לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

עם התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר פנתה נשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש (מינוייה כשופטת פורסם ברשומות) אל הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים), אלי עזר-למי גולדברג, וביקשה ממנו לבדוק את התנהלותה של המערכת בפרשה הזאת.

תזכורת: הנתל”ש מתמנה ע”י הוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים) על פי הצעה משותפת של שר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון, וזה אומר שנשיא בית המשפט העליון הוא הקובע, למעשה, מי יהיה הנתל”ש.

עם תום הקדנציה של הטובה-למי שטרסברג-כהן כנתל”שית הראשונה התחרו על כסאה אליעזר גולדברג ואליהו מצא, ודורית העדיפה את גולדברג – דבר העושה אותו כפוי-טובה כלפיה.

כעת באה דורית אל אליעזר כדי לגבות את האתנן.

לנתל”ש אין סמכות לברר עניינים מנהליים, גם כאשר הפועל-מנהלית הוא שופט. זו אינה רק דעתי, אלא גם דעתו של גולדברג עצמו, ולכן לא ברור מדוע הוא הסכים לקחת על עצמו את התפקיד הזה.

בעצם זה די ברור: הוא היה מחוייב לדורית, ודורית מחוייבת לעצמה – כראש המערכת, למשה גל – הסאנשו-פאנשו שלה, ולשולמית דותן – הכפיפה שלה, נשיאת בימ”ש השלום, הממונה על השופט בן-עטר.

על כן אין כל תימה בכך שגולדברג “לא מצא כי נפל פגם בהתנהלות המערכת בטיפול בעניינו של המנוח לאחר שהתברר היקף התיקים שבהם היה עליו ליתן פסקי דין”, ואפשר בהחלט לומר כי המשחק כאן היה מכור-מראש.

אלא מאי? כיוון שאת הכשל המערכתי אשר בא לידי ביטוי ב”מבחן התוצאה” לא ניתן היה להסתיר, גולדברג לא יכול היה לגמור בכתב-זיכוי טוטאלי, ולכן הוא נאלץ לזרוק כמה עצמות לדעת הקהל.

העצם הראשונה הייתה גל המחמאות למנוח, שעל חלקן עמדנו בקריאתי להעניק לו קידום שלאחר-מות, וכאן יש לנו מלוא-החופן נוספות:

“כל השופטים עימם נפגשתי העלו על נס את תכונותיו הסגוליות של המנוח, כאדם נעים הליכות ובעל מזג שיפוטי ראוי להערכה, כשם שהיה בעל ידע משפטי רב. הם הדגישו כי המנוח היה שופט ערכי, שדקדק בנושא קל כבחמור. מסירותו לעבודה הייתה יוצאת דופן. לאחר שעות עבודה רבות באולם המשפטים, נשאר בבית המשפט ועבד שעות רבות, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, ואפילו עד הבוקר”.

מפי משה גל: “סברתי שהשופט המנוח הוא אדם איכותי ביותר ועל כן, אם רק נצליח להתגבר על הבעיה בכתיבה שהייתה לו, אפשר שהמערכת תיהנה משופט טוב”.

ומפי שולמית דותן: “נאמרו למוריס ע”י מנהל בתי המשפט, בצורה עניינית ונעימה, דברים המתייחסים להכרת תכונותיו האישיות ויכולותיו המשפטיות וצוינה העובדה שהמצב של תיקים רבים כל כך שממתינים להכרעה, נובע מקשייו לקבל החלטות. תוארה באוזניו העובדה שהוא ממש רדוף ע”י העבודה, שהוא משתדל אבל אין בכך די“.

והעצם השנייה היא קביעה שאכן היה כאן “כשל ניהולי”:

“את הכשל הניהולי רואה אני באיחור הרב בו עמדה המערכת על מצב התיקים האמיתי אצל המנוח. לא היה זה סוד, כי הנתונים שהיו במערכת הממוחשבת שהופעלה בשעתה לא שיקפו את המצב לאמיתו. על-אף זאת, לא השכילה המערכת ליצור במועד הרלוונטי לבירור זה מנגנון שיאפשר לה בכל זמן נתון לדעת את היקפם האמיתי של הפיגורים אצל כל שופט, ככל שקיימים כאלה. זאת כשברור, כי ככל שבעיית הפיגורים אצל שופט מאותרת מוקדם יותר כן גדל הסיכוי שיימצא לה פתרון”.

זה, כמובן, קשקוש מקושקש: כדי לדעת מה “מצב התיקים” אצל שופט צריך לעשות את הדבר הכי פשוט שאפר: לשאול אותו, ולמעשה צריך להוריד הנחייה מנהלית לפיה כל שופט ידווח, בתדירות שתיקבע, על “מצב התיקים” אצלו.

להשליך על “המערכת הממוחשבת” את האחריות להעדר הנתונים אשר ישקפו את “המצב לאמיתו” אפשר רק כאשר השופט לא נותן דיווחי-אמת, אבל במקרה הזה אין כל טענה כי השופט המנוח אכן נתן דיווחים כוזבים, או ש”המצב לאמיתו” לא היה ידוע לממונים על השופט.

מדוח הנתל”ש אנו למדים כי “במאי 2009 התמנתה (שולמית – ש’ נ’) דותן לנשיאה (של בימ”ש השלום בו כיהן המנוח – ש’ נ’) וביקשה מכל השופטים מידע על התיקים הממתינים להכרעתם. בן-עטר דיווח על 40 תיקים”, ואין טענה שהדיווח הזה לא שיקף את “המצב לאמיתו”.

מתוך תיאור האירועים ע”י גולדברג עצמו אנחנו למדים (ההדגשות לא במקור):

ביום 8.1.11 התקיימה פגישה נוספת בין המנוח לבין הנשיאה דותן ומנהל בתי המשפט…

על הפגישה השנייה, שכאמור קדמה בחודש להתאבדותו של בן-עטר, העידה דותן: “… נאמר לו, שמתוך היכרותנו אותו הוא קיבל הזדמנויות רבות להתמודד עם המצב …”.

הנה כי כן, אם הפגישה השנייה של המנוח עם הנשיאה שלו ועם מנהל בתי המשפט הייתה בינואר 2011, סביר להניח כי הראשונה הייתה לפחות חודש לפני כן, בדצמבר 2010, ואם ניתנו לו הזדמנויות רבות, סביר להניח כי המודעות של “המערכת” למצבו הייתה לפחות מספר חודשים קודם לכן.

ואני רוצה לראות שדותן וגל יגידו “ממש לא היינו ערים לכך, עד לרגע האחרון”, אבל הם לא יגידו את זה, כי הם טוענים שהם דווקא היו ערים למצבו של השופט, וגם ניסו לעזור לו.

עוד אנחנו למדים מפי הנציב כי:

במאי 2009 התמנתה דותן לנשיאה וביקשה מכל השופטים מידע על התיקים הממתינים להכרעתם. בן-עטר דיווח על 40 תיקים, ודותן נקטה במספר צעדים על-מנת לפנות לו זמן לכתיבת פסקי דין. ואולם, הפיגור לא נסגר ולפיכך הציעה לו דותן … גם צעד זה לא עזר ומספר התיקים שהמתינו להכרעתו של בן-עטר הלך וגדל.

המסקנה היא שכבר בחודש מאי 2009 – עשרים ואחד חודש לפני התאבדותו של השופט – המערכת הייתה מודעת למצבו, ותוך כשנה-ומשהו עלה מספר התיקים הפתוחים אצל השופט מ-40 לכמה מאות – הכל תחת עינם הפקוחה של הנשיאה והמנהל.

לבוא ולהגיד “המחשב אשם” בכך ש”הנתונים שהיו במערכת הממוחשבת שהופעלה בשעתה לא שיקפו את המצב לאמיתו” – זה עלבון לאינטליגנציה של הציבור, ולומר כי “על-אף זאת, לא השכילה המערכת ליצור במועד הרלוונטי לבירור זה מנגנון שיאפשר לה בכל זמן נתון לדעת את היקפם האמיתי של הפיגורים אצל כל שופט, ככל שקיימים כאלה” – זה מה שכבר היה ידוע לציבור, אבל דווקא מפיו של הנתל”ש עצמו אנו למדים כי המנגנון היה קיים – ולגבי השופט המנוח הוא גם פעל לתפארה.

ואם מדובר על “מנגנון שיאפשר לה בכל זמן נתון לדעת את היקפם האמיתי של הפיגורים אצל כל שופט, ככל שקיימים כאלה” – כמו שראינו הנשיאה שולמית דותן, כבר עם כניסתה לתפקיד, “ביקשה מכל השופטים מידע על התיקים הממתינים להכרעתם”.

ושוב: לא ידוע לנו על מקרה בו שופט נתן לממונים עליו מידע כוזב באשר למספר התיקים הפתוחים אצלו.

אמור מעתה: המנגנון היה קיים, ואף הופעל, אלא שהמנהל המהולל לא דאג שהוא יופעל דרך-קבע.

ולא זו בלבד, אלא שבמקרה הזה לא רק שהיה קיים, אלא שהוא גם הופעל באופן שוטף במשך 21 החודשים אשר קדמו להתאבדותו של המנוח!

הדבר היחיד שנכנס לגדר סמכותו של הנתל”ש נמצא בקביעה “גם לא מצאתי כי הייתה התנהגות בלתי ראויה מצד מנהל בתי המשפט, השופט גל, או מצד הנשיאה דותן”, אבל מתוך הדוח כולו עולה מסקנה לגמרי אחרת – מסקנה בדבר התנהגות מבישה של שופט בישראל, אשר שוכח מאיכן הוא בא, ומשעבר הוא לתפקיד של רשות מבצעת, הוא מתערב בכוח ואיומים בעצמאותה של הרשות המבצעת.

שורו-שורו:

“ביום 8.1.11 התקיימה פגישה נוספת בין המנוח לבין הנשיאה דותן ומנהל בתי המשפט. בפגישה זו העלה מנהל בתי המשפט בפני המנוח את האפשרות כי יפרוש מרצונו מכס השיפוט, שאחרת תישקל האפשרות כי תוגש על-ידי נשיאת בית המשפט העליון בקשת בירור לנציב תלונות הציבור על שופטים. את עמדתו אמור היה המנוח למסור תוך שבועיים. ביום 31.1.11 שלח מנהל בתי המשפט למנוח תזכורת בדואר אלקטרוני, בה ביקשו למסור את עמדתו. תשובת המנוח לא ניתנה, וכמה ימים לאחר מכן הוא שם קץ לחייו”.

“הוצגה גם האפשרות האחרת והיא שהמערכת תשקול הגשת תלונה נגדו אצל נציב תלונות הציבור על שופטים. מנהל בתי המשפט ביקש ממוריס לשקול את הצעתו (שהייתה מאוד נדיבה!) ולהשיב לו דבר בתוך שבועיים ימים”.

בשיחות שקיימו עם המנוח בשתי הפגישות. לאחר שלא עזרו כל האמצעים האחרים לחיסול הפיגורים, לא נותר אלא להציע למנוח לפרוש מתפקידו, שאם לא כן יברר הנציב עניין זה על-פי פנייה אליו מצד נשיאת בית המשפט העליון“.

ומעניין איך הנתל”ש לא שם לב למה שיוצא מתחת למקלדתו:

“הגשת בקשת בירור על-ידי נשיאת בית המשפט העליון לנציב בגין פיגורים בכתיבת פסקי דין אף היא ננקטה בעבר, ואינה צעד חריג“.

על הצעד ה”לא חריג”

תחת הכותרת על פרשת השופט מוריס בן-עטר: מה בין “תלונה” לנציב תלונות הציבור על שופטים לבין “בקשת בירור”? ראינו מה הסיבה שלנשיא ולשר ניתנת האפשרות לבקש “בירור”, במקום בו בני-תמותה “רגילים” יגישו “תלונה”.

עוד ראינו (שם) כי במקרה של השופט בן-עטר לא היה מה “לברר”, כי לא הייתה נגדו כל טענה על סחבת בתיק מסויים (או בתיקים מסויימים), וגם לא הייתה נגדו כל טענה שהוא מתבטל, הולך לקניות באמצע יום העבודה, או נוטל לעצמו חופשות ללא תשלום מעבר לחופשות-שבתשלום המגיעות לו כלכל שופט אחר.

המסקנה היא שהרמזים/לחצים/איומים כי “תישקל האפשרות כי תוגש על-ידי נשיאת בית המשפט העליון בקשת בירור לנציב תלונות הציבור על שופטים”, או “שהמערכת תשקול הגשת תלונה נגדו אצל נציב תלונות הציבור על שופטים”, היו אמצעי-לחץ פסולים על השופט, כדי להביא אותו ל”הדבקת הפיגורים”.

ולא רק פסולים, אלא גם מטופשים, כי כאשר רואים שערימת התיקים הולכת וגבהה, ויודעים שהשופט “לאחר שעות עבודה רבות באולם המשפטים, נשאר בבית המשפט ועבד שעות רבות, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, ואפילו עד הבוקר”, מה עוד אפשר לעשות חוץ מאשר להפסיק להזרים לו תיקים חדשים? לתלות אותו בכיכר שמעון אגרנט, עם הרגליים למעלה, עד שיחסל את הפיגורים?!

אבל, כפי שמעיד גולדברג:

“הגשת בקשת בירור על-ידי נשיאת בית המשפט העליון לנציב בגין פיגורים בכתיבת פסקי דין אף היא ננקטה בעבר, ואינה צעד חריג“.

ומה זה אומר?

זה אומר כי בממלכת ביניש-גל הפעלת הלחצים האלה, הפסולים ומטופשים, הינה דבר-שבשיגרה, עניין שבשיטה.

ומה אומר על כך נציב תלונות הציבור על שופטים?

“לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות המערכת בטיפול בעניינו של המנוח לאחר שהתברר היקף התיקים שבהם היה עליו ליתן פסקי דין”.

ואליעזר גולדברג הוא איש-כבוד. כולם אנשי כבוד המה.

ובחזרה למשה גל

הגם שדורית ביניש – סיפור בפני עצמו – הינה האחראית העליונה על מערכת המשפט, משה גל הוא המנהל-בפועל את המערכת, וראינו כי הוא אחראי/לא אחראי על מה שנוח לו בכל עת, כדבריו-הוא:

“מנהל בתי המשפט אינו מופקד על השופטים, אלא משמש גורם האחראי על סדרי המנהל בבתי המשפט. הוא אינו פועל לבדו ונעזר בשורה של בעלי תפקידים ומומחים, לרבות גורמים מקצועיים חיצוניים”.

אכן, נטילת אחריות אישית למופת.

בכל הקשור לפרשת השופט בן-עטר אמר הנציב:

“את הכשל הניהולי רואה אני באיחור הרב בו עמדה המערכת על מצב התיקים האמיתי אצל המנוח. לא היה זה סוד, כי הנתונים שהיו במערכת הממוחשבת שהופעלה בשעתה לא שיקפו את המצב לאמיתו. על-אף זאת, לא השכילה המערכת ליצור במועד הרלוונטי לבירור זה מנגנון שיאפשר לה בכל זמן נתון לדעת את היקפם האמיתי של הפיגורים אצל כל שופט, ככל שקיימים כאלה. זאת כשברור, כי ככל שבעיית הפיגורים אצל שופט מאותרת מוקדם יותר כן גדל הסיכוי שיימצא לה פתרון”.

אז אפילו הנציב הסלחן מייחס למשה גל כשל ניהולי, אלא שאצלו “המחשב אשם”, ולא אלה אשר מפעילים אותו.

אבל, כפי שראינו, גם אם המערכת הממוחשבת לא תיפקדה כראוי, למשה גל היה, בכל נקודת-זמן נתונה, מידע שוטף ומלא על הפיגורים אצל השופט המסויים הזה – מוריס בן-עטר.

מעבר לכך שום דבר לא מנע ממנו לדרוש מכל שופט במערכת דוח שבועי/חודשי על מצב התיקים אצלו, וגם את זה הוא לא טרח לעשות.

עכשיו הוא בא אל הנציב ואומר “לא ידעתי” על הפיגורים, כי “המערכת הממוחשבת לא תיפקדה”…

יהא אשר יהא הכשל הניהולי, כשיטתו של אליעזר גולדברג הגדול או שמחה ניר הקטן, כשל ניהולי היה גם היה כאן.

על כהות-החושים והקשקשנות של משה גל עמדתי סמוך מאוד לאחר התאבדותו של השופט בן-עטר, כאשר התייחסתי לאמירתו השערורייתי כי “ שירות גלובס  

ספק אם יש קשר בין התאבדות השופט בן-עטר לעומס בעבודה”: שירות גלובס  

משה גל, נכשלת – הפסק לקשקש ולך הבייתה!

עוד עמדתי על השימוש הפסול של האיש הזה בהפניית עיתונאים להליכים לפי חוק חופש המידע: על חוק חופש המידע, ועל חוצפתו של משה גל.

ולאחרונה הראיתי כיצד משה גל אחראי מתי שנוח לו, ולא-אחראי מתי שלא נוח לו: על מה בדיוק אחראי משה גל?

ואיך אפשר בלי המאמר הזה: משה גל, מנהל בתי המשפט: כישלון רודף כישלון?

משה גל יעוף מכהונתו בעוד כמה חודשים, עם פרישתה של ביניש בהגיעה לגיל המתאים, אבל גם מעט החודשים האלה הם יותר מדי לכישלון טוטאלי ומוחץ כזה.

משה גל, לך הבייתה – אתמול!

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש