המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר *** לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין (תנו “לייק”!)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

שאו עיניכם למעלה מכאן, אל שעון הספירה-לאחור אשר בראש הדף.

הספירה-לאחור עד לקריסתה הסופית של מערכת המשפט בישראל, והיום הזה – היום הזה ממש – אנחנו בדיוק אלף ימים, פחות משלוש שנים עד ליום הקריסה.

הספירה הזאת התחילה עם מאמרי מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר, אותו פרסמתי ביום 31.10.2005, ובו חזיתי כי מערכת המשפט בישראל, במתכונתה הנוכחית, תקרוס טוטאלית לכל המאוחר בתוך 10 שנים, דהיינו עד ערב יום כיפור, התשע”ו, “אם לא תשע”ו לאזהרותי”.

בשולי התחזית הוספתי תזכרו שאמרתי לכם, ותזכרו גם את האמירה הידועה: כאשר אנשים קטנים מטילים צללים גדולים, זה סימן שהשמש שוקעת.

זו לא הייתה התחזית הראשונה שלי על מערכת המשפט.

בשנת 2000, תחת הכותרת אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה, פרסמתי את התחזית הזאת:

מערכת המשפט אינה מוכנה לקיים בביתה–פנימה בדק–בית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים את בדק–הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי–גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור.

תחזיתו של מזכיר סיעת ש”ס היא כי יבוא יום בו “נחגוג את ניצחון האמת”, ובו “יוסר אות הקלון ממדינת ישראל”. הגם שתחזית זו מתייחסת רק לנושא הכאוב לליבו (עניינו של אריה דרעי), היא אינה אלא רק חלק קטן ממה שאני צופה ביחסים שבין מערכת המשפט לבין הציבור, בשנים הקרובות.

אותה “מכה אנושה וכואבת” שאני צופה למערכת המשפט יכולה להתבטא באחת מאלה (לא רשימה ממצה):

א.    ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

ב.    פגיעה בשופטים, כולל רצח;

ג.     התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

ד.    “חאראקירי” מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה“, יחד עם הכאה–על–חטא, בין על חזהו–שלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד“);

ה.    חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאה–על–חטא.

אין זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה. אמרתי אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון – ואין שומע.

אבל הכתובת, רבותי, כבר על הקיר, ואם–וכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.

ואכן זה קרה, ואפילו מהר מן הצפוי:

תוך פחות מארבע – רצח של שופט;

עשר ורבע שנים – התאבדות של שופט;

פה-ושם – נעל בפרצופה של מערכת המשפט, שריפת מכוניתו של שופט, שופטים מתהלכים עם אבטחה, וחלקם עם אבטחה “מוגברת”.

אבל זה לא עוזר, ואלה המכנים את עצמם “המערכת” חוגגים על סיפונה של הטיטאניק הטובעת, משיקים כוסות ורוקדים לצלילי התזמורת של עצמם.

ימי פומפיאה האחרונים.

אבל הם לא מקשיבים ולא עושים את חשבון-הנפש.

הם מאשימים את הציבור באבדם האמון בהם, וחלומם הרטוב הוא להחליף את הציבור.

אמה-מה, הציבור ממש לא משתוקק להתחלף.

הציבור נפשו נוקעת משופטיו, אבל הם מפזמים שירי מה-יפית לעצמם.

מה יפינו.

התחזית שלי משנת 2000 התאמתה, וכעת עומדת בשער התחזית שלי משנת 2005, כאשר רק הגלוי לציבור מראה שאנחנו בכיוון החזוי, ועדיין לא דיברנו על החלק הסמוי מן העין.

מערכת המשפט המליכה על עצמה את סוסו של קליגולה, ערל-הלב לאדם ולחי, והוא אכן מספק את הסחורה.

אני מקצר הפעם, כי באתי רק להזכיר לכם לאן אנו צועדים.

האמריקאים צועדים בימים האלה אל ה-fiscal cliff,אבל אם הם יתגברו על המחיצות הפוליטיות – אולי הם ייחלצו ממנו בעור-שיניהם.

מערכת המשפט שלנו אפילו לא מנסה לעצור את ריצת-האמוק שלה אל המצוק ממנו היא תיפול, ללא תקומה.

ותזכרו שאמרתי לכם.

שמחה

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”  לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין  לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר   לדף הפייסבוק של האתר של קימקא 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס