לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 

12.4.2011

לכבוד

עו”ד דן אלדד                                                  רס”מ גדעון חלפון

מנהל תחום תפקידים מיוחדים                        יחידת ההונאה

פרקליטות המדינה                                          מחוז המרכז

משרד המשפטים                                            משטרת ישראל

ירושלים

 

נכבדי,

הנדון: זימוני לחקירת המשטרה

בתגובה לתלונתו של מנהל בתי המשפט, מר משה גל, אשר ביזמתו נפתחה ה”חקירה” הזאת, ובהמשך לתלונתי נגד רשם ההוצל”פ מר עמיעד רט.

אתחיל מהסוף, מתלונתי נגד רט, אותה אני “מרענן” היום.

ביום 6.10.2010 פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה בתלונה על עמיעד רט, על כך שהוא אחראי ל“זליגה” של כחצי מיליון ש”ח מתיק הוצל”פ אשר בניהולו (פרטים בהמשך).

לשכת היוהמ”ש גלגלה את תפוח-האדמה הלוהט הזה לפתחו של פרקליט המדינה, ופקיד מלשכתו של פרקליט המדינה גלגל את התלונה בחזרה אלי, על מנת שאגיש את תלונתי במשטרה.

מטעמים שאיני רוצה לחזור עליהם כאן הבהרתי שאין לי שום כוונה להתלונן במשטרה, ואם גניבת חצי מיליון ש”ח ע”י ממלא תפקיד שיפוטי – ובמהלך תפקידו השיפוטי – היא “קטנה” על היוהמ”ש ועל פרקליט המדינה – היא קטנה גם עלי.

יחד עם זאת, כיוון שממילא אני מכותב כאן הן עם הפרקליטות והן עם המשטרה, אני רואה במכתבי זה גם משום תלונה למשטרה, על פי ה”עצה” שניתנה לי ע”י פרקליטות המדינה.

אני מבקש, איפוא, מהפרקליטות המכותבת כאן להעביר את תלונתי הנ”ל אל המשטרה, המכותבת גם היא כאן.

ובאשר ל”תלונות” נגדי:

מאז כניסתו לתפקיד לא חדל מר גל מלהתלונן על המבקרים את מערכת המשפט והשופטים, והוא “אינו בוחל” (כלשונו-הוא, באמצעות יועצו הבכיר, עו”ד ברק לייזר) בשום אמצעי על מנת לסתום את פיותיהם של מותחי הביקורת.

בפתח הדברים אציין כי אני נמצא כעת בחו”ל, אולם אשמח להתייצב לחקירה, אם תממנו לי את הטיסה לארץ וחזרה.

במאמר  מוסגר אציין כי מר גל מתלונן רק כנגד אלה אשר “אין להם גייסות”. הוא לא יעז לצאת כנגד עו”ד חיים משגב, עו”ד ציון אמיר או עו”ד יורם שפטל, למשל, למרות שהם, בניגוד אלי, מביעים דברים שהם בחזקת עובדות, בעוד שאני מביא רק פרשנות לעובדות אשר פורסמו קודם לכן בכלי התקשורת, או שהן קיימות בתיקים של בתי המשפט, ולמרות שהם, בניגוד לדג-רקק כמוני, מפיצים את דבריהם באמצעי-תקשורת המגיעים למאות אלפים.

כי הוא, מר גל, חזק על חלשים.

גם מבחינת החומרה, דבריהם של הנ”ל על השופטים חמורים בהרבה מביקורתי שלי, אשר מתחילה ומסתיימת בנקודה אחת בלבד: התעלמותם של שופטים מטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש.

עמדתי בנושא הזה מתבססת על דברים שאמר כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, השופט מאיר שמגר, בפרשת בקר נ’ שטרן, על דבריו של כב’ נשיא ביהמ”ש העליון אהרן ברק, (“מה שאני חושב, אני כותב, אצלי אין ‘קניפלעך'”), על דבריו של כב’ נשיא ביהמ”ש העליון משה לנדוי על חובת ההנמקה המלאה, על אימרתו הידועה של השופט לואיס דמביץ ברנדייס, “אור השמש הוא חומר-החיטוי הטוב ביותר”, ועל הגדרתו של השופט-לעתיד, מישאל חשין, אשר הגדיר את ההתעלמות הזאת כ“צפצוף על בני אדם”  (מראי מקום לכל אלה – על פי דרישה).

מערכת המשפט, כולל נציבי תלונות הציבור על שופטים, אינה מכחישה את טענותי, אלא להיפך – היא מודה בהן “מהמקפצה” (כלשונו של חשין הנ”ל), ואומרת כי “השופט רשאי להתייחס רק למה שהוא מוצא לנכון”, ועל כך – רק על כך – נפשי בוכיה.

אני מתחייב בזאת, באופן החגיגי ביותר, שאם מערכת המשפט תקבל על עצמה את החובה הזאת, אני אראה בכך את השלמת מפעל-חיי, ויותר היא לא תשמע ממני.

בכל האמור להלן, אני מסתמך על פרסומים גלויים, ועל מידע שנמסר לי מטעם החוקר המשטרתי, וממילא אין בו הודאה בשום דבר.

לגופו של עניין, לתלונתו של מר משה גל, מנהל בתי המשפט, אין כל יסוד, והיא חלק ממסכת הרדיפות שאני סובל מהן שנים ארוכות – הכל בגלל הביקורת שלי על המימסד המשפטי.

לא זו בלבד, אלא שמר גל עצמו, באמצעות עו”ד לייזר הנ”ל, מדבר בשתי שפות, כפי שאפרט להלן:

ביום 13.12.2009, בעקבות פנייתו של מר לייזר אל ארגון “נקים”, בבקשה להסיר פרסום על השופט זכריה כספי, פניתי אליו, ביזמתי, בשאלה מדוע לא זכיתי גם הוא לכבוד הזה, שהם יפנו גם אלי בבקשות כאלה.

את מכתבי זה סיימתי בהצעה הנדיבה ביותר האפשרית: אם נראה לך שפגעתי בשופט כלשהו, ולא בצדק – אל תהסס לפנות אלי.

מעבר לכך אציין כי גם לפני אותה הפנייה וגם אחריה פניתי אל מערכת המשפט לא פעם בהצעה להתמסרות ל”דיברור מרצון” של פרסומים קשים, לפני פרסומם, והם מעולם לא קיבלו את המחווה הנדיבה שלי, שאינה מקובלת על אף עיתונאי אחר.

על מכתבי הנ”ל ענה לי עו”ד לייזר בתודה, ואף הוסיף: באם נסבור כי הנך עושה שימוש בלתי ראוי בזכות הציבור לדעת, נפנה גם אליך בעניין (לנוחיותך מצורף העתקו).

אני הערכתי מאוד את תשובתו של עו”ד לייזר, בה ראיתי לא רק משום נאמנות של מערכת המשפט להצהרותיה (“אנחנו מקבלים באהבה את הביקורת, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש”, וכו’), אלא גם הכרה רשמית מצד מערכת המשפט לפיה הביקורת שלי, הגם שהיא “מרגיזה ומקוממת”, היא אכן לגיטימית. האם ישנה “תעודת כשרות” נאה מזאת?

והנה, לתדהמתי, הגיעני מכתבו של מר לייזר ללשכת השר מיכאל איתן, בו הוא אומר עלי דברים הפוכים לחלוטין:

מר שמחה ניר אינו בוחל בשום אמצעי על מנת להכפיש את מערכת המשפט, שופטיה והעומדים בראשה. … דרך התנסחותו הבוטה, המשמיצה ושלוחת הרסן …

אשר לטענות הנוגעות למנוע החיפוש “גוגל”: אכן, ביום … פנתה עו”ד יוסים מהלשכה המשפטית של הנהלת בתי המשפט לגוגל ישראל, בבקשה למחוק קישורים פוגעניים המופנים כלפי מערכת המשפט ושופטיה. יצויין ויודגש כי פנייה זו לא באה כדי לפגוע בחופש הביטוי, שכן בין פרסומים אלה, אשר מהווים עבירות פליליות והוצאת לשון הרע, לבין חופש הביטוי, אין דבר. שיטת הפעולה של מר ניר מתאפיינת בכך, שמכתביו, אשר כאמור כוללים דברי בלע והסתה, מתפרסמים באתר האינטרנט אותו הוא מפעיל, והתשובות שנמסרות לו משמשות כעלה תאנה לעבודה עיתונאית לגיטימית.

וכיוון שמר לייזר אינו פועל על דעת עצמו, אלא משמש כ”שופר” של מר גל, המתלונן, נשאלת באיזה משני המכתבים האלה אומר מר גל את האמת – ובאיזה מהם הוא משקר במצח נחושה?

כעת ל”עבירות” אשר בגינן זומנתי לחקירה, על פי המידע שבידי:

האחת – “התחזות” לעורך-דין;

השנייה – מכתבי אל יו”ר נציגות השופטים, השופטת ורדה אלשיך;

והשני – מכתבי אל רשם ההוצל”פ עמיעד רט.

 

באשר ל”התחזות”:

סע’ 42 לחוק לשכת עורכי-הדין (להלן: חוק הלשכה, או החוק) קובע כי אדם הכשיר להיות עורך דין והוא תושב ישראל ובגיר, יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר הלשכה.

כשם שאין בחוק הוראות היוצרות “הפיכות” של התואר לגבי מי שחדל להיות תושב ישראל, כך גם אין בחוק הוראות דומות לגבי מי שחברותו בלשכה הושעתה או פקעה (כולל מסיבת חדילתו להיות תושב ישראל), וכן לגבי מי שהוצא מהלשכה, או פרש ממנה מרצונו.

אכן, החוק קובע מה מותר ומה אסור למי שכבר אינו חבר הלשכה, או שחברותו בה הושעתה, אבל ההוראות האלה אינן אוסרות עליו להציג את עצמו בתואר אותו הוא קנה כדין.

יצויין כי חוק הלשכה עצמו מבחין, ככל הדרוש לענייננו, בכמה “סטאטוסים” שונים, ובהם:

א.      “מי שפרש מן הלשכה או שחברותו פקעה מסיבה אחרת” (סע’ 50);

ב.      “חבר הלשכה שהושעה” (סע’ 50א’);

ג.        “חבר הלשכה שאינו עוסק בעריכת-דין” (סע’ 52ב’);

ד.      “מי שאינו עורך-דין” (סע’ 96);

כדי להמחיש את האבסורד שבטענת ה”התחזות קח, למשל, את הדוגמה השלישית – “חבר הלשכה שאינו עוסק בעריכת-דין” (סע’ 52ב’), ועל פי הסעיף הזה הוא הודיע ללשכת על הגבלת חברות ליום אחד: לא יעלה על הדעת שבאותו היום הוא לא היה עורך-דין, ואם כך הוא – גם שתי הדוגמאות הראשונות אינן נכנסות להגדרה שבדוגמה הרביעית.

אמור מעתה – מי שהוסמך כעורך-דין, נשאר כזה לעולמים, גם אם הוא כבר לא חבר הלשכה, או שחברותו בה הושעתה, ולכן הוא לא יכול “להתחזות” – אפילו אם יחפוץ בכל נימי נפשו לעשות כן.

באשר למכתבי לגב’ ורדה אלשיך:

המכתב הזה התייחס להופעתה המתוקשרת של הנ”ל בתור יו”ר הנציגות, דהיינו לא בתפקידה השיפוטי, אלא בתפקידה כיו”ר גוף וולונטארי, לא-סטטוטורי. מכתב זה נסב על דברים שהיא אמרה לציבור, והוא התבסס על דברים שאמר הד”ר מישאל חשין הצעיר, לימים גודע-הידיים המפורסם ביותר במזרח התיכון, כאשר הוא עדיין כיהן בתפקיד הבן-של, ועל פסיקה של נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר (שתי האסמכתאות האלה כבר אוזכרו לעיל).

כאשר שופט יוצא מתחת לגלימה, ויורד אל זירת השיח הציבורי, הוא צריך לדעת ולהבין שעל המגרש הזה ישנם כללים אחרים, אבל יחד עם זאת פניתי אליה בכל הנימוס, תוך שאני משתמש בלשונה-היא.

להגיד שיש כאן “לשון הרע”? זו הגזמה פראית, משום שאני לא באתי אליה עם עובדות, אלא עם התייחסות נורמטיבית ועם פרשנות, אשר אפשר להסכים להן, או לחלוק עליהן, אבל לשון הרע?! נו, באמת.

באשר למכתבי אל רשם ההוצל”פ עמיעד רט:

המכתב הזה הופנה אל רשם ההוצל”פ עמיעד רט, לאור הכתוב שחור-על-גבי-לבן בדף-חשבון שבתיק-הוצל”פ אשר בניהולו של מר רט. בדף החשבון הזה נראה – לפחות לכאורה – כי הייתה שם “זליגה” של כמעט חצי מיליון ש”ח, וכמי שרואה עצמו מחוייב לעיתונאות מקצועית והוגנת, פניתי אליו לתגובתו, לפני הפרסום, וגם נתתי לו די זמן להגיב.

במערכת יחסים מתוקנת בין התקשורת לבין מערכות המחזיקות מערכי דוברות, מקובל להפנות דברים כאלה אל הדוברות, אבל, כאומר, פניתי לא-פעם אל הדוברות של מערכת המשפט, וזו אף לא טרחה לענות לי.

לכן לא מצאתי מנוס מלפנות אל הרשם רט במישרין, וכאשר זה האחרון לא טרח לענות לי – בין במישרין, בין באמצעות הדוברות – לא ראיתי מנוס מלהתלונן על הרשם, בפני שר המשפטים, ובפני גורמים אחרים המוסמכים לטפל בפן זה או אחר של הנושא.

לשכתו של שר המשפטים גלגלה את תפוח-האדמה הלוהט הזה לפתחה של הנהלת בתי המשפט, וזו, איך לא, הוציאה למר רט “תעודת זכאות” לא-מנומקת, כאשר ה”נימוק” היחיד שהיה לה הוא ה”חסיון” לטובת החייב בתיק ההוצל”פ, והגם שה”נימוק” הזה הוא מפוקפק מאוד, טרחתי והמצאתי ליועצו של מר גל כתב-ויתור על החיסיון הזה, בחתימתו של בעל החסיון עצמו.

לכאורה היה די בוויתור הזה כדי לחייב את הנהלת בתי המשפט להתייחס לתלונתי לגופה, אבל אז היא “ניתקה מגע”, ולא חזרה עוד אלי.

אני פניתי עם אותה התלונה גם אל היועץ המשפטי לממשלה, אשר, כאמור, גלגל אותה אל לשכתו של פרקליט המדינה, ופקיד – כנראה זוטר, אבל במצוות אדוניו – גלגל את התלונה בחזרה אלי, כדי שאני אפנה למשטרה.

גלגול-האחריות הזה אינו מקובל עלי.

פניות אל היועץ המשפטי לממשלה, או אל פרקליטות המדינה, על מנת שאלה יורו על חקירה פלילית הן דבר של יום-ביומו. גם מר גל פנה במישרין אליכם, ולא אל תחנת המשטרה הסמוכה, ואתם לא הפניתם אותו אל המשטרה, אלא לקחתם את הנושא לטיפולכם – והנושא הגיע למשטרה לא בתלונתו של מר גל, אלא על פי החלטתכם והוראתכם.

אפשר להבין שאתם לא תקבלו תלונות על דברים שהם “קטנים עליכם”, עניינים “נקודתיים” כמו סכסוכי-שכנים, שריטה בצבע מכוניתו של המתלונן, קריצה סקסית לעוברת-ברחוב וכו’, אבל לגבי זהותו של המתלונן – הכל שווים בפני החוק, ואם תלונתי על כך שרשם ההוצל”פ היה שותף לגניבה של חצי מיליון שקל שהופקדו בקופת ההוצל”פ היא קטנה על היוהמ”ש ופרקליט המדינה – היא אמורה להיות קטנה גם עלי, באשר אני לא נפגעתי אישית מאותה הגניבה, וכל  מעייני אינם אלא תקנת הציבור – ומשום כך אני לא אפנה אל המשטרה, ויהי-מה.

וכאמור לעיל, אני נדרש שוב לתלונתי זאת משום שאני ממילא מכותב כאן הן עם הפרקליטות והן עם המשטרה.

מן הראוי לציין כי גם אם הייתי פונה בתלונה אל המשטרה, זאת לא הייתה פותחת בחקירה בלי אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, ולכן נשאלת השאלה לשם מה נחוץ כל ה”סיבוב” הזה דרך המשטרה אל היועץ המשפטי לממשלה.

אכן, הפרשה הזאת מצריכה חקירה, אבל לא חקירה נגדי, אלא חקירה בתלונתי שלי, על חלקו של הרשם עמיעד רט ב”זליגה” של אותם חצי מיליון השקלים.

אני חוזר, איפוא, על תלונתי מיום 6.10.2010 אל מר יהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, תלונה שהוא העביר לטיפולכם, לא על מנת שתגלגלו אותה בחזרה אלי – כי את זה לשכת היוהמ”ש יכולה הייתה לעשות בעצמה – ובכך לחסוך למדינה את העלות של סבב ההתכתבות בתוך המשרד עצמו.

אחרי שתסיימו את החקירה, ותגלו – אם תגלו, וכנראה שלא תגלו – שרשם ההוצל”פ עמיעד רט ידיו נקיות, תוכלו, אם תרצו, לפתוח בחקירה נגדי על פרסום לשון-הרע, אבל אז תצטרכו להתמודד עם הטענה שאני פעלתי בתום-לב, על סמך “תעודה ציבורית”, ונקטתי בכל הדרוש והאפשרי על מנת שלא תצא כל תקלה מלפני.

זה שהעתידים להיפגע – או להציג את עצמם נפגעים – ויתרו על ההזדמנות להציג את עמדתם לפני פרסום הדברים – זב”שם.

לסיכום:

כאמור, אני מוכן להתייצב לחקירה במשטרה, אם תממנו לי את הטיסה לארץ ובחזרה, אבל, לדעתי הענייה, יהיה בכך משום בזבוז כספי הציבור על חקירת-סרק על תלונה אשר לא מגלה כל עבירה.

אני חוזר על תלונתי בעניין רשם ההוצל”פ עמיעד רט.

לאור כל האמור לעיל, אתם מוזמנים לסגור את תיק החקירה נגדי, ולפתוח בחקירה כנגד הרשם הנ”ל.

אוסיף עוד כי אני “כבר הייתי בסרט הזה”, כאשר השופט אדמונד לוי התלונן עלי שאני איחלתי לו שיאבטחו אותו עד יומו האחרון (בינתיים לא רק שהוא מאובטח, אלא שהאבטחה סביבו אף “תוגברה”, כפי שפורסם ברבים).

התלונה הזאת נפתחה בתלונת ענות גבורה, ונסגרה בקול ענות חלושה, וכך מן הראוי לעשות גם במקרה דנן – ואם מאן-דהוא נפגע מהאיחולים להיות מאובטח, אני מוכן לאחל לו את ההיפך.

ובבחינת “מקדמה” לאיחולים האלה אני מאחל לעו”ד דן אלדד אבטחה אישית כל יום בלתי-זוגי, ולרס”מ גדעון חלפון אבטחה אישית כל יום זוגי עד יומכם האחרון עלי אדמות – עד מאה ועשרים!

אני חוזר על הצעתי, להעמיד כל פרסום עתידי שלי לדיברור-מרצון – הן ע”י משרד המשפטים והן ע”י מערכת המשפט, ככל שהפרסום נוגע לגופים האלה – אם אלה יביעו נכונות לכך. אני עצמי לא אתבזה בפנייה נוספת כזאת.

בכבוד רב,

שמחה ניר, עו”ד

מצורפים: שני מכתביו הסותרים של עו”ד ברק לייזר.

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש