על טעות אידיוטית שלי: על חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה, ועל תקנה לא-רלוואנטית

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/48155

שמחה ניר, עו”ד 06.03.2010 14:08
שורש הטעות (צילום: .Quimka's Website service, Wyoming, U.S)

שורש הטעות (צילום: Quimka’s Website service, Wyoming, U.S.)

 

תקנה 17א’ לתקנות ההוצל”פ מחייבת את הזוכה לדווח על כספים שקיבל “שלא באמצעות הלשכה” *** תקנה זו כלל אינה מתייחסת לכספים שקיבל כונס-נכסים ממכירת נכס של החייב, לו הוא התמנה ככונס *** על אפשרויות-השחיתות הנובעות מ”אימוץ” התקנה הזאת לגבי כספים שקיבל הכונס, ועל החשש שרשמי ההוצל”פ שותפים לשחיתות הזאת


כל אדם עלול לטעות, גם אני.

לא כל אדם מסוגל להכיר בטעויותיו, ואני מניח שאני אולי קצת יותר טוב מאחרים, אבל גם אצלי עשויות להיות טעויות שאני לא אכיר בהן.

 

לא כל אדם מסוגל לגלות את טעויותיו-הוא בעצמו, בלי שאחרים יעמידו אותו עליהן. כמובן שאף אדם – וזה חל גם עלי – אינו יכול לדעת אילו מטעויותיו הוא עוד לא גילה – לא בעצמו ולא בעזרת אחרים.

 

אבל אני מגלה לפעמים, בכוחות עצמי, טעויות מטעויות שלי.

 

עד כאן אין שום דבר מיוחד, אלא שלפעמים הטעויות שלי, אותן אני מגלה, הן טעויות אידיוטיות.

 

מהי טעות אידיוטית? טעות של אדם בתחום בו אסור לו לטעות, למשל בתחום המקצועי שלו, ולא כל שכן בתחום בו הוא מומחה במיוחד, נחשב מומחה במיוחד, או, לפחות, אמור להיות מומחה במיוחד – או רואה את עצמו  מומחה במיוחד.

 

זה קרה לי פעם אצל השופט שלי (“ישנם שופטים שלא מכירים את המילה זיכוי”) טימן. הופעתי בפניו, ואמרתי כי בנקודה משפטית מסיימת הייתי אידיוט בעבר, ובאותה הזדמנות חגיגית ביקשתי לתקן את הטעות הזאת.

 

כאשר אמרתי את הדבר הזה, הקלדנית נעצה בי מבט שואל, ואני אמרתי לה “תרשמי, תרשמי!”, אבל זה לא הספיק לה, והיא הפנתה את אותו המבט אל השופט, האשר אמר לה: “אם הוא אומר, אז תרשמי”.

 

וזה מביא אותי אל הטעות האידיוטית האחרונה שלי, במאמר על חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה.

 

שורש הטעות שלי

 

שורש הטעות שלי היה בהנחה המטופשת כי תקבול שקיבל ב”כ הזוכה ככונס הוא גם תקבול שקיבל אותו ב”כ הזוכה בתור ב”כ הזוכה, וממילא גם תקבול שקיבל הזוכה עצמו, שהרי “שלוחו של אדם כמותו”.

 

וכך אמרתי (שם):

 

כאשר ראש ההוצל”פ ממנה כונס-נכסים לנכס מנכסי החייב (להלן: הכונס), על מנת למכרו לצורך כיסוי החוב, והכונס הוא גם בא-כוחו של הזוכה, נשאלת השאלה מה דינו של תקבול אשר הגיע לידו: האם הוא נחשב אוטומטית כתקבול שהגיע במישרין לזוכה, או שצריך הכונס להעביר את הכסף מכיס אחד שלו (כיס הכונס) לכיס אחר (כיס הזוכה)?

 

או, אולי, צריך הכונס להעביר את התקבול אל הזוכה עצמו?

 

התשובה תלויה, כמובן, בהסכם (מפורש או משתמע) שבין הזוכה לבין בא-כוחו.

 

הסוגיה הזאת התעוררה בהקשר לתקנה 17א(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש”ם – 1979, אשר זה לשונה (ההדגשות – לא במקור):

 

17א. עדכון תיק‏

 

(א)זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב, שלא באמצעותה; דיווח כאמור יימסר ללשכה תוך שבעה ימים מקבלת התקבול.

 

והשאלה שהעליתי באותו המאמר הייתה מתי מתחיל מניין שבעת הימים, ומהו הדין אם הכונס לא העביר את הכסף לזוכה, בו-ברגע.

 

כאן בדיוק נפלתי באיוולתי, כאן כשלתי ברך.

 

תקנה 17א’ אינה רלוואנטית לכספים שקיבל הכונס

 

תקנה 17א’ אינה רלוואנטית לתשלומים שקיבל כונס-הנכסים ממכירת נכסיו של החייב, כי היא מתייחסת לתשלומים שקיבל הזוכה – שלא באמצעות לשכת ההוצל”פ.

 

תשלומים שקיבל כונס-הנכסים אינם “תשלומים שקיבל הזוכה” (אפילו אם הכונס הוא גם ב”כ הזוכה, משום שבתפקידו ככונס הוא חובש “כובע” נפרד, ומשמש כנאמן לשכת ההוצל”פ – ממש כשם שמשמש כך כונס-נכסים שאינו ב”כ הזוכה), ובוודאי שאין הם “שלא באמצעות לשכת ההוצל”פ”, כי הכונס משמש “זרועם הארוכה” של לשכת ההוצל”פ וראש ההוצל”פ (שניהם ביחד ייקראו להן, לשם הנוחיות, ההוצל”פ), ובמלים אחרות: כונס הנכסים הוא פקיד של ההוצל”פ, אפילו אם הוא ממונה לא מתוך עובדי הלשכה אלא “מהשוק הפרטי”, ואפילו אם “בכובעו האחר” הוא גם ב”כ הזוכה.

 

ממילא כל תשלום המתקבל אצל הכונס יהיה תשלום “באמצעות הלשכה” – כאשר הוא יגיע בפועל לידי הזוכה.

 

תארו לעצמכם שהכונס “שורף” את הכסף ומזדלז”ל בלי להשאיר כל עיזבון אשר ממנו אפשר לתבוע את הכסף השרוף. מהו הדין במקרה הזה? הדין הוא שלשכת ההוצל”פ (קרי: המדינה, שהיא “בעל הבית” שלה) אחראית הן כלפי החייב, לזכות אותו בתמורה שקיבל הכונס, והן כלפי הזוכה, לשלם לו את פירות הכינוס, כפי שהיה מקבלם אלמלא נשרף הכסף.

 

זה חוקי, וזה גם מוסרי, לא רק משום שהמדינה לקחה על עצמה את התפקיד הזה, ולא רק שהיא גובה אגרות על העבודה הזאת, אלא שהיא גם “הכיס העמוק” אשר יכול לספוג את ההפסד יותר בקלות מאשר החייב או הזוכה.

 

אמור מעתה: הניתוק המשפטי בין ב”כ הזוכה בתור כונס הנכסים לבין ב”כ הזוכה בתור מייצגו של הזוכה הוא נכון וצודק גם מבחינת הזוכה וגם מבחינת החייב.

 

חשוב לציין כי לפי סע’ 53(ב) לחוק ההוצל”פ “ראש ההוצאה לפועל רשאי להורות כי כונס-הנכסים יתן ערובה, להנחת דעתו, לשם הבטחת אחריותו למילוי תפקידו”, ואם ראש ההוצל”פ – עובד המדינה – לא נזהר ולא טרח ולא להורות כי הכונס ייתן ערובה כאמור, שישלם הוא ותשלם המדינה.

 

למה כן רלוואנטית תקנה 17א’?

 

לפעמים החייב – אולי בתמימותו, אולי בטיפשותו – סומך על הזוכה, ומשלם לו במישרין.

 

יכול להיות שיש בזה הגיון מסויים. יכול להיות שתשלומים כאלה לא יזכו את הזוכה בהוצאות ובשכר טירחת בא-כוחו, אבל גם זה לא בטוח, כי ב”כ הזוכה (בתור שכזה, ולא בתור כונס-הנכסים) יגיד “גם זה בזכות העבודה שלי”.

 

גם כאשר החייב משלם לזוכה במישרין, קרי “שלא באמצעות לשכת ההוצל”פ”, הבעייה אינה קריטית, משום שהחייב יכול לרוץ מייד ללשכת ההוצל”פ, להציג שם את הקבלה, ולעמוד על כך שחשבונו בתיק ההוצל”פ יזוכה בו-במקום (ואם הפקידים בהוצל”פ מסרבים לזכות את חשבונו של החייב, במקרה כזה – זה נושא לדיון נפרד).

 

ומטרתה העיקרית של תקנה 17א’ היא לשמור על זכויותיו של החייב לגבי תשלומי צד שלישי שהוא לא בהכרח מודע להם, כגון כאלה ששולמו לזוכה במישרין ע”י הערבים לחובו ושאר דורשי טובתו.

 

תקנה 17א’ באה, איפוא, להוסיף על חובותיו של הזוכה, לגבי כספים שהוא קיבל מחוץ להליך, ולא לגרוע מזכויותיו של החייב, שהיו קיימות גם לפני אותה התקנה.

 

חובותיו של הכונס לגבי התקבולים, והאחריות המוסדית לקיומן

 

כיוון שהכונס הוא, כאמור, פקיד של ההוצל”פ, כספים שהוא גובה אינם שלו, ולכן עליו להעבירם – או את השליטה הבלעדית והמוחלטת בהם – להוצל”פ, לאלתר, דהיינו לא תוך 7 ימים, כאמור בתקנה 17א’, אלא תוך זמן-אפס!

 

כיוון שהכונס הוא פקיד של ההוצל”פ, כל אגורה שקיבל הכונס דינה כדין כל כסף ששולם במישרין ללשכה. ההוצל”פ אינם רשאים להמתין עד שהכונסים ידווחו להם על התקבולים, ועליהם לקיים, ביזמתם, מעקב שוטף על כונסי הנכסים, ולהיות מעודכנים, בכל רגע נתון, בכל מעשיו של הכונס, ובמיוחד במהלכים הכספיים שבאחריותו – אלה שהוא מבצע, ואלה שהוא אינו מבצע.

 

לדעתי הפתרון לבעייה הנוצרת יימצא בחיבור און-ליין של מחשבו של הכונס אל מחשב ההוצל”פ, והנפקת קבלה מטעם ההוצל”פ, אבל זו שאלה טכנית, החורגת מתחומנו כאן.

 

כיוון שהכונס הוא “זרועם הארוכה” של ההוצל”פ, הפרת הכונס את חובתו האמורה, כמוה כהפרתם של ראש ההוצל”פ ולשכת ההוצל”פ את חובתם כלפי החייב.

 

אם ראש ההוצל”פ והלשכה מוכנים לותר לכונס על חובותיו האמורות – זב”שם, אבל ברגע שהכונס קיבל תשלום כלשהו, באותו הרגע ממש – ולא מאוחר יותר, “רטרואקטיבית”, נוא שעוד ידובר בו רבות – חייבת הלשכה לרשום את התקבולים לזכות חשבונו של החייב).

 

על הדרישה להגיש “בקשה מסודרת”, בקשה בטענת “פרעתי” וכו’, לגבי כספים שקיבל הכונס

 

כיוון שהחובה לרשום לזכות החייב את התשלומים שקיבל הכונס מוטלת על ההוצל”פ, הרי שהיא נמצאת בתחום המינהלי הטהור, ולכן הפרתה יוצרת “סכסוך” בין החייב לבין ראש ההוצל”פ והלשכה – סכסוך שלזוכה אין בו שום מעמד.

 

בכל זאת דורשים במקרה כזה מהחייב להגיש “בקשה מסודרת” (בטענת “פרעתי”, או אחרת), על מנת שראש ההוצל”פ ידון בה. השיטה הזאת היא שיטה נפסדת אשר מטרתה היא להעביר מחלוקת מנהלית שבין החייב לבין מוסד ההוצל”פ למסגרת של מחלוקת “שיפוטית” שבין החייב לזוכה – ובכך לעשות את ראש ההוצל”פ לשופט השופט את עצמו בעניין שבו הוא, למעשה, נאשם באחריות לכך שהתקבולים לא נרשמו לזכות החייב.

 

גם על השיטה הנפסדת הזאת כבר עמדנו, ועוד ידובר בה רבות.

 

כפי שכבר צויין לעיל, תקנה 17א’ באה להוסיף על חובותיו של הזוכה, לגבי כספים שהוא קיבל מחוץ להליך, ולא לגרוע מזכויותיו של החייב, שהיו קיימות גם לפני אותה התקנה.

 

באותו הרוח נגיע גם למסקנה כי גם החובותיו של הכונס כלפי מוסד ההוצל”פ ושל מוסד ההוצל”פ כלפי החייב היו קיימות מאז ומעולם, גם לפני חקיקתה של תקנה 17א’, ומכל מקום, ויתור ההוצל”פ על חובותיו של הכונס אין בו כדי לגרוע מזכותו של החייב לזיכוי חשבונו בתיק ההוצל”פ באותו הרגע בו נתקבלו הכספים אצל הכונס.

 

מהו הדין אם הכונס לא העביר את הכסף ללשכה, לאלתר?

 

אם הכונס לא מעביר את הכסף ללשכה לאלתר (ולעניין זה די לנו בכך שהכסף יועבר “במהירות הראוייה”, מונח שאפשר לדון בו בנפרד), הוא נחשב כגונב את הכסף (סע’ 383(א)(2) לחוק העונשין, תשל”ז-1977), ומשלשלו לכיסו, עבירה שהעונש עליה, בנסיבות האלה, הוא שבע שנות מאסר (סע’ 393 לחוק העונשין), אבל, בכל מקרה, מבחינת החייב הכסף נחשב כאילו הגיע ליעדו (סע’ 386 – 387 לחוק העונשין).

 

על האפשרויות הגלומות בהימנעות מהדיווח, כאשר הכונס הוא מושחת

 

כאשר אדם מחזיק בכסף לא-לא, הוא יכול להרוויח עליו, גם אם בסופו של דבר הוא מעביר את הכסף ליעדו, אבל זה “כסף קטן”, בהשוואה למה שנראה בהמשך.

 

כאשר אדם מחזיק, במסגרת עסקיו, בכסף לא-לו, הוא יכול להשתמש בו לרווחים פטורי-מס, ואיש לא יידע על כך, אם הוא לא מדווח על הדבר לשלטונות המס, ומציג, כאשר הוא נדרש, את ההכנסות האלה כרווחים פטורי-מס, אותם השיג כ”משקיע פרטי”, למרות שהכספים האלה עברו דרכו במסגרת העסק ולא שולם עליהם המס (כי הם לא “רווחים”, אלא רק “פקדונות”), אבל גם זה “כסף קטן”, בהשוואה למה שנראה בהמשך.

 

כאשר הזוכה הוא בנק, והכונס מחזיק – בלי לדווח – כספים אשר אמורים להיות מועברים לבנק, ולהיות מזוכים בחשבונו של החייב בלשכת ההוצל”פ – כאן כבר מתחיל הכסף הגדול.

 

כאשר חשבונו של לא מזוכה, הוא ממשיך להיות מחוייב בריבית הנהוגה בבנק, שהיא יכולה להיות 20, 30, 40 אחוז, ויותר, וגם אם, בסופו של דבר, הכונס ידווח על התקבול, אפילו במלואו, ואפילו רטרואקטיבית, הזיכוי הרטרואקטיבי יהיה רק לפי ריבית ההוצל”פ – 6% בלבד.

 

קחו למשל, לצורך ההמחשה, חוב אשר שולם ביום פתיחת התיק בהוצל”פ (ולכן החוב ביום פתיחת התיק הוא כבר אפס!), אבל דווח רק אחרי שנה: חיובו של החייב יהיה בריבית גבוהה – אולי 40% ואולי אף יותר – אבל הזיכוי הרטרואקטיבי יהיה בשיעור 6% בלבד.

 

מכאן אנו למדים כי על חוב שאינו קיים, מישהו יכול להרוויח 40% מהחוב המקורי.

 

בפירוט רב יותר הסברנו את השיטה הזאת במאמר על הקומבינה בין הבנקים להוצאה לפועל, על מדינת ישראל כמדינת העולם השלישי המושחת ועל חלקו של מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, בשחיתות הזאת.

 

ולמי שרוצה לתפוס עד כמה השיטה הזאת מושחתת, הקריאה במחזה-הדוקודרמה זפטה רצינית תערב לו מאוד …

 

הערת-אגב

 

את הטעות האידיוטית אותה באתי לתקן היום לא אני המצאתי. “ירשתי” אותה מאחרים, אשר גם הם, אולי, ירשו אותה מקודמיהם, על מנת להעבירם לבאים אחריהם, בבחינת דור אל דור יביע אומר.

 

השערוריה אותה תיארתי במאמר על הקומבינה בין הבנקים להוצאה לפועל, על מדינת ישראל כמדינת העולם השלישי המושחת ועל חלקו של מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, בשחיתות הזאת ובמחזה זפטה רצינית הינה, ככל הנראה, בת עשרות-בשנים.

 

יש לי הרגשה עמומה – שמצריכה בדיקה נפרדת – כי תקנה 17א’ לא נחקקה כדי להגן על החייב, אלא כדי לחפות על השערוריה הזאת.

 

מכל מקום, מי שאחראי ל”אימוץ” של התקנה הזאת כמכשיר לגניבת כספים היא ה מדינה, באמצעות עושי-דברה בלשכות ההוצל”פ, אשר בראשן עומדים ראשי ההוצל”פ, רשמים הנושאים את עיניהם לכהונת שופטים בישראל.

 

וישנה סברה נוספת, שגם היא מצריכה התייחסות נפרדת, כי ישנם רשמי-הוצל”פ אשר כלל אינם מגישים את מועמדותם לכהונת שיפוטית, כי שם הם לא יוכלו להיות שותפים לגניבות המתבצעות בתחומי ממלכתם.

 

___________

 

המלצות היום:

 

תחלואי ההוצאה לפועל – טיפול מערכתי, טיפול נקודתי

 

על לשכות ההוצאה לפועל, ועל החוצפה השלטונית: מכתב תלונה לכל הגורמים האחראים על המערכת הזאת

 

יוסף הרמן לדירקטורים בבנק לאומי: החזירו לי את כספי!

 

חוק נוגה אוהד (ו): תלונה לנתל”ש אליעזר גולדברג על שקריו של השופט משה גל, מנהל בתי המשפט

 

 

 

 
 
 
 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר