הזוכים מן ההפקרות של ה”ציונים” משתלטים על ישיבת פורת-יוסף, התש”ח

                                                                         חנה אייזנמן

ב”ה                                                                           

                                                              ירושלים, ט”ו בכסלו, התשס”ח

 

 

לעורך שלום,

 

נדהמתי למקרא הכתבה “ירושלים בירת ישראל, לנצח” (על המקום – י”ב בכסלו, התשס”ח), בה לא חסכתם בסופרלאטיבים לשבח, לרומם, לעלה ולקלס את דוד בן-גוריון. להוציא עובדות הסטוריות, אין בכתבה זו מלה אחת של אמת, בכל הנוגע לאישיותו של בן גוריון, שהצטיין בשנאת ישראל שלו. זו היתה אך מאפיין שני לאחר, הראשון שהיה – היותו של בן-גוריון דיקטטור עריץ, חסר מוסר וחסר עכבות.

 

האם לא שאלתם את עצמכם, מדוע הכריז בן גוריון את הכרזתו הנ”ל שנה וחצי לאחר שהכריז על עצמאות המדינה “שלו”, שהוגשה לו על מגש דמי לוחמי האצ”ל והלח”י?

 

האם ידעתם שאת ההכרזה ההסטורית על עצמאות “ישראל” הכריז בתל-אביב, כשהוא נמנע מלסכן את חייו בירושלים הנצורה. מה היה נכון וטבעי יותר מלהכריז על הקמת מדינת היהודים בירושלים בירת הנצח, ובכך, גם לקבע עובדה זו וגם לרומם את רוחם של הנצורים בירושלים?

 

ולמה בכלל מצא לנכון להצהיר את המובן מאליו? הרי הצהרה כזו באה למעט!

 

האמת היא שבן-גוריון עשה את כל המאמצים להיפטר מירושלים, אך זו נכפתה עליו על ידי העם היושב בציון, במיוחד על ידי תושבי ירושלים שלא נשברו ברעב ממית ותחת הפגזות קטלניות, ללא שום הפרעה, עד כי לא היתה לו ברירה אלא להכיר בירושלים, כבירת העם היהודי, ושוב לגזול את האשראי ממצילי ירושלים, שהגנו עליה על אפו וחמתו!

 

מאמציו של בן-גוריון להביא לבינאום ירושלים או להפקרתה בכל דרך אחרת, כללו בין השאר –

 

–          מניעת תיגבורת למגיני ירושלים.

–          הוצאת ה”הגנה” בימי הלחימה הקשים ביותר מן העיר העתיקה.

–          החרמת נשק שניסה הלח”י להעלות לירושלים, על-ידי מארב של ה”הגנה”.

–          שוויון נפש גמור לנוכח הורדת חטיבת הראל מירושלים הנצורה, על ידי יצחק רבין, בתירוץ, כי העיר הנצורה גורמת לאנשיו דמורליזציה… במקום להעמידו למשפט צבאי. כך הופקרו זקנים, נשים וטף, להתמודד עם ה”דמורליזציה”, בגוויעה ברעב ובמוות על ידי מטרות בלתי פוסקים של פגזי הלגיון הערבי.

–          האנשים לא רק הושארו, אלא, השהיה בעיר הקטלנית נכפתה עליהם על ידי ה”ממשלה” בתל-אביב.

–          הטבעת הנשק ב”אלטלנה” שנועד להגנה על ירושלים.

–          פירוק נשקם של אנשי האצ”ל בירושלים, באמצעות איום ואולטימטום, שאם לא יתפרקו מנשקם, תפרק אותם ה”הגנה” מנשקם. וכידוע, אנשי האצ”ל היו מוכנים לכל קרבן, ובלבד ש”לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער”. במקרה זה היתה ירושלים הקרבן!!!

 

ה”הגנה” היא שעשתה את כל העבודה המלוכלכת והנפשעת עבור בן גוריון, ועל כך זכתה לפרס, כאשר הוכרזה על ידי בן-גוריון כ“צבא ההגנה לישראל”, המשמש עד עצם היום הזה את האויב מבית ומחוץ! אותו אויב, מחזיק מורשת בן-גוריון, מבקש שוב להפקיר את ירושלים לידי רוצחי ישראל.

 

בן גוריון הוא האחראי להפקרתה של ירושלים בתש”ח, לידי הלגיון הערבי!!

 

להלל ולשבח את האיש הזה שפשע לא רק נגד העם היושב בציון, אלא גם נגד העם היהודי כולו, בתוך כך, בקידוש ה“עליה הסלקטיבית”, כלומר, בהפקרת מליוני יהודי אירופה להשמדה, זה חילול ה’ וחילול זכר כל הקדושים, שהיו קרבנותיו בארץ ובגלות!!!

 

להלן קטעים מספרון שפורסם בתש”ח(!) תחת הכותרת – “במצור – אמת ירושלים”. קובץ כתבות שנכתבו בזמן אמת, בירושלים הנצורה, על ידי ברוך אורן, עתונאי תל-אביבי, נצור בירושלים –  

 

“… עתונאי ירושלים שתקו כשהפקירו דוד שר-בטחון (בן-גוריון) ודוד (שאלתיאל) מפקד מחוז את עיר דוד בחמישה עשר במאי. הם שתקו כשנפרץ שער ציון ותגבורת ראויה לשמה לא הוכנסה לרובע והפצועים לא הוצאו ממנו. הם שתקו כאשר נאבקו חמישים לוחמים באלפי ערבים, ודוד שר-בטחון ודוד מפקד מחוז הבטיחו לשלוח עזרה ולא שלחוה. הם שתקו כשהורעבה העיר בכוונת-זדון שפלתית ושתקו כשהופלו לרעה יושבי השכונות הרעבות וניתן מזון לרחביה השבעה…”, ברוך אורן. 

 

“קחו נא לדוגמא את זוועת ירושלים. במשך חדשים היתה העיר מנותקת והקשר היחיד היה ‘קול ישראל’ הממשלתי וכתבות העתונאים. ‘קול ישראל’ שייך לממשלת-השפלה, אך העתונאים היכן היו? כיצד זה קרה שתל-אביב לא ידעה מאומה על הנעשה בירושלים? כיצד זה קרה, ששבוע ימים לאחר התחלת ההפוגה הראשונה, כשהרעב השתולל בעיר שכור נצחון, באו ירושלימה עתונאים והזמינו במסעדה חביתה וסלט ירקות? אפילו עתונאי תל-אביב לא ידעו דבר, משום שחבריהם למקצוע בירושלים שתקו. ובירושלים היתה השתיקה, רצח….” (ברוך אורן, “במצור, אמת – ירושלים”, הוצאת “יונתן”, תל-אביב, תש”ח).

 

 

“ה’מוסדות’ אינם מעוניינים בהוצאת נשים ותינוקות מירושלים. חשבונם פשוט בתכלית ואכזרי עד לזוועה. המוסדות – או ה’ממשלה’ – החליטו למכור את ירושלים לאנגלו-סכסים תמורת הכניסה תחת חסותם. יוותרו על ירושלים ובמחיר זה יקבלו דולרים ו’חסות’. אולם זו צרה – ירושלים אינה רוצה בשלטון ‘בינלאומי’, מימין פשרני עד לשמאל פשרני, מסבירים כאן כל נואם וכל עסקן: אין שלטון בינלאומי. אנו או עבדאללה. זו הברירה. ותושב ירושלים מבין – כי על גבו חש מהי הברירה.

ובכן, חשש הוא, שמא תתנגד העיר לכניעה. חשש, שמא ילכו הרבואות להילחם בכל אויב, תחת כל דגל שיקרא למלחמה. נכשל הנסיון להילחם נגד דגל חפשי בנשק אש מהיר. ועל כן שקלו מוסדות וראש הממשלה וסגניו השמאליים לענייני בטחון, שקלו, טרו והחליטו: כל עולל ורך, כל הרה וחולה, כל זקן ונכה – בירושלים יישארו. וישקול יפה יפה ויהרהר שבע פעמים הבן והאב, בטרם צאתם למערכה: האם החולה נשארה בבית תחת מטר הפגזים. התינוק מתייפח בשארית כוחותיו, גווע מרעב, לא נותרו מים בעיר, כי אם לחמישים יום נוספים. ומזון אין.

“ישקלו בנפשם, בלבם הדווה, האב והבן, האח והחתן, הלוחם והחיין – וייכנעו. כך מקווים ‘ראשים’ ומוסדות, ועל כן קבעו סדר ליציאה מן העיר…”

 

אימות הדברים על ידי בעל-הדבר עצמו:

“יש למנוע יציאה מירושלם. למלה ‘בריחה’ יש טעם לגנאי, ואני מסתייג מגינוי. הסבל בירושלם בשבועות האחרונים: גם סכנת רעב ממש, גם הרעשה יומם ולילה (נהרגו מאות ונפצעו אלפים), גם המנה הזעומה שחולקה, גם החשש שעומדים לפני רעב – אנשים שעבר עליהם סבל כזה, אסור לגנות אותם ולכנות רצונם להתרחק מזה בשם בריחה. עם כל זה, ברור שעלינו למנוע יציאה מבוהלת בכל האמצעים שבידינו…” ישיבת ממשלה (זמנית דיקטטורית) 14.06.1948 (בן-גוריון, “מדינת ישראל המחודשת”).

בואו נראה את מי הוא “לא מגנה”:

“… ואשה ישבה בצל, בחיקה תפוזים וארבעה ילדים אצלה. שלושה תפוזים היו בחיקה, והיא חתכה אותם לתריסר פלחים נוטפי-מיץ, שלחה שנים אל החדר, לסבתא או לדודה או לתינוק בעריסתו, ואת יתרם אכלו היא וילדיה, שני פלחים לפה רעב ושוקק.

“הילדים אכלו את הפלחים, מצצו את הנוזל מעל לקליפה, מן האצבעות, התבוננו בקליפה התפוזה… והכניסו גם אותה לפה. נשכו בזהירות, לעסו, הגבירו לעס ונשך, מצץ ולקק ובלעו את הקליפות. לבנות היו פניהם וכתמים אדומים בהן והעור אפרפר כחוורון המוות. חסרים היו וויטמינים, כי לא היו וויטמינים בעיר, בלתי אם בגלולות יקרות, שאין היד משגת לקנותן…” (ברוך אורן).

זה אך על קצה המזלג, ולסיום יריעה קצרה זו –

“… אך הבוקר, לא על כך דברה ירושלים. לא על מנות וקצבות והרעבה ושחיתות דברה העיר השסועה והמוכה. הבקר דברנו על תותחים. על התותחים שלא הגיעו. אניית-נשק של האצ”ל, נושאת תותחים ורובים לירושלים, עוכבה על ידי ה”הגנה”, ליד החוף, ותותחים מרעישים אותה. כי יש תותח עברי בשפלה להרעיש את התותח הירושלמי.

“על כן לא זעם היום איש על קפוח ושחיתות וזדון לב. שחיתות איומה עוד יותר, זדון לב מחריד עוד יותר, כניעת נפש מעוררת זוועה, נעשו אי שם, אצל חוף הארץ, מהלך חמש דקות טיסה מכאן באווירון שאיננו גם הוא.

השמעתם, המופגזים? תותחינו מוטבעים שם בשפלה…

היום לא על מנות דברה ירושלים…” (ברוך אורן. “במצור – אמת ירושלים”).

 

חנה אייזנמן

 

.