האם פשרה היא הדרך הנכונה ליישוב סכסוכים

האם פשרה היא הדרך הנכונה ליישוב סכסוכים

ד”ר ישראל בר-ניר
22.07.2011 20:12
לא הוגנת במהותה

לא הוגנת במהותה


כאשר מדובר במחלוקות פוליטיות/מדיניות בין אם זה ברמה לאומית ובין אם זה בזירה הבינלאומית, ההיסטוריה מלמדת שלמעט חריגים ספורים, פשרה או ניסיון ליישב את הסכסוך באמצעות פשרה, גורם להחמרה במצב, ומנציח את הסכסוך.



הפשרה היא חלק אינטגרלי מהחיים. אף אחד איננו יכול להשיג תמיד את כל מה שהוא רוצה, ולכן יש צורך להתפשר. פשרה בהקשר הזה משמעותה היא וויתור על מה שהוא. כדאי לציין שלפי הוויקיפדיה, למילה “פשרה” (compromise) יש משמעויות שונות הנקבעות על ידי הרקע התרבותי של המעורבים. בארצות דוברות אנגלית, למשל, בבריטניה, אירלנד ומדינות חבר העמים הבריטי, יש לה קונוטציה חיובית. שם מקובל לראות את הפשרה כמצב בו שני הצדדים זוכים מן ההסכם. בארה”ב לעומת זאת יש לה בדרך כלל קונוטציה שלילית. שם מקובל לראות אותה כמצב בו שני הצדדים מפסידים מן ההסכם.

לטוב או לרע, החיים רצופים פשרות, ובדרך כלל הפשרות עובדות כי אנשים מבינים שאי אפשר בלעדיהן ולומדים לקבל אותן. הן עובדות, כל עוד לא מדובר בנושאים קיומיים, בעיקר בסכסוכים ומחלוקות בין בודדים, או בתחומי העסקים והמסחר. זה עובד כי למעשה אין אפשרות אחרת. אבל יש חריגים. מוכרת התופעה של גאולת דם או נקמת דם (vendetta, feud) הקיימת בתרבויות שונות. על הניר קיימים תהליכים ליישוב סכסוכים במקרים כאלה (סולחה בעולם הערבי, למשל), אבל בהרבה מקרים זה נשאר על הנייר והסכסוך מתמשך על פני דורות, גם כאשר הסכסוך במקורו נגרם ע”י טעות אנוש.

המצב שונה לחלוטין כאשר מדובר במחלוקות פוליטיות/מדיניות בין אם זה ברמה לאומית ובין אם זה בזירה הבינלאומית. כאן, ההיסטוריה מלמדת שלמעט חריגים ספורים, פשרה או ניסיון ליישב את הסכסוך באמצעות פשרה, גורם להחמרה במצב, ומנציח את הסכסוך. החריגים, שבמרבית המקרים הם פתרונות לזמן מוגבל, הם היוצאים מן הכלל שמלמדים על הכלל.

השאלה היא לפיכך האם פשרה היא באמת הדרך הטובה ביותר ליישוב סכסוכים ומחלוקות פוליטיות. יש מקום להציג את השאלה הזאת בכל סכסוך, אבל כאשר מדובר בסכסוך קיומי למעשה אין כל מקום לפשרה, אפילו לא בתיאוריה, כי להיות או לחדול איננו יכול להיות נושא לפשרה. או שאתה קיים או שאינך קיים (To be or not to be is not something you can compromise on. Either you be or you don’t.). המבוי הסתום אליו נקלע הסכסוך הישראלי נובע מההתעלמות השיטתית של כל המעורבים מהעובדה הזאת. ההתעלמות הזאת מלווה את הסכסוך מיום הקמתה של מדינת ישראל, למעשה עוד מהתקופה שקדמה לה.

כל פשרה היא לא הוגנת במהותה, כי היא תמיד גורמת עוול לצד הצודק. אבל זה לא מונע מאנשים שלוקחים על עצמם לטפל בסכסוכים, לנסות ליישב אותם באמצעות פשרות. מקובל לכנות את הגישה הזאת כ”פרגמטיות” או “מציאותיות”. ה”פרגמטיות” הזאת היא למעשה הכרה בכך שכל נסיון להכריע מי הצד הצודק ולשכנע את הצד השני שעליו לקבל את ההכרעה, נידון לכישלון. בכל פעם שהדיון מגיע לנקודה הזאת, מיד הוא נגרר לשאלה “מי הוא הצד הצודק?”, או “מי יחליט מי הוא הצד הצודק?”, או “לפי אלו קריטריונים קובעים מי הצד הצודק?” השאלות הללו הן לא רלוונטיות כי תמיד כל צד משוכנע שהוא הצודק, ושום נימוק או “הגיון” לא ישכנע אותו שזה אחרת. זה נכון במיוחד בסכסוכים קיומיים. לדוגלים בגישת המציאותיות יש “תשובות” לנקודה הזאת: “אף אחד מהצדדים איננו צודק בכל מאת האחוזים”, או “שני הצדדים צודקים”, או “אף פעם אין שחור ולבן” ועוד שטויות ממין זה. דוגמא מהתקופה האחרונה – דבריו של יו”ר מועצת חכמי השלום של השמאל ה’נאור’, הסופר עמוס עוז, בבית הנשיא. הדברים מגיעים לאבסורד כאשר המצב איננו סימטרי, כאשר צד אחד חותר להשמדת הצד האחר, בעוד שהצד השני מוכן להתפשר. במצב כזה יש שתי התפתחויות. ראשית, מאחר ועל קיום אי אפשר להתפשר, הצד החותר לפשרה, השמאל ה”נאור” במקרה שלנו, מפתח מנגנון הדחקה המאפשר לו להתעלם מכוונותיו של הצד הרוצה בהשמדתו, להתייחס אליהם כדברים בעלמא, מס שפתיים ותו לא. שנית, מאחר ושום וויתור, ככל שיהיה מרחיק לכת, לא יענה על הצפיות, המוכנות לפשרה מובילה לסדרה (שלא נגמרת לעולם) של וויתורים חד צדדיים שאף פעם אינם משביעים את רצון הצד האחר. מאחר ואין לתהליך הזה סוף, מגיע רגע בו הצד המתפשר נכנס (לא בהכרח במודע) ל”אובר דראפט”. הוא מתחיל לוותר על מה שאין לו או, במלים אחרות, הוא מחלק צ’קים ללא כיסוי. דוגמא מהתקופה האחרונה – הצעתו ה”מקורית” של אובאמה, המדברת על גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. איפה מדינת ישראל תמצא את הרזרוות הקרקעיות הנדרשות למימוש חילופים כאלה? וזה לפני שדנים בשאלה עד כמה זה ריאלי לצפות שתתכן הסכמה בין הצדדים על הנושא.

יש הבדל מהותי בין מוכנות עקרונית להתפשר לבין מוכנות להתפשר על עקרונות. במקרה הראשון הפשרה היא אמצעי להשגת מטרה, בעוד שבמקרה השני הפשרה היא מטרה בזכות עצמה. ככלל, הפשרות הטובות ביותר הושגו ע”י אנשים שהיו מוכנים לקום ולנטוש את שולחן הדיונים במקום להתפשר, אנשים שראו בפשרה אמצעי ולא מטרה.

ניסיונות ליישוב סכסוכים באמצעות פשרה בנויים על ההנחה שיש לחפש פתרון שיעקוף את הצורך להכריע או ליישב את שורשי הסכסוך עצמו. מטבע הדברים, פתרון כזה, גם כאשר הוא מתקבל, הוא זמני, במיוחד כאשר מדובר בפתרון שנכפה על הצדדים. אין להתעלם מהעובדה שיש מקרים בהם הזמני הופך לקבע. זו תקוותם של כל פותרי הסכסוכים למיניהם, אבל זה לא קורה לעתים קרובות.

על מנת להימנע מטיפול בשרשי הסכסוך, יש צורך בתחליף – אחרי ככלות הכל, פטור בלא כלום אי אפשר. הפתרון: מסיחים את תשומת הלב לכל מיני נושאים בלתי רלוונטיים ומשקיעים בטיפול בהם את כל המאמצים – ההתרכזות בנושא הבניה בהתנחלויות היא דוגמא טובה להסחת דעת כזאת. זו למעשה ווריאציה של חוק פרקינסון על פיו המאמצים והמשאבים המושקעים בנושא הם ביחס הפוך למידת החשיבות שלו.

כשל מובנה בכל נסיון ליישב סכסוכים באמצעות פשרה נובע מכך שהנסיונות האלה אינם נעשים מתוך מניעים אלטרואיסטיים. למעורבים, ואין זה משנה אם מדובר במתווכים רשמיים או ב”יזמים” פרטיים, יש תמיד אג’נדה, אג’נדה המוכתבת ע”י האינטרסים של המפשרים או של שולחיהם. הדברים אף פעם לא נאמרים בגלוי, ואף אחד אף פעם לא מודה בהם, אבל בעולם בו אנו חיים זה לא יכול להיות אחרת. למראית עין, הענקת פרס נובל לבגין כלל לא השפיעה על החלטתו של פרס לנקוט ביוזמת אוסלו, אבל צריך להיות מאוד נאיבי להאמין שהמחשבה מה שבגין יכול גם אני יכול (בהשאלה ממחזמר ידוע Anything he can do, I can do better) לא עברה במוחו של פרס. מאחר והמטרה באוסלו היתה להשיג הסכם ויהי מה, ה”הסכם” שהושג שם הוא פשרה המדברת בעד עצמה.

גם כאשר המפשר נוטה להעדיף את אחד הצדדים בסכסוך, האג’נדה שלו איננה תואמת בהכרח את האינטרסים של אף אחד מהצדדים בסכסוך. מאליו מובן שכאשר האג’נדה מתנגשת עם האינטרסים של אחד מהצדדים, או של שניהם, לא האג’נדה היא זאת שנפגעת. זה לא שונה ממה שקורה במשפט אזרחי – עורכי הדין אף פעם לא מפסידים.

תהליך ההתפשרנות (להלן יובהר מאיפה לקחתי את המושג הזה), בחברה הישראלית התפתח באופן הדרגתי. יום אחד קמה קבוצת אנשים שהחלו לשאול את עצמם האם באמת אי אפשר בנקודה מסויימת קטנה להסכים עם הצד השני? מובן שאנחנו לא חדלים להיות בעד הצד שלנו, הם אמרו לעצמם, אך ייתכן שבאחוז אחד הצד השני צודק. ברגע שהרעיון הזה, כמו חיידק, תוקף אחד, תוך זמן קצר נדבקים ממנו עוד אחדים. עם חלוף הזמן האחדים הופכים לרבים ומגיע רגע בו האדם שלא נדבק שואל את עצמו האם כל הרבים הללו טועים ורק אני צודק? זה כוחה המפתיע של השקפה מסוימת הנכנסת פתאום לאופנה. במה זה שונה מאפידמיה אמיתית? בכלום! בני האדם נוהים אחרי דת חדשה, דוקטרינה חדשה, פאנאטיזם חדש, ובשלב מסויים הם חדלים לראות כחברים את האנשים שאינם שותפים להשקפותיהם. מכאן אך צעד קטן לראות אותם כאויבים, אויבים בהם יש להלחם עד חורמה.

היסטריות קולקטיביות דרכן להסתתר מתחת למעטה של תבונה ואידיאות. אבל הן אינן חדלות להיות מחלות קולקטיביות חמורות, אשר כל האידיאולוגיות שלהן הן בגדר אליבי. חובה להוקיע את האוויליות שבשיטות הנוראות האלה, להראות להיכן הן מובילות, כיצד הן מלהיבות את בני האדם, מטמטמות אותם ובסופו של דבר משעבדות אותם.

אם הדברים נשמעים מוכרים לחלק מהקוראים, זו לא טעות. זה גם לא בגלל שזה פלגיאט. הקטע הזה, בשינויים קלים, לקוח מדברי ההסבר שהמחזאי יוג’ין יונסקו כתב למחזה הקרנפים ב 1959, לתאור תהליך ההתקרנפות (מכאן המונח “התפשרנות”). מקובל לראות את מחזהו של יונסקו כאלגוריה המתארת את תהליך ההשתלטות של הפאשיזם ו/או הנאציזם על החברה. זה קו חשיבה המקובל בחוגי השמאל ה”נאור”. בחוגים האלה אין כל מודעות לכך שיותר מכל התיאור של יונסקו הולם אותם בעצמם. על כך נאמר הדג איננו יודע שהוא רטוב.

המתפשרנים מתהדרים בתואר “מחנה השלום”, אבל הרבה יותר מתאים לכנותם “קרנפי השלום”. את מאמציהם הם אינם משקיעים בשכנוע הצד השני שיסכים לפשרה, אלא בשכנוע האנשים שעדיין לא התקרנפו בצד שלהם. ואוי לו למי שמעיז לעמוד בדרכם. גורלו של אדם שאתרע מזלו והוא נקלע על דרכו של קרנף דוהר הוא סיפור ידוע. הפשרות שהושגו על ידם בעבר, וכן אלו אותן הם מציעים היום, באמת נראות כמו חנות חרסינה שעדר קרנפים עבר דרכה.

לסיום כדאי לציין שג’ורג’ אורוול ביצירתו חוות החיות, הקדים את יונסקו ביותר מעשר שנים. בחוות החיות (כמו ביצירתו האחרת 1984) אורוול איננו “מפלה” בין משטרים טוטאליטריים משמאל או מימין. בשמאל לא כל כך אהבו את זה. זאת כנראה הסיבה לכך שבעוד ש”קרנפים” הם מטבע לשוני מקובל בז’רגון של השמאל ה”נאור”, על “חזירים שחורים” אף אחד לא מדבר.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר