשוי לצמצם את גלגולי האחריות עד סוף כל הדורות, ויש להניח כי
עובדי הציבור בכל זאת מכבדים איש את רעהו.

האם מישהו פעם נתקל בעובד-בציבור אשר מקיים את החובה הזאת?
אני לא, ובמקרה הזה החלטתי להעמיד את ההוראה הזאת במבחן. לראות אם הנתל”ש,
שופט ביהמ”ש העליון בשיא תפארתו, יקיים את מצוות החוק (שהיה חייב בה גם בלי
בקשה נפרדת).

שורו-שורו:

                          שמחה ניר,
עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

12.5.2013

לכבוד

מר אילן
רויטר, עו”ד

ממונה
בכיר (בתי המשפט ובתי הדין)

נציבות
תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

 

נכבדי,

הנדון: תיקכם
738/11/עליון

למכתבך
אלי מיום 9.10.2011, שהגיעני רק בחודש אוגוסט, 2012.

בפתח
הדברים אציין כי המונח “עורך דין” אשר בחוק לשכת עורכי הדין אינו
“שם תואר” (adjective, title), אלא “שם עצם” (noun), והוא בלתי
הפיך, גם אם עורך-הדין כבר אינו חבר הלשכה. כנימוק מחזק אציין כי הצגת אדם שחדל
להיות חבר הלשכה את עצמו כ”עורך דין” אינה מן הדברים שנאסרו בחוק.

אבקשך,
איפוא, להשאיר לי את מעט הכבוד שמבקשי נפשי לא יכלו לגזול ממני, ולפנות אלי כפי
שאתה רוצה שיפנו אליך.

במכתבך
הנ”ל אתה מצטט את החלטת הנציב, ללא ציון תאריך נתינתה.

אבקשך
לשלוח לי העתק מההחלטה עצמה, הכולל גם את חתימתו של הנציב.

כיוון
שתלונתי נדחתה מחוסר סמכות בלבד, אבקשכם לפעול כמתחייב מסע’ 2.ב (א) לחוק לתיקון סדרי
המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958, אשר זה לשונו:

2ב.  (א)            נתבקש עובד הציבור להפעיל סמכות לפי
סעיף 2, ואותה סמכות אינה מוקנית לו, יפעל באחת מאלה:

(1)       יעביר את הבקשה
לעובד הציבור שלדעתו מוקנית לו אותה סמכות, ויודיע על כך בכתב למבקש, בציון פרטים
על זהותו ומענו של עובד הציבור;

(2)       יודיע למבקש על
העדר סמכותו, ויצרף המלצה בדבר זהותו של מי שלדעתו מוסמך לטפל בבקשה, בציון פרטים
אודותיו.

כיוון
שהמוסמך לבדוק את תלונתי הוא בהכרח “עובד ציבור”, וכיוון שהנציב הוא
משפטן גדול משנינו גם-יחד, וממילא יש לו “דיעה” ברורה למי מוקנית הסמכות
הזאת, אני מעדיף את האפשרות השנייה.

בכבוד
רב,

 

שמחה
ניר, עו”ד

עכשיו אנחנו מחכים לתשובה.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס