תחת הכותרת קורסים תחת העומס: השופטים מתכננים מרד, וכותרת המשנה הזעזוע מהתאבדות השופט מוריס בן עטר, ששם קץ לחייו בשל עומס העבודה הכבד, הביא את עמיתיו השופטים להחלטה על ביצוע מהלך חד צדדי. למעריב נודע כי מספר שופטים מתכוונים להודיע לנשיאי בתי המשפט בהם הם מכהנים על הורדת מספר ימי הדיונים מחמישה לשלושה. “שעת החירום מחייבת לפעול”, מדווח נועם שרביט (nrg, 16.2.2011):

התאבדותו של שופט השלום מוריס בן עטר, ששם קץ לחייו בשל עומס העבודה הכבד, היכתה בהלם את עמיתיו השופטים. כעת הם מתרגמים את הזעזוע למעשים. ל”מעריב” נודע כי מספר שופטים מתארגנים לביצוע מהלך חד צדדי חריף. בכוונת השופטים להודיע חד צדדית לנשיאי בתי המשפט בהם הם מכהנים כי בכוונתם לעבור לשלושה ימי דיון בשבוע, במקום חמישה כמקובל כיום. בזמן הנותר בכוונתם לכתוב את פסקי הדין.

כמובן שזה מקפיץ מעורם את כל הצדקנים, כולל הכותב עצמו (ההדגשות להלן לא במקור):

השופטים החליטו כי לא ניתן יותר לחכות שהמדינה תדאג לצמצום העומס המוטל על השופטים, ויש ליזום מהלך משמעותי. השופטים אולי ירוויחו זמן, אך מי שייפגע מצעד כזה הוא הציבור שיצטרך להמתין זמן רב יותר למועד הדיון.

וגם בקרב השופטים אנחנו שומעים את אותם הדברים:

“הדרישה כשלעצמה היא לגיטימית”, אמר שופט שמתנגד למהלך חד צדדי, “היא תיתן לנו חמצן לחיים ולעבודה. שופט שסיים תיק, יוכל לכתוב אותו למחרת. אבל להחליט חד-צדדית זו הפרת משמעת. אנחנו משרתי ציבור שלא יכולים לעשות דין לעצמנו. מה גם שקיצוץ של ארבעים אחוז מזמן הדיונים אולי יפחית עומס מהשופטים, אבל הציבור יצטרך להמתין הרבה מאוד זמן לדיונים”.

וזה מזכיר לי דברים שכתבתי על העומס בבתיהמ”ש לתעבורה, לפני למעלה מ-20 שנה, תחת הכותרת להפציץ את אושוויץ:

המועד בו יתחיל בית המשפט לדון בעניין פלוני צריך להיקבע – לפי חוק בתי המשפט – ע”י השופט אשר ידון בו, ואם טרם נקבע השופט – בידי נשיא בית המשפט, או סגנו. אבל בפועל המשטרה עצמה היא זו אשר קובעת את כמות המשפטים בכל יום של “הקראות”. נניח שהמשטרה קבעה 500 הקראות ביום מסויים, והשופט סבור כי המאקסימום שהוא יכול להספיק, בלי לפגוע בעשיית-הצדק ובמראית-הצדק, הוא 50 הקראות. מה יעשה? ישלח 450 איש הביתה?

האם, בשם עשיית-הצדק, יגרום בזבוז-זמן וימי-עבודה לאנשים רבים?

התכנית להפציץ את אושוויץ לא מומשה, משום שלאיש לא היה האומץ להרוג 20,000 איש, או משהו דומה. אבל אותם 20,000 מתו בלאו-הכי, ואם היו מבצעים את התכנית, היו עוצרים את מכונת ההשמדה, ומצילים מאות-אלפים. אני רחוק – רחוק מאוד! – מלהשוות את בתי המשפט לתעבורה למכונת-הרשע ההיא, וההשוואה כאן אינה בין שואה לשואה, אלא בין דילמה לדילמה, אבל אם רוצים לעצור את התופעה (ואני מזכיר בפעם המי-יודע-כמה את דבריו של השופט דב לוין: “כאשר מנהלים 500-400 משפטים ליום אי אפשר לעשות צדק”) – צריך לאזור אומץ, ולבצע ניתוח אשר באותו הרגע הוא אכן מכאיב: לשלוח את הנאשמים הביתה, מבלי לדון בתיקיהם.

לו היו שופטי-התעבורה שולחים הביתה כמה מאות איש ואישה בכל יום הקראות, וקובעים בסוף-התור את שמיעתן של ההקראות הנדחות, הייתה קמה זעקה כפולה. הציבור היה זועק על אשר “מטרטרים” אותו, והמשטרה הייתה זועקת על ה”סחבת”: ברית מוזרה. אבל ברור שביקורת על השופטים, במקרה כזה, לא הייתה “עוברת”, ואחרי כמה ימים – או כמה שבועות לכל היותר – הייתה הזעקה הציבורית מביאה לכך שהלחץ הכמותי של המשטרה יפחת, והיא תשתדל להתרכז באיכות-האכיפה, במקום בכמות.

אלה דברים אשר כאילו נכתבו היום, רק חבל שצריך שופט להתאבד, כדי שהוויכוח הזה יעלה כיתה מתחום התעבורה לתחום בתי המשפט ה”רגילים”, וייצא לאוויר העולם, כויכוח גלוי בין השופטים עצמם.

____________

עוד לעניין זה:

והיה בימי שבות השופטים

לבקשת משפחתו של מי התאבד השופט?

מי באמת דואג לכמות השופטים ולהקלת הלחץ עליהם? ומי נועץ עקבים בהתנגדות לכך?

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: פנייה דחופה ליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת

קב”ן לשופטים זה לא “מילה גסה”!

עכשיו גם השופטים אומרים את מה שאני אומר 45 שנים ויותר!

מוריס בן-עטר ז”ל – אפילו כבוד טכני לא נותנים לו

דורית גל, יעקב ביניש, משה נאמן – היה צריך להעיף אותם מהלווייה!

מותו של השופט מוריס בן-עטר: זה גם העומס שהכריע (תרתי משמע)

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!