ששים שעות בדיר-יאסין

ששים שעות בדיר-יאסין

ברוך אורן (ראיון בזמן אמת עם לוחם לח”י)
27.11.2010 12:47
ששים שעות בדיר-יאסין


הלכתי להתרחץ ולישון. יצאתי לרחוב בשעת הערב. ליד קפה “אלנבי” נלחמו מם-צדים בקהל, ואי אפשר היה להבין כלום. תפשתי אצ”לניק אחד שהשתתף בכיבוש:

– שו האדא? – אני שואל.

– הדבקנו כרוז תשובה.

– נו?

– המם-צדים הפריעו לנו.

הסתלקתי משם. בדרך לקולנוע פגשתי פלמ”חניק שכעס עלינו מאד:

– מפקד הכנופיות שהרגתם, זה לא היה בסדר.

– למה?

– הייתם צריכים לתת אותו לנו. אצלינו היה לומד משהו..

– מה יש? – אני התפלאתי על הענין.

– הוא השתתף בקרבות בהר-טוב ועטרות ורצח הרבה משלנו.

זה היה הסוף. אחרי ארבעה ימים צחקתי בפעם הראשונה.



ב”ה

                                             ששים שעות בדיר-יאסין

 

הדברים המובאים להלן, נרשמו בזמן אמת, ע”י העתונאי ברוך אורן (במצור – אמת ירושלים) מפי לוחם לח”י שהשתתף בקרב בדיר יאסין. דבריו חופפים לחלוטין לתיעוד המובא ב”ספר השחור” של אורי מילשטיין “עלילת דם בדיר-יאסין”. מאחר שלא היה כאן תיאום גירסאות, ברור שזו האמת, הכוללת את העובדה שביזת הכפר בוצעה על ידי אנשי פלמ”ח ו”הגנה”.

עוד, כדאי לשים לב, שכבר אז, בזמן אמת, החל המימסד לרקום, בתיחכומו להרע, את עלילת הדם על ה”טבח” בדיר-יאסין. ה”הבנות” השונות, באשר למי יחזיקו את הכפר לאחר כיבושו. נסיון ה”הגנה” לעצור את הלוחמים המותשים, כדי שיהיו שם, כאשר ייעשו צילומי ה”טבח”.

הסיפור כאן הוא נקודתי-אישי. את התמונה כולה ניתן למצוא בספרו של אורי מילשטיין. מאז ועד היום, כל עלילות הדם נרקמות על ידי הפושעים, נגד קרבנותיהם, כדי להפוך פושעים לאנשי חוק, וקרבנות פשע לפורעי חוק. והם הצליחו. כי להם אין שום עכבות, אבל על קרבנותיהם חלים סייגי “אחדות ישראל” ו-“אהבת חינם”, ושאר סייגים, שהם ביסודם חסרי כל מוסר. פושעים לא אוהבים! עם פושעים לא עושים אחדות!

 

60 שעות בדיר-יאסין

(סיפורו של הלוחם יעקב, לח”י)

 

איש שיחי פצוע בכף-ידו. בשעה שמציגים אותנו, האחד בפני רעהו, אני שואל:

          הפצע מדיר יאסין?

          לא, זה לא משם, זה ענין של…

אני מתחיל לרשום, מיד הוא חוזר:

          אל תכתוב שהפצע משם. לא – הוא מדגיש – בלי רומנטיקה.

          טוב, בלי רומנטיקה, ספר מהתחלה.

והוא פותח מתחילת הדברים:

אספו אותנו עוד בערב וראשית-כל הושיבו את החבר’ה למלא את הבטן, מפני שאחר כך נהיה עסוקים. אחרי האוכל התחלנו לשיר…

          זה מעניין? – הוא שואל.

          כן, כן, מעניין, המשך.

התחלנו לשיר ומאיר, זה המפקד שלנו, הוא בחור – נו, לא עכשו. בהמשך אני כבר אזכיר אותו. אז מאיר צועק: “שקט, חברה, אסור לשיר”. צפצפנו והמשכנו. ככה הענין, לקח עד שתיים בבוקר. בשתיים הביאו סוף סוף את הנשק. כשראינו את הכלים, נעשה טוב על הלב. אתה יודע, אם הכלים באו, סימן שיוצאים תכף. ובאמת יצאנו.

          איך אני מספר? – הוא שאל.

          בסדר.

באנו למקום, התכנית היתה לשלוח את המשוריין לתוך הכפר והוא יעבור ברחוב הראשי ויכריז בערבית בשני רמקולים שלנו, שמי שיצא בלי נשק, לא נפגע בו. ככה היה בתכנית. אבל, למעשה כשהגענו, אנחנו, הפורצים….

          כמה הייתם?

          ששים, בערך. לא, תכתוב שמונים, יותר טוב. לא יאמינו שכל כך מעט אנשים עשו את כל העבודה. וגם – ממשיך בהתנצלות – בעצם היו איזה שבעים, אז כתוב, שמונים.

התכנית היתה לסגור על הכפר בתנועת מספריים. מצד אחד אנחנו ומצד שני האצ”ל.

          אתה, זאת אומרת…. גמגמתי.

          כן – חייך הלה – אני, זאת אומרת.

          ומדוע עבדתם עם האצ”ל?

          אגיד לך: אנחנו רצינו לעשות והאצ”ל רצה לעשות וה”הגנה” רצתה לעשות.

          ה”הגנה”?

          כן. הם ביקשו שלא נפוצץ את הבנינים ונחזיק בכפר. אמרנו שנחזיק ארבעים ושמונה שעות. אבל, שמע! – הריהו מפסיק את עצמו – הענינים הדיפלומטיים זה לא בשבילי. תשאל אצל… אני יודע אצל מי? תשאל.

הניע יד בביטול כלפי “העניינים הדיפלומטיים” והמשיך.

באנו בארבע חוליות. שתים שלנו, שתים של אצ”ל. היינו צריכים להתקדם איך שיעלה השחר. אחד ישב במשוריין, זה אני, על חברי הוטל להודיע להיכנע. וגם – מסביר את “צדו השני” של המטבע – גם ברן היה לי ביד. בחושך חתכנו את גדר-התיל וכשהתחיל אור,  זזנו. התקדמנו וראינו ערימות-חול ואבנים ומאחוריהן בור רחב שחסם את כל הדרך. קפצנו למלא את הבור בחול, בעזרת קובעי-פלדה, ותיכף התחילה אש מן הכפר ובחור אחד טוב נפצע בבטנו. אני עליתי למכונית וחברי החל משדר שייכנעו, אבל האש באה כמו מברז.

נו, כשראינו שהכפר הוא שוחר-שלום כזה, השתטחו האנשים מאחורי המשוריין ואני התחלתי מחזיר אש לנקודות שמהן ירו עלינו. כל פעם ירו מכוון אחר ואני השבתי אש לכוון אחר ובינתיים ניסו למלא את הבור. המשוריין ספג קלעים כהלכה (“הלכה”, אמר, למרבה תמהוני, ולא, כנהוג – “כהוגן”). האש גברה ולעבוד על הבור אין זמן. נאלצנו להתקדם רגלי בחפוי שלי. שוב פעם הבדילו את האש עלינו וגם כן כל פעם מכוון אחר. היה כבר אור-יום מלא ורוב הבתים ירו. החברה שתקו והתקדמו, ורק כל רגע מישהו צעק: “נפצעתי” ונשכב, שני: “נפצעתי” ונשכב, וככה לפי הסדר. כל מי שנפצע, היו לוקחים אותו לעורף ולפעמים הייתי צריך לתת חפוי גם בשביל הובלת-הפצועים.

ההתקדמות היתה ככה: אני עם הברן תופש עמדה, נותן אש והאנשים זחלו וקפצו מבית לבית ומגדרות לגדרות. הגענו עד לבתים הראשונים של הכפר, וכך פגשנו חוליה שניה שהתקדמה מהצד. הבחור הראשון שפגשתי היה פצוע ביד ולא רצה לעזוב את הסטן. צעקתי לו:

          יהו…. איך אתה מרגיש?

          הכל בסדר, ממשיכים להתקדם.

אצלו הכדור נכנס מצד אחד ויצא מצד שני והדם נסתם מעצמו. אחרי הכבוש הוא שכח, תפס פרידה ודהר בכפר. אבל זה אחר-כך.

הלכנו הלאה, כבשנו עוד כמה בתים ופגשנו את היחידה שלנו מעורבת בכמה יחידות שלהם. עי”כ היה בידינו חצי הכפר. המספריים נסגרו. כל זה לקח מחמש עד קרוב לשש. ורק עכשו בא הקושי. בגלל היריות לא יכולנו להודיע להיכנע, והסכנה היתה מבית אחד בן שתי קומות שצלף עלינו כל הזמן.

אני והעוזר היינו צריכים להסתער עם הברן מצד אחד. אם אוכל לכבוש, טוב, אבל אם לא – מפני שכאשר צולפים, קשה להתקדם עם הברן – אז אחפה על יחידה שתבוא מצד שני. אצ”לניק אחד הראה לי עמדה טובה לתפוש והבית היה פחות מחמישים מטר ממני. ראיתי שני ערבים צולפים מאחורי הגזוזטרא. היית רואה רובה עולה, יורה, אתה רואה חצי שניה את הראש ולא מספיק לפגוע. ובחצר היה עוד צלף אחד שרץ ממקום למקום. התחלתי להצליף ב”בודדת” לכוון המטרות. ראשון נפל צלף אחד. כשהוא קם, דפקתי בו והוא נעלם לי ולא הופיע יותר. השני קבל את הכדור בכתף והתחיל לבלוט החוצה. אחרי שהוא הוציא את עצמו, דפקתי לו שני בראש, הוא נפל בהחלט. השלישי שהיה בחצר ברח עם הנשק. זה היה הענין.

בבית היו יללות כל הזמן ועכשו התחיל להיות שקט. כשראיתי את השקט הזה, הנחתי מטען כדי להוריד חומה. המטען לא התפוצץ. איך שאני מתכונן להסתער, הצליח מפקד-הפעולה לפרוץ לתוך הבית ואני רואה אותו פתאם עומד לך על המרפסת ומנפנף בקרבינה שלו. עלינו למעלה וראינו שלש נשים מסתתרות והגוויות של שני הצלפים. ערכו חיפוש בבית, אחד שמר על הנשים ואני תפשתי עמדה על המרפסת.

בינתיים ערבים ברחו מן הכפר להרים עם שפנדאו אחד וכמה ברנים…

          כמה ברנים השתתפו משלכם?

          ארבעה, ששניים השד ראה ולא אני.

הם ברחו עם ברנים ורובים ובאו גם מעין-כרם וכולם צלפו עלינו. הצלפתי עליהם לפני שתפסו עמדות. אם השגתי תוצאות, השד יודע, כנראה שהם הרגישו יפה שאני מצליף עליהם מפני שתיכף קבלתי תשובה, אף על פי שזה היה כשבע מאות מטר. להם בטח היו משקפות, וכל כדור עבר חמישה סנטימטר ממני.

הרוח של הבחורים היתה די בינונית, כשראו שזה ענין של – מבית לבית. אבל המפקד צעק: “קדימה”! ואז התחיל הנצחון. הם ירדו ורק אני נשארתי לחפות. ברגע שירדו, נפצע אחד בכדור מן ההרים. לבסוף גם אני ירדתי למטה ושם היתה מונחת גוויה של ערבי, שעליו מונחות שתי רצועות כדורים וקובע פלדה ורובה אנגלי או גרמני. כבר שכחתי. את הקובע תוכל למצוא בחדרו של שמעון. יש בו דם, אבל קובע נפלא. אותו הרג מפקד-הפעולה עם הקרבינה, את המפקד שלהם.

          איזה מפקד?

          המפקד של הכנופיות. זה, לפי הניירות ראו. מפקד חשוב.

תפשנו עמדה למטה, בחצרות עם הברן של האצ”ל והגענו לצפון הכפר. הברן של האצ”ל דפק על ערבים שבאו מן הצד ואני קבלתי פקודה לחזור ולתת חפוי להרים, מפני ששוכבים שם פצועים של אצ”ל, שאי אפשר להוציא אותם. המפקד שלהם נפצע בכבד ובריאות, וכשהערבים ראו אותו, נתנו עליו אש והוא התגלגל למצוא מחסה למטה. הוא היה עוד בהכרה. יחד אתו היה בחור שנפצע בירכיים, ולי מ-12 מחסניות נשאר עכשו אוצר של, בסך הכל, מחסנית וחצי. צריך לתת חיפוי להרים ואני עוד צריך להשאיר תחמושת במקרה שינסו לחדור פנימה. הבחורים למטה שסחבו את הפצועים צעקו לי: “תן אש”! אני לא יכל לתת אש בלי הפסק, והם לא מבינים מה הענין. ובאותו רגע נתקבלה ידיעה שהפלמ”ח הגיע עם תגבורת.

          הפלמ”ח באמת בא?

          בטח. ביקשו מהם להביא תחמושת. כשבאו, אמרנו: “רוצים להשתתף, תפדלו”. אבל המפקד שלהם רצה אישור בכתב שביקשנו ממנו, וזה לא רצינו לתת והם הסתלקו. המפקד הוא מסכן – עכשו נתנו לו עונש בעד זה שהוא בכלל בא.

הענין עם התיגבורת קצת הקל לי על הלב, ונתתי עוד בודדות, מפני שיש תיגבורת.

  אל תכתוב צרורות – הוא מעיר למקרא רשימותי – מפני שאיזה צרורות יש כאן? רק בודדות נתתי.

– והכפר היה שלכם, אז?

– חכה רגע, לעת עתה הכפר עוד לא נכבש. מה עושה האצ”לניק עם הברן השני? שם נלחמו על צפון הכפר והיו לערבים כמה ברנים שנתנו צרורות כל הזמן.

באותו רגע שבא הפלמ”ח, החברה גילו כמה מחסנים קטנים של תחמושת ונשק והסירו מעל הגוויות כדורים ואולי גם מהפלמ”ח קבלו, והתחילו להגיע אלי מכל עבר.

ואז סחבתי את הפצוע, מפני שהאצ”לניקים כבר לא היה להם כח. והוא היה פצוע בשתי רגליו. וזה הרבה פחות נעים לסחוב פצוע מאשר באימונים, כשאתה יכל להגיד לו: “זוז קצת”!

בינתיים השתלטו החברה על כל הכפר, והערבים מהרכס החלו נסוגים, זהו –

התנשם עמוק ונח רגע.

החברה עברו מבית לבית, הוציאו זקנים, נשים וילדים, וריכזו אותם במקום אחד. הפלמ”חניקים, הסתלקו בינתיים וסחבו אתם קצת אורז וסוכר, בטח בשביל קומזיץ. כל העסק היה מפני שאנחנו לא רצינו דיפלומטיה ולא רצינו לחתום לו על פתקא.

היה כבר אחת בצהרים. איך זה נעשה משבע לאחת, אני לא יודע.

יצאתי לעשות טיול של מנוחה בלי הברן. באותו זמן הגיע מאיר מהעיר במכונית עם טומי וסרדינים, ועשה רושם וכולם היו מפסוטים. באה גם קבוצה של עתונאים, שצילמו והזמינו את הצלב האדום. נציגי הצלב ביקרו את הגופות וראו שהכל שלם ובריא.

          מי בריא, הגופות?

          לא – הוא צחק – אבל אמרו שלא התעללנו. נהרגו איזה ארבעה ילדים, ורשמו וצילמו והלכו.

זה עד עכשו. אנחנו בינתיים הנפנו את דגל- הלאום והערבים מקולוניה חשבו שעולים עליהם וברחו, וה”הגנה” נכנסה לכפר הריק ועשו שם פנטזיה. הרסו בתים עם החומר שמצאו בכפר וככה…

בתשע בערב עזבנו את המקום והאצ”ל נשאר לשמור. חזרנו למחרת, בשבת בצהרים, ולקחנו את המקום לידינו. בלילה הפנוי ישנו אחרי שקודם לא ישנו לילה ואחר-כך – שני לילות גם כן בילינו בלי שינה.

האצ”ל תפס גבעה החולשת על כל מערב ירושלים. לשם שלחנו תגבורת, כמו שאומרים, עם ברן, וכל הערבים שרצו לדפוק עלינו, סידרנו אותם, כמו שאומרים.

בשבת היה שמח. תפשנו תרנגולות בכפר, ויכולת לראות חברה עם קובעים רודפים עשרה אחרי תרנגולת אחת, ולבסוף היא בורחת להם בין הרגלים ושוב פעם הם עושים תכנית איך לצוד אותה. את הנשים והילדים לקחו לעיר והביאו לעיר העתיקה, ואצלינו נעשה ערב. בערב מצב-הרוח היה קצת מזופת, מפני שבשמיכות כסינו את הגוויות והאוכל היה רק קונסרבים. כך, היה קר בלילה וישבנו לפטפט קצת.

היה הסכם עם ה”הגנה” שבבוקר יום א’, אנחנו מוסרים להם את המקום. אבל ה”הגנה” לא רצתה לקחת. טוב, החלטנו להישאר במקום והיתה רק שאלת מזון ותגבורת להחליף אותנו. אוכל לא יכולנו להביא מפני שעשו הפרעות. אבל מקום שהקרבת עליו אנשים, זה לא משחק ילדים. הבחורים התהלכו אז כמו שכורים מעייפות ורכבו על פרדות, התחפשו לערביות ו”עשו כייף”. צריך גם להזכיר כאן, שבזמן הכבוש הבחורות שלנו מצאו בין הערביות כמה ערבים שהתחפשו.

אתה יודע, אפשר לתאר את זה כמו בקולנוע. החברה לבשו חגורות עור של ראשי הכנופיות ושמו בחגורות פגיונות ועשו התחרות מי ישיג על פרידות. ובחורות הכינו תה בסירים של הערבים, ואפשר היה לחיות.

בחצות הלילה הקיפה ה”הגנה” את דיר יאסין ושמרו עלינו שלא נעזוב את המקום, ואם נעזוב, יפרקו מעלינו את הנשק.

כשמאיר, הוא מפקד לח”י בירושלים, ראה שיש להם אנשים בשביל לשמור שאנחנו נשמור, הוא החליט שעם שחר נעזוב את המקום.

כשיצאנו פוצצו המ.צ. מוקש לפנינו וחסמו את הדרכים. לתושבים אמרו שזה בשביל לפוצץ את המקום. היה זה מקום שהנחנו מוקש מפני הבריטים.

כשהגענו לירושלים היה יום שני. ולא ידענו שבעיר בינתיים משמיצים אותנו. כתבו שהפורשים, כדרכם, שדדו ורצחו וכמו תמיד ברחו והשאירו את האחריות על אנשי המגן.

הלכתי להתרחץ ולישון. יצאתי לרחוב בשעת הערב. ליד קפה “אלנבי” נלחמו מם-צדים בקהל, ואי אפשר היה להבין כלום. תפשתי אצ”לניק אחד שהשתתף בכיבוש:

          שו האדא? – אני שואל.

          הדבקנו כרוז תשובה.

          נו?

          המם-צדים הפריעו לנו.

הסתלקתי משם. בדרך לקולנוע פגשתי פלמ”חניק שכעס עלינו מאד:

          מפקד הכנופיות שהרגתם, זה לא היה בסדר.

          למה?

          הייתם צריכים לתת אותו לנו. אצלינו היה לומד משהו..

          מה יש? – אני התפלאתי על הענין.

          הוא השתתף בקרבות בהר-טוב ועטרות ורצח הרבה משלנו.

זה היה הסוף. אחרי ארבעה ימים צחקתי בפעם הראשונה.

 

 מאיר פעיל, ימ”ש, ובן-גוריון, ימ”ש, עשו הסברה מצויינת ליהודים

 

 

Welcome To Dayr Yasin
District of Jerusalem
ديرياسين
Ethnically cleansed 22,680 days ago
eMail to a friend
النسخة العربية
כדי לתרגם עברית
ששים שעות בדיר-יאסיןView in Google Earth

Permanent Memorial to the Israeli Holocaust Against the Palestinians


in New York: A Monument to the Deir Yassin Massacre

 The Deir Yassin Massacre was carried out by Jewish terrorists.

At Deir Yassin:

“Some of the victims were decapitated.

“52 children were killed and mutilated in front of their mothers.

“25 pregnant women were cut open at the wombs and their babies were cut to pieces in front of their dying mothers.” ( judicial-inc.biz/84hesham_tallawi..at_war_wit…)

That’s terrorism.

Menachem Begin, who later became Prime Minister of Israel, was the person who planned the Deir Yassin Massacre.

ששים שעות בדיר-יאסין

“Massacre at Deir Yassin” by Robert Birch (1979)
private collection WA
A Friends of Palestine NSW contribution

ששים שעות בדיר-יאסין
He wasn’t there, but he was: Menahem Begin, commander of the Irgun at the time, was the architect of the Deir Yassin massacre in 1948. He was also the architect of the 1982 Lebanon war, which culminated in the massacre of Sabra and Shatila. Both memories reverberate among Palestinians and Arabs to this day.

The massacre of civilian residents of the Palestinian village of Deir Yassin on April 9, 1948 stands in Palestinian memory as an emblem of disproportionate Jewish aggression and forced displacement: It was following the rampant rumors of further massacres such as Deir Yassin’s that thousands of Palestinians, until then less inclined to leave their homes and properties, fled Palestine, never to return.

The massacre, at times denied or covered up by subsequent Israeli histories, is subject to exaggeration on both sides: Israelis have justified it as the collateral result of a strategically necessary conquest of a village on the road to Jerusalem. Palestinians and Arabs beyond Palestine have used Deir Yassin’s memory to paint all Israeli designs on Arab with the same broad, brutal brush, although the massacre itself was mostly the work of two illegal, terrorist Jewish organizations, and the Jewish Agency Executive sent a formal letter of apology to King Abdullah immediately after the massacre.

Yet the more mainstream Haganah assisted in the conquest, too.

Deir Yassin is a lasting example of the power, magnitude and treachery of memory in the Palestinian-Israeli conflict.

Read the full article, “The Deir Yassin Masssacre of 1948: Facts, Memories and Consequences of a Turning Point.”

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר