ב”ה

מול ממשלה סהרורית

זאב שטרנהל, יש”ו, “הארץ”, 11.5.2001

“תמיד עורר בי גיחוך הטיעון היהודי השכיח בדבר מוסריותם כביכול של  “ישראל ערבים זה לזה”. הלוא כמה מתלייניו הגרועים של סטאלין היו יהודים, הם היו האכזריים מבין ה”קאפוס” בטרזיינשטאדט, ולתופעת המוסר והמלשין היהודי אין אח ורע בקרב העמים” (ארתור קסטלר).

ככל שחולפים החודשים מאז נפילתו של אהוד ברק, מעמיקה הדילמה שבה שרוי השמאל. מולו ניצבת ממשלת המתנחלים הדוחקת יותר ויותר את ישראל למעמד של מדינת השוליים המטורפים. על רקע המאבק המתחולל עתה, ההחלטה להזרים לשטחים סכומים עצומים נוספים, תוך כדי הצהרה מפורשת על סירוב להקפיא את ההתנחלויות, מזדקרת כהכרעה אסטרטגית מחושבת היטב ולא כעוד ניסיון לקנות שקט תעשייתי. לפיכך רשאים הפלשתינאים לראות בהחלטת ממשלה זו הכרעה בזכות המשך המלחמה. אין ספק, שיהיה בכך כדי להביא להסלמה בהתנגדות ובאלימות ולתביעה גוברת להתערבות בינלאומית כפיתרון היחיד הן למצוקתה הכבדה של האוכלוסיה הפלשתינית והן לחוסר יכולתה של ישראל לרסן את עצמה.

אולם ממשלה זו – תהיה התנהגותה לאוכלוסיה הכבושה אכזרית, אם לא פושעת, ככל שתהיה, היא ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, לכן נשאלת עתה בכל חריפותה השאלה: האם עצם העובדה שממשלה נהנית מרוב יציב בכנסת מקנה לה את הסמכות לדרוש מהמיעוט לקבל את הדין בכל זמן ובכל תנאי?

“סמוך על הרבינוביצ’ים. לא תמצא חלאת-אדם גרועה מהם מפה עד ולדיווסטוק. תראה את רשימת מפקדי הגולאגים, תראה, תראה…. כל שני זה סגל, כהן, רבינוביץ’, זיסקינד….“ (סטאלין)

התחבטויות כאלה מעולם לא הטרידו את מנוחת הימין ההתנחלותי, כשברק היה בשלטון וניהל עם הפלשתינאים מו”מ על יסוד עקרונות, שאליהם בין כה וכה נצטרך לשוב בעתיד, כי, הרי, אין בסיס אחר לשלום, לא היה ספק שראשי המתנחלים יתנגדו בכל האמצעים לכל ניסיון של פינוי ישוביהם. אימת ההתנגדות האלימה, היא שהביאה להשארתם במקומם של הישובים הסהרוריים בלב חברון, ברצועת עזה ובפרוורי רמאללה. הימין ההתנחלותי תמיד טרח להבהיר כי לשיטתו, כל החלטה על פינוי יהודים מבתיהם חסרה תוקף מוסרי ואינה אלא בגידה. הפחד מפני קרע העלול להסתיים גם בשפיכות דמים, הוא ששיתק בתחילת העשור שעבר את רבין ואת פרס, והוא שמנע מברק להציג בצורה חד-משמעית את מפת הנסיגה שלו. כאן מתבקשת השאלה המעשית אם מותר לימין לכוון אקדח טעון ללבה של כל ממשלה בישראל, מדוע חייב השמאל לקבל בהכנעה תכתיבים המאיימים להפוך את ישראל למדינה העלולה להתחייב בפשעי מלחמה?

“אני מוצאת את זה מביש שבאיטליה ישנן צעדות תמיכה בהן צועדים אנשים לבושים בתחפושות של מתאבדים, שמקיאים גידופים מרושעים על ישראל, מנפנפים בתמונות של מנהיגים ישראליים שעל מצחם טבוע צלב קרס ומעוררים באנשים רגשות שנאה כלפי יהודים, אנשים אלה היו מוכנים למכור את אמותיהם בשביל הזכות לראות יהודים שוב במחנות ההשמדה, בחדרי הגאז, בתנורים של דכאו, מטהאוזן, בוכנוואלד וברגן בלזן” (אוריאנה פלאצ’י).

לא האינתיפאדה שיתקה את השמאל, אלא, התביעה הפלשתינאית לזכות-השיבה. סביר להניח כי המנהיגות הפלשתינית לא העריכה כראוי את התגובה הישראלית ולא הבינה את גודל הטעות. האי כל הצמרת הפלשתינית מבינה שזכות השיבה לישראל שבתוך הקו הירוק לא תתממש לעולם, אך אינה מעזה לומר את האמת ליושבי המחנות. נראה שגם מחסום אחרון זה יוסר בעתיד הלא רחוק. האינתיפאדה היא נסיון לדחות את ההכרעה ובה בעת לבנות עוד נדבך של גבורה והקרבה, שעליו יונחו יסודות העצמאות.

לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזויינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינאים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי, ושטחים יוחלפו, כדי לפצות את הפלשתינאים על האדמות שכבר סופחו לישראל, ואולי עוד יסופחו.

“והיה אם יגיע היום המר והנמהר וישראל תשב לשולחן הדיונים עם אש”ף, יקיץ הקץ לייחודה המוסרי של אומה זו. ויתרה מכך, תהיה זו בגידה שאין לה כפרה בזכר ששת מליוני הקרבנות שנרצחו בידי הנאצים, שאש”ף הוא יורשם וממשיכם הנאמן” (ין וילן ון דר-הובן, דובר השגרירות הנוצרית בישראל).

אך כרגע עומד הצורך לנקוט עמדה ביחס להצעה הצוברת תאוצה ולא רק באירופה, לשגר לכאן כוחות בינלאומיים. ואמנם אם אין מניעה לכך שגדוד חי”ר אמריקאי יחנה בסיני, אם ראוי לאפשר למשקיפי או”ם לתפוס עמדות בגולן ובגבול לבנון, מדוע ההתנגדות העזה לנוכחותם בשטחי הרשות? אם אין לנו מה להסתיר, אם התנהגותנו למופת, אם איננו יורים בילדים ואיננו עוצרים יולדות במחסומים, אם איננו מרעיבים כפרים שלמים, מדוע לא נניח לקצינים אמריקאים לדווח על כך לעולם כולו? אם אנו רק מתגוננים מפני כוחות רשע, לוחמים בטרור ונשקנו טהור, ומובן מאליו שאיננו מפירים הסכמים חתומים ואף לא את החוק הבינלאומי, מדוע לא נניח לאמת לצאת לאור?

ממשלה צבועה זו, שחייו של לא-יהודי אינם נחשבים בעיניה, עומדת, כנראה, לשבור עוד שיא ולשכנע את אזרחיה, שבאמת מישהו אחר מוכרח להצילנו מעצמנו. כשמנחם בגין ויצחק שמיר עמדו בראש הממשלה, ידעו גם יריביהם המרים ביותר, כי יש גבולות שלא יפרצו, לפחות לא במודע ולא בכוונה תחילה. ביטחון זה בשיקוליהם המוסריים של וותיקי אצ”ל ולח”י, אבד עתה לחלוטין. אותו ממד אנושי שהיה אצלם זר לוולרשטיינים, לבני אלונים ולפנאטים מחברון. שרון עוד לא החליט סופית, אם הוא רוצה להיות דומה לבגין או לראשי המתנחלים. לעת עתה כל הסימנים מורים, שהאטימות, הרוע וקוצה הראות – ידם על העליונה.