לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

מבוא

מיכאל (מיקי) איתן, השר לשיפור השירות לציבור, מפרסם בדף הפייסבוק שלו:

רשמי ממפגש החברים בכנסת

שלום חברים,   בפתח דברי ברצוני להודות על השתתפות הפעילה של החברים במפגש הפייסבוק בכנסת, תודה רבה לחברים שנטלו חלק בדיון ותודה לחברי הצוות בלשכתי שעמלו בארגונו. נעמו לי דברי השבח והערכה שקיבלתי מכם בגין הצלחת האירוע ולקחתי לתשומת לבי גם את דברי הביקורת וההצעות לשיפור שהשמעתם …

וזוכה למחמאות לרוב (“פרלמנטר אמיתי”, וכו’), עם קצת ביקורת (שלא יאשימו מישהו בחנפנות יתירה, וזה בסדר).

אני מגיב:

לדיעה שונה: מיקי איתן, אתה כשרון מבוזבז!

ומוסיף:

ואגב, הפרלמנטר האמיתי הזה מחק את הקישור הזה מהדף שלו.

השר איתן עונה באמצעות דוברו, ולא שוכח להתגונן ע”י התקפת-נגד (ההדגשה לא במקור, בפייסבוק אין הדגשות):

תודה לכל החברים על התגובות החמות. באשר לשמחה ניר, מצ”ב תגובתו של מיקי: “הזהירו אותי לא פעם ממר שמחה ניר איש מדון וריב שמטריד רבים אבל אני הקפדתי במשך שנים להעניק לפניותיו יחס הוגן ולדון בדבריו לגופם. (כמות השבחים ודברי ההלל שקיבלתי ממנו בעבר שקולה וכנראה גם שווה בערכה לכמות ההכפשות שהוא מפיץ כנגדי בהווה) סגנונו של האיש מדבר נגדו ואין צורך להוסיף בעניין זה דבר. ברצוני להדגיש שאיני מסיר את הודעותיו, ככל שאינן מכילות גידופים או לשון הרע ואשמח להדביק ליד כל הודעה שיפרסם כאן את התגובה הזו. באשר לתכנים של תלונותיו, אם אמצא בהן עניין ציבורי שאני מסוגל לקדם לא אהסס לעשות זאת, מתוקף המחויבות שלי לטובת הציבור, חרף הסלידה מסגנונו של האיש”. ניר הירשמן, דובר השר איתן.

משה אבודרהם עונה לדובר השר:

ניר שלום את מיקי אני מכיר ומוקיר, את שמחה אני מכיר ומוקיר, אל תיתלה באילן הסגנון הוא משענת קנה הרצוץ, שמחה ניר הוא אדם הגון וישר אני מעיד בי לאחר שנים רבות של היכרות עם האיש יש לו אמת אין לו “סגנון” אבל אי אפשר להתעלם מהתוכן! ויש לו אמירה והיא ראוייה להתייחסות – לכל הפחות כמו ההתייחסות לסגנון, האיש יושב בשער שנים רבות ומוכיח תרתי משמע, אני חושב ששוה לסלק לרגע את הסגנון ולבדוק לעמקו לדעתי תיווכח, הוא לא איש מדון כלל וכלל לא ואזהיר אותך מיועצים/רועצים, בזמנו קראתי את המכתב שהוא שלח למיקי הייתי בטוח שיטופל ברמה סבירה וחסכתי תגובה – כי מיקי הוא איש הגון. שים לב ששמחה מתיר לעצמו לשון וסגנון ששופטים מתירים לעצמם ותו לא. איני משיא לך או לשמחה עיצה לעניין הסגנון, אבל התוכן בן אדם רק התוכן.

דניאל המאירי מוסיף ותוהה:

ניר שלום אני מקווה כי זו עמדתו של השר עצמו. כי אכן הסגנון הוא קסאחיסתי מאוד אולם יש לבחון גם את תוכן דבריו והם לא מופרכים, וטוב עושה מר איתן שבודק את הדברים לגופם.

והדובר עונה על התהיות:

דניאל ומשה, זוהי אכן תגובתו של מיקי והוא אכן בוחן את דבריו לגופו של עניין. ניר הירשמן, דובר השר.

אבל משה אבודרהם לא מרפה:

משה אבודרהם ניר תודה רבה, ברורה לי וידועה לי גישתו של מיקי אני מכיר אותו לא מאתמול, שמחה הוא אדם מיוחד צריך זמן להכירו ולהבינו אני מבטיחך כי אין לו שום כוונת זדון – הוא ישר והגון הסגנון הוא זיבורית ואינו מעיד על כלום – קרא אותו נכוחה אין לו אותיות קטנות והוא קורא תמיד לילד בשמו.

ובכך מסתיים הדיון בשמחה ניר, במהותו ובסגנונו. לדובר השר אין תשובה.

נאום-התשובה המובא כאן הוא פירעון השטר עליו חתמתי לפני כעשרה ימים, תחת הכותרת מיכאל איתן, בוא נחזור אל נקודת ההתחלה.

נאום תשובה למיקי איתן

שלום מיקי,

חוששני שאתה מכניס אותי, בטעות, לשתי קבוצות של מתייחסים לחברי הכנסת: האחת – אלה שמתרעמים על כל חבר-כנסת שלא עונה להם, והשנייה – אלה אשר מערימים עליהם מחמאות ללא אבחנה, מכאן ועד להודעה חדשה.

ובכן, אני לא משתייך לאף אחת מהן.

אני מכיר במגבלות המשאבים של חברי הכנסת, ובכך שכל ח”כ בא לעבודה עם אג’נדה משלו, אשר גם תריסר קדנציות לא תספקנה לו להגשמתן, ולכן לא אתרעם אם אשלח מייל לכל 120 חברי הכנסת, ואף אחד לא יענה לי. למה שכן מפריע לי בנושר הזה אתייחס בהמשך.

באשר למחמאות – אני קמצן מאוד במחמאות, ואם בכל הפרסומים שלי הענקתי צל”שים רק לכשני תריסרי שופטים, זה אומר שאני לא פזרן מחמאות (אחרים לא עשו גם את זה, אבל זה עניין אחר).

יתירה מזאת – כאשר אני נותן מחמאה – זה שטר ושוברו בצידו.

כך, למשל, אם ישנם במערכת המשפט 650 שופטים, ואני נותן מחמאה לשופט אחד, זה סימן של-649 האחרים יש הרבה מה ללמוד ולהשתפר.

ובדומה לכך, כאשר אני אומר עליך שאתה “כשרון מבוזבז”, זו מחמאה אמיתית, עם סייג מסויים, האומר שאתה משקיע את כשרונותיך בעניינים שהם, לטעמי, פחות חשובים. אם תשים לב, מיקי, תראה שאני לא היחיד בין המשבחים אותך אשר מסייג את המחמאה, וסיוגים דומים תמצא גם אצל אחרים.

ובכן, האמירה שלך, לפיה “כמות השבחים ודברי ההלל שקיבלתי ממנו בעבר שקולה וכנראה גם שווה בערכה לכמות ההכפשות שהוא מפיץ כנגדי בהווה”, היא נכונה ומדוייקת, גם בלי ה”כנראה” שאתה מוסיף, לשם הזהירות.

היא נכונה ומדויקת, כי כמות השבחים ודברי ההלל שקיבלת ממני בעבר היא אפס (0), וכמות ההכפשות שאני מפיץ כנגדך בהווה גם היא אפס (0).

אדרבה, הראה לי “הכפשה” אחת אשר הפצתי כנגדך, בין בעבר, בין בהווה, ואני לא רק אתנצל, אלא ארד על ברכי לבקש סליחה ומחילה.

מי “הזהיר” אותך, ועל האינטרס של מי הוא מגן?

אתה אומר: “הזהירו אותי לא פעם ממר שמחה ניר איש מדון וריב שמטריד רבים” …

מי ש”הזהיר” אותך היה לא אחר מאשר עו”ד ברק לייזר, מהנהלת בתי המשפט, אבל אני הראיתי לך איך שבמכתב שלו אלי, הוא אמר בדיוק את ההיפך ממר שהוא אמר לך. ועוד נגיע לזה.

מי ש”הזהיר” אותך הוא אינטרסנט. הוא יריב שלי. הוא ממבקשי-נפשי. הוא מאותה הקבוצה אשר לא סובלת ביקורת, והיא מכה במבקריה ללא חמלה, וללא מצרים (עיין ערך “תפירת תיקים“).

מיקי, אני לא איש “ריב ומדון”, אני אדם מאוד נוח לבריות – שאל את כל מכרי.

אבל למה לשאול את מכרי ואוהבי, אם אפשר לשאול את משנאי, צוררי ומבקשי נפשי?

ראה מה אומרים עלי גורמי ה”אתיקה” של הלשכה, ובית המשפט העליון מחרה-מחזיק אחריהם, בהסכמה:

“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית” (ההדגשות לא במקור).

והנה, אם זה “איש מדון וריב” – אז אני איש מדון וריב, ועל כך גאוותי.

לא, מיקי, אני לא איש מדון וריב. אני שונא לריב, ואני לא אפגע אפילו בזבוב, אבל כאשר מכים בי, אני אשיב אש, בדיוק כשם שיעשה השר/חבר הכנסת מיכאל איתן.

שאל את התובעים המשטרתיים ואת הפרקליטים אשר מולם הופעתי יום-יום בתיקי התעבורה. שאל את שופטי התעבורה, שאל את מי שאתה רוצה: אכן, טענתי טענות קשות, כי זה היה תפקידי, אבל איש מהם מעולם לא אמר עלי שאני “איש מדון וריב”!

לא קמתי בוקר אחד עם תשוקת מדון וריב

לידיעתך, מיקי, אני לא קמתי בוקר אחד אחוז תשוקת מדון וריב, והחלטתי לעשות את שופטי ישראל כיעד לסיפוק יצרי ה”מדון וריב” שלי.

הבעיה החלה כאשר טענתי טענה פלונית, וכל הערכאות – עד לבית המשפט העליון – התעלמו ממנה בשיטתיות. אם נשתמש בטרמינולוגיה של מישאל חשין הצעיר, לימים גודע-הידיים המפורסם, הם “צפצפו על בני אדם”.

כאשר ערכאה הכפופה לערכאת הערעור מתעלמת מטענה פלונית, פתוחה לפניך דרך הערעור, אבל כאשר גם ערכאת הערעור האחרונה מתעלמת מאותה הטענה, ולא במקרה אחד בודד אלא באופן מתמיד ושיטתי, אתה לא יכול להמשיך ולרטון מתחת לשפם. אתה מעלה את הטונים, ומחריף את הסגנון – בתקווה שזה אולי יזיז משהו.

ועל כן אמרינן בעברית: זועק ואינו נענה.

שופטי ישראל יכלו לשתוק לנוכח הביקורת שלי. הם יכלו לשלוח את הדוברות שלהם להציג את עמדתה של “המערכת”. הם יכלו לעשות כל דבר שמקובל בשיח הציבורי בחברה דמוקרטית.

אבל לא, הם לא שותפים לשיח הציבורי. הם מכים בעוז בכל מי שמבקר את תרבות השפיטה שלהם, ובכל מי שמציע שינויים, וכאשר המבקר אותם הוא עורך-דין, הם מגיסים את “חבריו” עסקני הלשכה, לעשות את העבודה השחורה.

וכשמגיעים אליהם בערעור על הפסיקה של ערכאות הלשכה, הם אומרים זה עניין פנימי, אנחנו לא מתערבים …

מיקי איתן, אנשי המדון והריב יושבים על כסאותיהם במערכת המשפט ובלשכת עורכי-הדין, ואני אל הקבוצה הזאת לא הגעתי.

על “הסלידה מסגנונו של האיש” (שמחה ניר, כמובן)

מיקי איתן, הופעתי אצלך בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כאשר אתה היית היו”ר שלה, ותמיד נתת לי לדבר (בדומה לקודמיך, ובניגוד למי שבא אחריך).

וכעת, עם יד על הלב – האם אי-פעם שמעת מפי , ולו רק מילה אחת בסגנון לא ראוי, שלא לדבר על סגנון “מסליד”?

לא, אתה לא שמעת.

האם אתה יכול להצביע, ולו רק על דוגמה אחת, של סגנון לא ראוי, שלא לדבר על סגנון “מסליד” בכל כתבי ואמירותי? לא אתה לא יכול, כי גם כאשר אני אומר את הדברים הכי קשים, אני משתמש בסגנון הכי תקני. בסגנונם של שופטי העליון, או של כהני הסגנון האחרים.

אתה לא יכול, ולכן אתה אומר כי “סגנונו של האיש מדבר נגדו ואין צורך להוסיף בעניין זה דבר”, אבל את הטכניקה הזאת לא אתה המצאת, מיקי. קדם לך השופט צבי סגל, בפסק דינו בעניין עו”ד שמואל יוסף, ומבחינה זו אתה בהחלט לא בחברה טובה.

אכן, אני אומר דברים קשים, ובסגנון קשה, אבל כדי להגיע לכל האוזניים יש להשתמש בתמהיל של כל העוצמות בכל הסגנונות – גם העדינים ביותר, וגם החריפים ביותר.

בוא נדבר קצת על עניינים שב”סגנון”

לני שאכנס לעובי הקורה, אציג לך שאלת-מבוא:

·           פלוני משקר במצח נחושה, ויש ראיות מוצקות לכך שהוא לא “טעה”, אלא שיקר ביודעין, ולא סתם שיקר ביודעין – אלא גם במצח נחושה, כך שמבחינת ה”אמת דיברתי” אין שום בעייה;

·           לך (או לכל טוען אחר) ישנה חשיבות מהותית בחשיפת האמת הזאת, במלוא כיעורה;

·           אתה רוצה לומר את הדברים בסגנון “לא מסליד”, בלי לאבד דבר מהתוכן;

·           תן לנו עכשיו את אותם הדברים, אבל בסגנון שיהיה לטעמך.

וכעת לגופה של סוגית ה”סגנון”:

עורך-הדין שמואל יוסף לא השתמש בסגנונם של שופטי ישראל.

הוא לא אמר “שקר במצח נחושה”;

הוא גם לא אמר “שקר” סתם;

הוא אמר את הדברים בצורה הכי עדינה, ואולי אפילו “פולנית”, במידת-מה: “דברים שלא היו אמת, אלא בדיוק ההיפך מכך”.

ועל כך דנו אותו ל-30 חודשי השעייה. לא משום שהוא העליל על זולתו, אלא משום שהוא “שם עצמו מעל תורת הצורות” …

ואם כבר הגענו אל עניין ה”סגנון”, ואל “תורת הצורות” (מושג מתחום הדקדוק, אשר אין לו שום קשר, ולו רופף ביותר, לענייני ה”סגנון”), בוא ניגע ב”דגימה” מהביטויים שבגינם העמידו גם אותי אל הקיר: הביטוי “מעיד כאלף עדים” … נניח שהדבר מעיד רק כ-649 עדים, כשלושה עדים או שניים, או שהוא לא מעיד אפילו כעד אחד… אז הדבר בכלל לא מעיד, אפילו כעד אחד, אז אני טעיתי, ואני אידיוט, אבל מה לכך ול”אופן ההתבטאות”?!

הרשה לי לצטט מתוך מכתב שאתה, כיו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, כתבת לי ביום 6.11.2003, לאחר השעייתי הראשונה, לשלוש שנים:

מפנייתו של משה הלוי עולה כאילו העילה היחידה שבגנה הורשעת ונענשת באה לידי ביטוי ב-12 מלים ששיגרת בכתב לרשם: “…”, אולם מנסיוני ומקריאת מה שמופיע בין השיטין ברור לי כי הפרשה סבוכה יותר.

בהמשך, ולאחר שאתה מסביר לי מדוע לא תוכל להתעמק בנושא, אתה מוסיף:

איני מקל ראש בסוגיה האישית שהעלית וברמה העקרונית אני סבור שיש מקום לרפורמה בלשכת עורכי הדין, אולם, כאמור, בימים אלה אין באפשרותי להיכנס לעובי הקורה.

הנה כי כן, גם אתה מבין כי אין כאן שאלה של “סגנון”, אלא של מחלוקות מהותיות, אבל בעלי הכוח אינם מוכנים להתמודד איתן במסגרת השיח הציבורי, כולל בפסקי הדין שהם נותנים, ועל כן הם נוקטים בדרכים אלימות, תוך שימוש בכוח השררה העומד לרשותם.

ועכשיו, עם יד על הלב: מי כאן אנשי המדון והריב האמיתיים – שמחה ניר, או מבקשי-נפשו?

לא אוכל לסיים את הנושא בלי להביא את הציטוט הבא:

… היא אומרת את זה: לא אשקול, לא אבדוק, לא אסתכל – היא וכל החסידים השוטים שלא חושבים דקה אלא מתיישרים לפי עמדת … אלה הולכים יותר עיוורים מאשר ראיתי אי-פעם. היא אומרת לנו: …, מה שתביא, אני נגדך.

ואני רוצה להגיד לך שהיא לא אומרת את זה מגרונה; היא אומרת את זה מגרונם של אלה שאמרו: “…”. הם התכוונו שמה שאתה לא תביא – הם ילמדו אותך לקח. אתה תביא הצעה הכי טובה למדינת ישראל – הם יגידו: רק מפני שאתה מביא, אנחנו נגדך. זאת השיטה שלהם, ככה הם נלחמים. נגד זה אנחנו צריכים להתקומם. …

אז חבר מביא חבר … סליחה, עכשיו חברה מביאה חברה, לא על בסיס כישורים אלא על בסיס נאמנות אידיאולוגית לקו המושלט מלמעלה.

… אומרים: … רוצה להחליש את בית-המשפט, וכשבמקומותינו אומרים את המשפט הזה – להחליש את בית-המשפט – זאת האשמה כמעט כמו בגידה במדינה … מחרימים אותך, אתה פסול, אתה לא דמוקרט, אתה עוכר החוק. ואני שואל את כל אלה שהם כל כך מפחדים מהמלים “להחליש את בית-המשפט” – תראו לי עוד מדינה אחת – אחת, אחת, אחת – … כשתראו לי מדינה אחת בעולם שיש בה רשות שופטת טיפה יותר חזקה מישראל – אני אגיד … אסור להחליש את הרשות השופטת. אבל כשבישראל יש רשות שופטת עם כוחות מוגזמים פי כמה וכמה מכל רשות שופטת אחרת בעולם, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: אולי יש צדק בכך שננמיך את כוחה והשפעתה של הרשות השופטת, כי היא פוגעת בדמוקרטיה.

האם אתה מסוגל להעלות על הדעת מה היו עושים לעורך-דין מהשורה – לא לעו”ד ד”ר חיים משגב, אב-בית-דין בבית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה, ולא לאף אחד ממיוחסי הלשכה, אלא למוקצה-מחמת-מיאוס כמו עבדך הנאמן – אם הוא היה מדבר על “חסידים שוטים”, ואומר כי “בישראל יש רשות שופטת עם כוחות מוגזמים פי כמה וכמה מכל רשות שופטת אחרת בעולם”, וכי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: אולי יש צדק בכך שננמיך את כוחה והשפעתה של הרשות השופטת, כי היא “פוגעת בדמוקרטיה”?

כן, מיקי, אם עו”ד מהשורה היה אומר את זה, היו מולקין לו את כל מה שיש לו או אין לו, לא בגלל התוכן של הדברים, כי אנחנו הרי בעד חופש הביטוי … אלא בגלל “צורת ההתבטאות”, בגלל “אופן ההתנסחות”, בגלל ה”סגנון” שהוא “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס”…

וגם, איך לא, “מסליד” …

ובכן, את הדברים האלה אמרת אתה, מיקי איתן, במליאת הכנסת, ביום שני, ט’ בכסלו התשס”ח (‎19 בנובמבר ‎2007) – וזאת רק “דגימת אקראי” למה שאתה ושאר חברי הכנסת אומרים יום-יום, ואם הייתם אומרים אותם כעו”ד מן השורה, הייתם היום במקום בו אני נמצא, יחד עם עו”ד שמואל יוסף, ויחד עם עוד רבים וטובים אשר מתחו ביקורת לא-נעימה על המימסד המשפטי, והתנכלו להם באמתלות מצוצות-מן-האצבע על ה”סגנון” ה”מסליד”.

ועכשיו, מיקי, האם אתה מוכן לחזור בך מההערות על ה”סלידה” מה”סגנון” של שמחה ניר?

על הקשיים האובייקטיביים שעומדים בפני חבר-הכנסת מול פניות אליו מקרב הציבור, ומה עושים עם זה

את הדברים שאומר כאן לא המצאתי היום, לצורך הדיון הנוכחי. כתבתי אותם ליו”ר הכנסת, ראובן רובי ריבלין, לפני למעלה מחצי שנה, והוא – כמה מפתיע – אפילו לא טרח לענות.

במכתבי אל ריבלין כתבתי, בין השאר (ההדגשות לא במקור):

אני יכול לתת ק”ן הסברים לבעייה אותה אני מעלה לפניך היום, אבל אין לי פתרון, ואני מזמין אותך למצוא לה פתרון, כי כבוד הכנסת מונח כאן על כפות המאזניים.

אזרח אשר יש לו בעייה מול הרשות פונה, בצר לו, אל חבר הכנסת, לפעמים אל כמה ח”כים, לפעמים אל כולם, בתקווה שאחד לפחות יטה לו אוזן קשבת, והנה, אחד מחברי הכנסת מרים את הכפפה, ומעביר את תלונתו של האזרח אל הרשות בה מדובר (עם מכתב-לוואי שהעתקו נשלח אל הפונה).

האזרח הפונה מתמלא שמחה: הנה, נמצא נבחר-עם אשר כואב את כאבו, ומוכן לריב את ריבו!

דא עקא שהשמחה הזאת היא קצרת-מועד: כאשר הרשות עונה לחבר-הכנסת, וזה מעביר את תשובתה אל הפונה, מתברר לרוב שהתשובה אינה מניחה את הדעת, ובמקרים רבים – אף שקרית.

חוזר האזרח אל חבר-הכנסת, ומסביר בפירוט מדוע תשובתה של הרשות אינה מניחה את הדעת, אינה לעניין, ואפילו שקרית, אבל בנקודה הזאת מסתיים ה”רומן” שבין האזרח לחבר-הכנסת, וזה האחרון לרוב כלל לא עונה לפנייה הנוספת.

ברור לי שהמשאבים העומדים לרשות חבר-הכנסת אינם המשאבים העומדים לרשותו של נציב תלונות הציבור.

ברור לי גם שאם כל חברי הכנסת יטפלו ביסודיות בכל התלונות המגיעות אליהם, ללא הגבלת סבבי-ההתכתבות (עם הפונה או עם הרשות), ויגיעו ל-100% תוצאות המשביעות את רצונם של הפונים, הדבר יגרום להצפתם של חברי הכנסת, ובסוף נגיע שוב לאותו המצב, אבל זה אינו תשובה, משום שאם כך יהיה, יימצא גם מי שיקציב לחברי הכנסת את המשאבים הדרושים (ואולי גם יסגור את נציבויות תלונות הציבור – בעייה נפרדת, בפני עצמה).

בינתיים המצב הוא שחבר-הכנסת מתנדב לשמש “נער שליחויות” המעביר את התלונה אל הנילון, ואת תשובת הנילון אל המלין, ובזה נגמר ה”סיפור”.

לא למותר לציין כי הרשויות אכן יודעות כי כך המצב, ושלחבר-הכנסת אין “שיניים”, ולכן הן לא מהססות לשקר במצח נחושה, כאשר הדבר נוח להן.

חבר הכנסת יודע שהוא לא יוכל לפתור את בעיותיהם של כל דפוקי העולם, ולכן, כאשר מונחות לפניו פניות מקרב הציבור, הוא בוחר לעצמו את אותן הפניות אשר נראות לו כניתנות לבוא על סיכומן בסבב-התכתבות אחד – בין בכך שהפונה יבוא על סיפוקו, בין בכך שהוא ישתכנע שהרשות נגדה הוא מתלונן אכן צדקה.

ההמשך, במקרים רבים, הוא כפי שתיארתי בפניתי אל יו”ר הכנסת: הפונה, אשר תלה תקוות רבות בחבר הכנסת יוצא מאוכזב שבעתיים, ועובדי הציבור לומדים שמותר לשקר גם לחברי הכנסת.

שתי פניותי אליך – מצא את ההבדלים

מפנייתי אליך בשנת 2003 (ראה לעיל) יצאת בצורה אינטליגנטית: יחד עם ההסבר שבגלל עומס העבודה לא תוכל לקבל על עצמך לבחון את הפרשה “בצורה יסודית” אתה נתת לי לפחות שני “צימוקים” שיכולתי לנפנף בהם (וזה מה שאני עושה עכשיו, אחרי שמונה שנים), יחד עם הבטחה עמומה שאולי בעתיד יהיה באפשרותך להיכנס “לעובי הקורה”.

פנייתי אליך מיום 20.2.2011 לא הייתה בתפקידך המיניסטריאלי, אלא בתור מי שמוכר כ”מר אינטרנט” של הכנסת, והנושא היה הקומבינה של משה גל, מנהל בתי המשפט, עם גוגל ישראל, לסתום את פיותיהם של מבקרי מערכת המשפט.

עוזרך שלומי וריאט פירוורד אל משה גל את פנייתי אליך, ובחזרה אלי את תשובתו של גל, באמצעות עו”ד ברק לייזר, יועץ מקצועי למנהל בתי המשפט. מר וריאט “מסביר” לי מה שעולה מתשובתו של לייזר (כאליו שאני לא יודע לקרוא עברית) ומסיים: בנסיבות אלא, אין לנו להוסיף על האמור בתגובת הנהלת בתי המשפט.

ביום 10.3.2011 אני חוזר אל מר וריאט, ומול המכתב של עו”ד לייזר אני מציג בפניו מכתב אחר של אותו ברק לייזר, בו הוא כותב לי דברים הפוכים לחלוטין, ושואל אותו “אם לאור הסתירה שבין שני המכתבים – החתומים ע”י אותו ברק לייזר – אתם מוכנים להיכנס לעובי הקורה”.

ביום 3.4.2011 אני חוזר שוב את מר וריאט, ומגולל בפניו את כל הנסיונות שעשיתי – כולל בפייסבוק – לקבל תשובה עניינית, ומביע תהייה מדוע איני זוכה להתייחסות לסתירה שחשפתי בין שני מכתביו של מר לייזר.

ביום 27.4.2011 אני שולח אליך העתק מכתבי (מאותו היום) אל מר לייזר, בו, לאור הסתירה שבין שני מכתביו, אני שואל אותו מתי אמרת את האמת, ומתי שיקרת?

ביום 8.5.2011 קיבלתי מעוזרך מכתב נוסף, אשר זה לשונו:

—– Original Message —–

From: לשכת השר מיכאל איתן- דוא”ל מרוחק

To: שמחה

Sent: Sunday, May 08, 2011 2:26 PM

Subject: Re: פנייה שהתקבלה בלשכתנו

 

שלום שמחה, 

העברתי את התכתובות עמך להתייחסות השר, והריני להשיבך בשמו, כדלקמן: 

1.      מדובר בסוגיה שממילא התייתרה, שכן, בסופו של יום, גוגל לא הסירה את הפרסומים באתר האינטרנט שלך ממנועי החיפוש, ולכן לא נפגע חופש הביטוי.

2.    ישנו ספק באשר לשאלה שמא ראוי, במקרה של פרסומים המהווים עבירות פליליות והוצאת לשון הרע, לפעול כפי שפעלה הנהלת בתי המשפט ולהסיר את הפרסום ללא הגשת תביעה משפטית (כמהלך משלים). לדעת השר יש מקום לשקול סוגיה זו ברמה העקרונית, והוא נוטה לאמץ את הדעה המקובלת בד”כ, לפיה, לצד הנפגע יש זכות מלאה להפעיל את הביקורת השיפוטית על הרשות המבצעת, ועל כן, בהנחה שגוגל הייתה מסירה את הפרסומים, הייתה קמה לך זכות לעתור לבג”צ כנגד הפגיעה בחופש הביטוי.

3.      נכון, עדיין תלויה ועומדת השאלה של מראית עין, כשבתי המשפט הם אלו שאמורים לקבל החלטה הנוגעת לשמירת שמם הטוב. ואולם, מצבים כאלו קיימים ביחסים שבין האזרח והממשל הדמוקרטי פעמים רבות, ואין להם פתרון מערכתי זולת האמון הבסיסי ביושרה של בעלי התפקידים ובנאמנותם לשליחותם הציבורית, וכן שמירה על עקרון ריבונות האזרח במדינה הדמוקרטית.

בברכה,

שלומי וריאט

יועץ השר מיכאל איתן

 

זה, כמובן, לא היה לעניין, ואני עונה לו:

—– Original Message —–

From: שמחה

To: meitan@knesset.gov.il

Sent: Monday, May 09, 2011 3:20 AM

Subject: Re: פנייה שהתקבלה בלשכתנו

 

שלום שלומי,

אענה לך לפי הסעיפים שלך: 

1.    אתם חיים בטעות איומה: גוגל הסירה גם הסירה, ולמען הדיוק – היא הורידה את הציון של האתר שלי לאפס, דבר הדוחק אותו מטה-מטה.

מישהו הטעה אתכם לבלבל בין שני האתרים שלי – quimka.com הוא האתר הישן המונה כמה מאות מאמרים, ובשנת 2005, עם הקמת האתר החדש – quimka.net, הוא “הוקפא” ומאז לא הכנסתי בו שום מאמר חדש. 

משה גל, ככל הנראה, לא פנה לגוגל בעניין האתר הישן – בין משום שלא ידע עליו, בין משום שלא פחד ממנו, ומה שאתה מוצא בחיפוש בגוגל הוא בעיקר האתר הישן, העלוב. 

האתר החדש מונה כיום למעלה מ-3500 מאמרים. 

עובר לפנייתו של גל לגוגל האתר החדש מנה רק כאלף מאמרים – והיו לו אלפי כניסות ביום, ואילו כיום, עם כמות משולשת ויותר של מאמרים, הרייטינג שלו הוא אפס.

והנפילה הייתה מיידית! 

לשם השוואה: האתר הישן, העלוב והלא-מעודכן, זוכה לציון 2. 

קח, למשל, את מחרוזת-החיפוש “מוריס בן-עטר”, אשר מופיעה אצלי ב-25 מאמרים, אבל אם תרצה למצוא משהו מהם בגוגל תצטרך ללכת אחורנית הרבה דפים, על מקום שאיש לא מגיע (כמה דפים אחורנית אתה הולך כאשר אתה מחפש משהו בגוגל?). 

לפני פנייתו של גל לגוגל רוב החיפושים לגבי חומר אשר מופיע אצלי באתר היו מניבים תוצאות כבר בראשית העמוד הראשון, ובמקרים הגרועים בעמוד השני. 

היום אתה צריך ללכת “בכיוון ההפוך” – למצוא את המבוקש אצלי באתר, להעתיק ממנו מחרוזת חיפוש מדוייקת, עם המרכאות – וגם אז לא בטוח שתמצא את זה. 

אני לא יודע מי אמר לך שגוגל לא הסירה את האתר שלי ממנועי החיפוש שלה, אבל גם אם זה נכון, היא הוריד את הדירוג, כך שבפועל אף אחד לא יגיע אלי, וממילא הנחת-העבודה שבסע’ 1 שלך שגוייה עובדתית – וסמיכות-הזמנים שבין הפנייה לגוגל לבין הנפילה של האתר החדש – לא יכולה להיות מקרית (במיוחד כאשר משווים אותה לאתר הישן).

למען ההיגיינה הציבורית, אני מציע שתדרשו ממשה גל העתק של הפנייה לגוגל, ותביאו אותה לידיעת הציבור (דרכי, למשל), ואז נפתח את הנושא עוד יותר – אם יהיה בכך צורך. 

2. אני לא ביקשתי מהשר להתערב למעני, באופן אישי, אלא להעלות את העניין הציבורי – פנייתו של גל לגוגל – דבר שהוא בל-ייעשה, בבחינת ניצול ציני של מעמדו במערכת המשפט, והכוח השלטוני והאחר העומדים לרשותו. 

תסכים אתי שאם גל היה מנכ”ל משרד הבריאות, התחבורה או התקשורת, למשל, הוא לא היה מעז לפנות לגוגל, מחשש שיזרקו אותו מכל המדרגות. 

גם מיקי איתן לא היה פונה לגוגל, אם הייתי אומר עליו שהוא מנצל לרעה את תקציב המדינה כדי לשפר את מעמדו בפריימריז הבאים של הליכוד (תירגע, לא אמרתי את זה …). 

אם לדעתכם “יש ספק” – אני רוצה לשמוע את דעתו הברורה של מיקי איתן, שהוא ה”סנאטור” שלי לענייני אינטרנט וחופש הביטוי: האם מותר לעובד-ציבור לנצל את כוחו השלטוני לצורך קומבינות-במחשכים עם גוף לא-ציבורי שאינו כפוף למרות בג”ץ, שאין לו שום מחוייבות לנפגע, ושהוא גם לא כפוף למשפט של מדינת ישראל (גוגל ישראל היא רק המתווכת בין גל לגוגל העולמית). 

א-פרופו הרעיון לפנות לבג”ץ: כידוע לכם, הסיכוי הסטטיסטי לקבל בבג”ץ צו מוחלט הוא אחת או שתיים מכל מאה עתירות, וכאשר מדובר במקרה בו המשיב משרת את צרכי סתימת-הפיות של השופטים – צריך להיות נאיבי להאמין שהשופטים יתערבו. 

הסיכוי הרב ביותר הוא שהשופטים “ירמזו” לי אולי אדוני ימשוך את עתירתו, ואם אני לא אקנה את הרמז הם “יחטיפו” לי 30,000 ש”ח הוצאות. 

אבל נניח שהבג”ץ עושה את הלא-ייאמן, ומציא צו החלטי המחייב את גל לפנות אל גוגל עם “הודעת ביטול” … אז גל יפנה לגוגל, בכתב, אבל יוסיף “קריצה” בלתי-מתועדת האומרת את ההיפך. 

אז אני נתתי לשר שלך יותר כבוד ממה שאני נותן לשופטי הבג”ץ, ועל כך אמרינן מי שבורח מפני הכבוד, מקבל התכווצות שרירים. 

בשלב ההגהה של מכתבי זה נוכחתי לראות כי אתה כתבת כי “בהנחה שגוגל הייתה מסירה את הפרסומים, הייתה קמה לך זכות לעתור לבג”צ כנגד הפגיעה בחופש הביטוי”, אבל אם גוגל הייתה מסירה את הפרסומים, הבג”ץ היה אומר – והפעם בצדק, לשיטתו – כי העתירה הפכה ל”אקדמית גרידא”. 

ואגיד לך דבר נוסף: כיוון שלמיכאל איתן יש השכלה משפטית, אני לא מאמין לך שהמצוטט מפיך בפיסקה הקודמת הוא על דעתו, ולכן היה לי חשוב שהתשובה תהיה חתומה על ידו, כי אם לפחות חלק ממנה אינו על דעתו – מי יודע איזה חלק ממנה הוא באמת על דעתו. 

זה לא אומר שהוא חייב להכין את התשובה במו-ידיו, אבל חתימתו היא הביטוי האולטימטיבי לכך שהמכתב כולו הוא על דעתו של השר. 

ואומר לך דבר נוסף: אל תקחו דוגמה רעה ממשרד המשפטים, שם כבר הודו בפני שהביטוי “על דעת השר” אין פירושו שהשר בכלל היה מעורב בנושא, וידע עליו דבר כלשהו. 

3. כאשר מדובר בסתימת פיותיהם של המבקרים את מערכת המשפט, השופטים מצפצפים, תסלחו לי, על מראית-העין.

כעת הרשה לי להוסיף עוד סעיף, משלי:

4. משני מכתביו של מנהל בתי המשפט, אותם העמדתי זה-בצד-זה במכתבי הקודם – חתומים ע”י עוד ברק לייזר – ברור שהוא משקר באחד מהם, והעובדה שבמשך 45 שנה איש לא הגיש נגדי אישום פלילי את תביעה אזרחית על לשון הרע, אומרת שכל הדיבורים הנוכחיים שלהם, עכשיו, על “לשון הרע” הם הם השקר. 

העובדה שהם לא נתנו לכם אפילו דוגמה אחת לאותה “לשון הרע – גם היא אומרת דרשני. 

ובמקרה הזה, השקר שלהם, כאשר הוא מופנה אליכם, הוא ביזיון הכנסת והממשלה גם-יחד. 

והמינימום שאני מצפה מכם, בשלב הראשוני, הוא לדרוש ממשה גל ו/או ברק לייזר הסבר לסתירה שבין שני המכתבים. 

בברכה, 

שמחה ניר

ועל מכתבי זה טרם קיבלתי כל תשובה.

ביום 14.6.2011 אני חוזר אליך בטרוניה על אשר הפסקת לענות לי על פניותי אליך.

ודוק: אם היית אומר לי – בעצמך או באמצעות מי מעוזריך – כי אתה מפסיק לענות לי בגלל ה”סגנון” – הייתי בודק את עצמי, ואחד משנינו היה צריך להתנצל – או אני על הסגנון, או אתה על כך שייחסת לי סגנון לא-ראוי, על לא עוול בכפי.

אבל עוזריך סגרו לי את הדלת אחרי שהראיתי להם כי ברק לייזר כותב דברים והיפוכם, ושכל הנחות-העבודה שלהם מבוססות על טעויות עובדתיות ועל פרשנות לא נכונה לפניותי אליך.

את מכתבי זה אליך אני מסיים במלים האלה (ההדגשה במקור):

לא, מיקי איתן, אתה לא חייב דבר לאיש, אבל אם אתה לוקח על עצמך מטלה מסויימת – תעשה אותה עד הסוף, כדי שהגורמים אליהם אתה פונה לא ילמדו שאפשר לצפצף עליך, על ממשלת ישראל – ועל הכנסת.

סיכום ביניים

עד כאן נגענו לפחות בארבע נקודות אשר נשארו פתוחות, והעיקריות שבהן הן אלה:

ראשית –   אם אתה עדיין סבור כי חטאתי בסגנון המעורר “סלידה” – הצבע בבקשה על דגימות מה”סגנון” הזה, ואם יתברר כי אכן חטאתי בכך – לא אהסס להתנצל.

שנית –      הראיתי לך כי מנהל בתי המשפט, כבוד השופט מר מ’ גל, נשיא של בית משפט מחוזי, באמצעות עוזרו עו”ד ברק לייזר, שלח לך ולי שני מכתבים (הם מצורפים כאן שוב) העומדים בסתירה קוטבית זה לזה, כך שברור כי באחד מהם הוא משקר במצח נחושה.

                 אציין, אגב אורחא, כי הנ”ל לא הביא בפניך אפילו דוגמה אחת לאותה “לשון הרע” שהוא מיחס לי, ואתה לא ביקשת זאת ממנו.

                 ואני אומר לך, מיקי, במלוא האחריות: השקר הוא במכתב אליך, לא במכתב אלי, והשאלה היא מדוע אתה מוחל על כבודך, כבוד הממשלה וכבוד הכנסת בכך שאתה עובר לסדר היום על הביזיון הזה.

שלישית –  הסוגייה שהעליתי בפניך – הקומבינה שבין משה גל לבין גוגל ישראל – לא התייתרה, משום שעוזרך הסתמך על הרייטינג של האתר הישן שלי (www.quimka.com), בעוד שהפגיעה הייתה באתר החדש שלי (www.quimka.net), המונה כיום למעלה מ-3,600 מאמרים

רביעית –  אני לא פניתי אליך כדי שתטפל בעניין הפרטי שלי, אלא בשאלה הציבורית.

                 והשאלה הציבורית היא: כאשר עובד-ציבור סבור כי מישהו פגע בו, או באינטרס שהוא מופקד עליו, האם רשאי הוא, במקום לפנות לערכאות, לנצל את מעמדו השלטוני על מנת לרקוח קומבינות עם בעלי-כוח שאינם כפופים לכללי המשפט הציבורי?

                 במקרה דנן אין מחלוקת שמשה גל אכן פנה לגוגל ישראל – הוא מודה בכך – והשאלה אם גוגל נענתה לו, או שזרקה אותו מכל המדרגות אינה רלוואנטית, לטעמי.

                 האם לטעמך היא כן רלוואנטית?! גם אם כן, גוגל לא זרקה אותו מכל המדרגות, ואף רקדה לצלילי חלילו.

“באשר לתכנים של תלונותיו” …

בכל הנוגע לשמחה ניר, אתה מסיים במלים האלה:

באשר לתכנים של תלונותיו, אם אמצא בהן עניין ציבורי שאני מסוגל לקדם לא אהסס לעשות זאת, מתוקף המחויבות שלי לטובת הציבור, חרף הסלידה מסגנונו של האיש.

אז בוא נחזור אל שתיים מהנקודות אשר, כאמור, נשארו פתוחות:

האחת –    מנהל בתי המשפט, משה גל, טוען שאני מפרסם לשון הרע נגד שופטי ישראל – וזאת בניגוד למה שהוא טען במקום אחר, בדיוק באותו ההקשר – אבל במקום לפנות לערכאות הוא מנצל את מעמדו השלטוני על מנת לרקוח קומבינות עם בעלי-כוח שאינם כפופים לכללי המשפט הציבורי – קרי: גוגל ישראל.

והשנייה – מנהל בתי המשפט, משה גל, מלעיט שר וחבר-כנסת בשקרים (“מלעיט בשקרים” – כסגנונו המסליד של בית המשפט העליון), והשר/חבר-הכנסת לא מתרגש מזה.

וכעת, ברוח דבריך המצוטטים כאן:

אם אין כאן, לדעתך, “עניין ציבורי” – רק תגיד;

אם יש כאן “עניין ציבורי”, אבל לא כזה שאתה “מסוגל לקדם” – רק תגיד;

ואם יש כאן “עניין ציבורי” שאתה “מסוגל לקדם”, אבל אין לו קשר למה שאתה מגדיר כ”המחויבות שלך לטובת הציבור” – רק תגיד.

“כשרון מבוזבז” או לא?

מיקי איתן, האם אמירתי כי אתה “כשרון מבוזבז” היא חלק מאותה “כמות ההכפשות שאני מפיץ כנגדך בהווה”?

לדעתי זו אינה “הכפשה”, ואולי אפילו יש בה משום מחמאה.

אמרתי זאת פעם לידידי, הד”ר אורי מילשטיין, והוא לא נפגע.

כשאומרים לי על עצמי דברים כאלה – ואכן, אומרים! – אני מודה על החלק ה”מחמאתי” שבדבר, ומביע את צערי על כי – לבושתי! – טרם מיציתי את כל כשרונותי.

אבל בני אדם שונים רואים דברים בצורה שונה, וייתכן שאני טעיתי – בין ב”שטר”, בין ב”שוברו שבצידו”.

יתכן שטעיתי ב”שטר”, ואתה לא כשרון, אז טעיתי לטובתך, ומדוע תלין.

ואם טעיתי ב”שוברו”, ואתה אכן כשרון, אבל לא מבוזבז, אלא ממוצה-עד-תום, וזה אומר שאתה אדם צנוע, המסתפק בהישגיו הקיימים…

על כך אומרים היהודים, נו, שיהיה!

תזכורת

תחת הכותרת מיכאל איתן, בוא נחזור אל נקודת ההתחלה אמרתי לך, בין השאר (ההדגשות במקור):

קראתי בדף הפייסבוק שלך את מה שאתה אומר עלי, על ה”סגנון” שלי, על היותי ” איש מדון וריב שמטריד רבים”, ועל ה”גידופים ולשון הרע” שאתה מייחס לי.

הדברים האלה מצריכים מאמר-תגובה נפרד, וכשאפנה – אכתוב אותו ואפרסמו (גם בדף הפייסבוק שלך, אם לא תמחק אותו).

אבל בוא נניח לרגע שאתה צודק, ואני מכה על חטא, חוזר בי מכל מה שאמרתי, ונשבע להיות ילד טוב עד כלות ימי (עוד 48 שנים, מינוס כמה ימים, עד 120) …

בוא נחזור אל נקודת-ההתחלה של המחלוקת שלי עם שופטי ישראל.

כל המחלוקת שלי איתם היא על נקודת אחת ויחידה.

הטענה האחת והיחידה שלי נגדם היא שהם מתעלמים מטענות וראיות אשר אינן מתיישבות עם התוצאה שאותה הם סימנו לעצמם מראש.

כל המחלוקות אשר התגלעו במשך השנים ביני לבין המימסד המשפטי נגזרות מאותה הנקודה, ולא יותר, ואם את זה השגתי – בכך הושלם מפעל-חיי, ואני יכול להוציא את עצמי לפנסיה.

ההסלמה של ה”סגנון” שלי – אשר, כאמור, מצריך דיון נפרד – נבעה מכך שהמימסד המשפטי לא היה מוכן להתייחס לביקורת הזאת.

ואת הפנייה הזאת סיימתי עם כפפה לרגליך:

ועכשיו, מיקי, בלי בריחה אל תחום ה”סגנון”: מה אתה אומר עכשיו?

אתה לא ענית על כך, וגם לעניין הזה אני שואל אותך את אותן השאלות, ברוח דבריך המצוטטים לעיל:

אם גם בעניין הזה אין, לדעתך, “עניין ציבורי” – רק תגיד;

אם יש בעניין הזה “עניין ציבורי”, אבל לא כזה שאתה “מסוגל לקדם” – רק תגיד;

ואם יש כאן “עניין ציבורי” שאתה “מסוגל לקדם”, אבל אין לו קשר למה שאתה מגדיר כ”המחויבות שלך לטובת הציבור” – רק תגיד.

בברכה,

 

שמחה ניר, עו”ד

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש