ב”ה                 

                           אין אסון ליהודים, שפרס אינו משתמש בו לצרכיו הפרוורטיים

אין אסון ליהודים, שפרס אינו משתמש בו לצרכיו הפרוורטיים. אולי זו הסיבה שהוא מחזיק אותנו, כבר עשרות בשנים, במצב מועד לאסונות כאלה. ועל כן, אין זה פלא, שפרס זכה בפרס נובל לשלום, עם הפודל שלו, רבין, ועם שובר שיאי רצח, על פי גינס, ערפאת. העולם אוהב יהודונים כאלה. פרס הוא, אכן, סמל מדינת הדמים והזדון שהשמאל בנה. לראשונה, בדברי ימיה של ה”מדינה” הזו, מכהן בה כנשיא, היצור המתאים מכולם.

מן התיקשורת:

“שמעון פרס: קבלנו תזכורת למה שהטרור יכל לעולל…”

“במהלך היום העניק פרס כ-20 ראיונות לכלי תקשורת מרחבי העולם, לכמה מהם אפילו פעמיים במהלך היום, בהם העלה רעיון ולפיו הצבאות הקיימים כיום נועדו למלחמה נגד אוייבים שאינם קיימים עוד ועל-כן יש להסב אותם למאבק בטרור המאיים על הציביליזציה”.

האיש הזה הוא תומך הג’יהאד מספר אחת בעולם. הוא העניק לג’יהאד האיסלאמי את הלגיטימיות, לא רק בהצהרותיו, אלא, גם במעשיו – הוא הקים את צבא הטרור ואת בסיסיו, הוא נתן לטרור רובים, הוא שריפד למלך הטרור את כל הדרך לעצרת הכללית של האו”ם, בה הופיע המלך, לקול תשואות, כשהוא חגור אקדח ולבוש במדים, אירוע מטורף, חסר תקדים, בעצרת האו”ם. אירוע שרק “ישראל” יכולה להיות שושבינתו. הוא זה המחפה כבר עשרות שנים על הטרור במסך “תהליך השלום”. הוא אבי מחתרת-אוסלו והסכמי הדמים שהביאה עלינו, הוא שהיה במשך שנים ממונה על ה”הסברה הישראלית” בשירות הטרור האיסלאמי, הוא זה שאמר, שערפאת קבל, בצדק, את פרס נובל לשלום. הוא פושע בינלאומי!

הטבח במומבאי “הזכיר” לו מה טרור יכל לעולל. הוא, תומך הטרור השופך את דמנו ללא הפוגה, כאן בארץ ישראל, נזכר פתאם מה הטרור יכל לעולל…. שמעתם, אנשי שדרות? אם לא ידעתם, ולמה שתדעו, הרי מדובר בסך הכל ב“קאסם שמאסם”, זה טרור? זה שפך דם? אז אל תתבכיינו, ראו מה קרה במומבאי… זה היה טרור! זכרו, טלי חתואל בנותיה ועוברה, היו ששה יהודים, שנעשה בהם לינץ’, מקרה שכיח וזניח, כאן, בארץ ישראל. אבל מעשי לינץ’ בתינוקות בארץ ישראל, זה לא טרור, תשאלו את “נשיא המדינה”.

זה לא טרור, זה הג’יהאד!

תמיכת ישראל בג’יהאד, באה לכסות על ערוות “תהליך השלום”. הרי, מדובר ב”סכסוך” לגיטימי, ה”סכסוך הישראלי ערבי”. ואם למישהו נדמה, משום מה, שיש דמיון לא מפתיע בין ה”סכסוך” הזה לבין ה”סכסוך היהודי נאצי”, אז הוא תועה מדרכו של פרס.

נכון, לא מדובר בטרור! מדובר בג’יהאד כל מוסלמי, נגד העם היהודי, מתוכנן ומחושב היטב, ובחלקו הגדול, בסיוע יועצים “פעילי שלום” ממחנה פרס. זו מלחמה לחיים או למוות, אבל אצל פרס זהו משחק פינג-פונג, הנקרא “תהליך שלום”. כשרבין, האיש של פרס על כרחו, חגג את אחוות העמים ה”ישראלית”-ג’יהאדית, הוא דקלם – אתם הרגתם בנו, אנחנו הרגנו בכם…. איזו סימטריה מופלאה. כאילו מישהו היה נהרג פה, אילולא הג’יהאד, ואילולא תמיכת “ישראל” בו. תמיכת “ישראל בג’יהאד”, באה לכסות על ערוות “תהליך השלום”. הרי, מדובר ב”סכסוך” לגיטימי, ה”סכסוך הישראלי ערבי”. ואם למישהו נדמה, משום מה, שיש דמיון לא מפתיע בין ה”סכסוך” הזה לבין ה“סכסוך היהודי נאצי”, אז הוא תועה מדרכו של פרס. דבר אשר לא ייעשה במדינה שפרס הוא נשיאה.

מדובר בסכסוך לגיטימי על קרקעות. נכון? הנה, האימפריאליזם הג’יהאדי, “המדוכא עלי אדמות”, מחזיק, בסך הכל, ב-99.9% של קרקעות “המזרח התיכון החדש” של פרס, בתוך אלה, בכ-80% של אדמות ארץ ישראל המובטחת, ההסטורית והמנדטורית, אבל, בכל האדמות האלה, שבחלקן הגדול ריקות מאדם, אין מקום ל“עם הערבי הפלשתינאי”, וזה כל הענין! נכון? וזו הסיבה, לפי אסכולת פרס, המצדיקה את צליפת הכדור לראשה של התינוקת שלהבת פס, בחברון, על ידי לוחם “שחרור פלשתין”. כי מה יש ליהודים לעשות בחברון?

ניעור הזכרון מן התרדמת

בשבעה החדשים הראשונים לאחר חתימת הסכמי הבגידה והדמים באוסלו, נרצחו ברחבי ארץ ישראל 52 יהודים ועוד שני “בני מיעוטים”, שאיתרע מזלם, בשעת הפיצוצים לשהות במקומות ציבוריים ב”מדינת היהודים”.

ואולי נרענן קמעא את זכרונו של פרס, הנוטה להיעלם בתהום האמנזיה, כשמדובר בטרור שהוא אחראי לו ישירות –

מה אומרות לך המלים הבאות, פרס: “מרכז הרב”? בולדוזר במרכז ירושלים? צומת השרון? צומת בית ליד? צומת אזור? צומת צריפין? אוטובוס מעלה-עקרבים? אוטובוס כביש החוף? טוב, לא נעמיס יותר מדי על זכרונך…אולי נזכיר רק לעצמנו –

בשבעה החדשים הראשונים לאחר חתימת הסכמי הבגידה והדמים באוסלו, נרצחו ברחבי ארץ ישראל 52 יהודים ועוד שני “בני מיעוטים”, שאיתרע מזלם, בשעת הפיצוצים לשהות במקומות ציבוריים ב”מדינת היהודים”. אבל, אם אתם חושבים שמעשי הטבח האלה היתה בריה חדשה  שנבראה בארץ, אז תחשבו שוב…

להלן קטע –

גם ב-1989 לא טמנו המרצחים את ידיהם בצלחת –

ב-16 בפברואר נחטף הצנחן אבי סספורטס בצומת הודיה סמוך לאשקלון, ורק לאחר שלושה חודשי חיפושים נמצאה גופתו קרוב לצומת ממנו נחטף .

ב-3 במאי נחטף החייל אילן סעדון על-ידי מחבלים, וגופתו נתגלתה רק בשנת 1996.

בין שאר כל נרצחי 1989 היו גם פרופסור מנחם שטרן, שנרצח בדקירות סכין בעמק המצלבה בירושלים, ב-22 ביוני, ו-16 מנוסעי האוטובוס בקו 405, שהיה בדרכו מתל-אביב לירושלים ודורדר לתהום בידי מחבל ב-6 ביולי. 27 נוסעים נפצעו קשה.

בספטמבר 1993 הפילו עלינו שמעון פרס ויצחק רבין את ה”שלום”. היה זה לאחר מסע ג’יהאדי שקטל 172 איש, אשה וילד, בידי ערבים, בתקופה שבין ה-9 בדצמבר 1987 עד 9 בספטמבר 1993 (שש שנים).

מובן מאליו שבתקופה שאחרי החתימה על הסכמי-העמידה-על-דם-יהודים, בין ה- 9 בספטמבר 1993 עד 11 בספטמבר 1998, גדל מאד מספר הנרצחים ועמד על 279.

“אויבי השלום”, שהזהירו מפני הסכמי הדמים, העלו את חמתו של אחד, דן תדמור, והוא כותב ב- 28.5.93, בעתון “ירושלים”:

“… אם אתה מטומטם, אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני…”.

מכאן אתם מבינים שהמחנה של פרס הוא לא ימני, על כן, לא מטומטם, לא פשטני, לא מתלהם, לא נבער ולא אכזרי. המחנה של פרס הוא חכם, מתוחכם, מחושב, אינטלקטואל ובעיקר, בעל נשמה טובה. הוא מודרך על ידי כל התכונות האלה, להוביל אותנו לשחיטה, בשלווה פילוסופית, ועל פי חישוב זהיר של הסיכונים…. האמת היא שיש רק סיכון אחד – השמדתנו, אבל, אם קיים סיכוי אחד למיליארד, שזה יביא שלום, אז זה כדאי – כדאי למות בעד ארצנו.. אופס, סליחה – כדאי למות בעד ה”שלום” המתועב של פרס. למען ה”שלום” הזה כדאי לשכוח את הג’יהאד ולהיות תמיד מופתע מחדש… זה גם יוצר ענין בחיים, כל עוד הם אתנו… ואין אף רגע דל.

אליבי

לפרס מעולם לא היו אויבים. היו אלה תמיד “פארטנרים לשלום”, כי “שלום עושים עם אויבים”, האויבים של פרס הם כאלה שעושים אתם רק שלום, לא מלחמה.

באמת, איך אפשר לראות בפרס תומך טרור? האם לא הוא זה הקורא לכל צבאות העולם להתאחד במלחמה נגד הטרור? הוא, וותיק המדינאים בעולם, מורה הדור, מספר לכולם שאין היום אויבים, ועל כן אין צורך בצבא אלא לצורך אחד בלבד – המלחמה בטרור… זה אותו פרס שמבית מדרשו יצאה הסיסמא – אי אפשר לנצח את הטרור  – על כן, צריך לשאת ולתת ולתת ולתת לו. טרור זה לא אויב. הרי, אין אויבים לשום עם, בעיקר לא ליהודים…. לפרס מעולם לא היו אויבים. היו אלה תמיד “פארטנרים לשלום”, כי “שלום עושים עם אויבים”, האויבים של פרס הם כאלה שעושים אתם רק שלום, לא מלחמה. על כן הוא עיקר את צה”ל מכל רעיון של נצחון מוחץ על האויבים, כי כשאין אויבים אין שלום… וליתר דיוק, כשאין אויבים, אין “תהליך שלום” אין סופי, שממנו חיותו של פרס.

אי אפשר לומר שפרס בכלל לא רואה אויבים, הוא דווקא כן רואה, אבל עם אלה זה לא כיף. אלו הם היהודים, אוהבי העם והארץ, ואתם אי אפשר לעשות שלום, על כן, אלה לא האויבים הקונוונציונאליים, שמהם נבנה פרס. אתם לא ניתן לשחק בפינג פונג של “שלום”, זה ממש לא כיף לתת להם חבלי ארץ ישראל, כי בזה לא תבוא על סיפוקה שנאת ישראל שלו. באלה הוא דווקא מוכן לשלח את הצבא למלחמת חרמה. כך, שאי אפשר לומר על פרס שהוא רק הוזה ולגמרי לא ריאלי.

אגב, אני מעולם לא חשדתי בפרס שהוא הוזה, תמיד אמרתי שהוא שונא ישראל בכל רמ”ח ושס”ה. אם יתברר ביום מן הימים, שהאיש הזה, במשך כל שנותיו בארץ ישראל, שימש סוכן זר בשירותו של גורם שטני, שונא ישראל, לא אפול מן הכסא.