הקשבתי לנאומו של בנימין נתניהו במחנה ההשמדה אושוויץ. לא יכולתי שלא להתרגש למשמע הנאום, שנישא ביום מלאת 65 שנה לשחרור מחנה ההשמדה. שמיעת צלילי השפה העברית במקום הזה כשלעצמה הייתה חוויה מרגשת. בכל זאת היה בדבריו של נתניהו מה שהוא שהפריע לי. נתניהו בדבריו, התייחס אל השואה כאל “פשע נגד האנושות” (Crime Against Humanity). הוא לא היחיד והוא גם לא הראשון שמתבטא כך. הביטוי הזה, “פשע נגד האנושות“, הפך להיות מטבע לשוני שגרתי, קלישאה שמרבים להשתמש בה לצורך ושלא לצורך. אבל זה פשוט לא נכון, כי השואה הייתה פשע שבוצע בידי האנושות, ולא פשע שבוצע נגד האנושות.

במהלך המלחמה נרצחו גם בני עמים אחרים. מספר הרוסים והפולנים שנרצחו עולה על מספר היהודים שנרצחו בשואה (אינני כולל במניין הזה את מספרם של הלוחמים שנהרגו בקרב), אבל לא העם הרוסי ולא העם הפולני לא היו מטרה להשמדה כפי שהדבר היה לגבי העם היהודי. היו גם קבוצות אתניות אחרות שנרדפו ונרצחו בידי הגרמנים במהלך המלחמה (הצוענים למשל), אבל ה“פיתרון הסופי” עסק אך ורק ביהודים. רק לעם היהודי נועד הגורל להיות מטרה לפשע של השמדת עם (ג‘נוסייד – מונח שהומצא ע“י קצין אמריקאי ממוצא פולני אחרי שצ‘רצ‘יל התייחס למעשיהם של הגרמנים כאל “לאקונה” – “פשע ללא שם” כדבריו). ב“סדר החדש” שהגרמנים תכננו להנהיג בעולם אחרי שהם ישתלטו עליו, היה מקום לעמים אחרים, גם לכאלה שלא השתייכו ל“גזע העליון“, אבל לא ליהודים. את היהודים הייתה חובה ומצווה ראשונה במעלה לצוד ולהרוג באשר הם שם. יחידות עלית מיוחדות, ה Einsatzgruppen הידועות לשמצה, הוקמו במסגרת הצבא הגרמני לצורך המשימה הזאת, אותה ההנהגה הגרמנית העמידה בראש סולם העדיפויות שלה. כח אדם ומשאבים שהיו חיוניים למאמץ המלחמתי של גרמניה הוקדשו לביצוע המשימה ה“חשובה” הזאת. לאורך כל המלחמה ה“מאמץ המלחמתי” הזה נמשך במלוא הקיטור וללא הפוגה, גם כשהתקרב הקץ וכבר היה ברור שהמלחמה עומדת להסתיים בתבוסה של הגרמנים. המשימה הזאת נשארה בראש סולם העדיפויות והם לא מצאו לנכון להפסיק. הרכבות המשיכו לנסוע, וכשהיה בכך צורך מסילות הברזל פונו מתנועה של כוחות צבא לחזית או מהובלת פצועים מהחזית. דלק אף פעם לא היה חסר להם.

בהשאלה משירו של אריק לביא:

ותיק תיק תק הגלגל דפק,

ותיק תיק תק הקטר שרק,

ואז הפסים זה לזה אמרו,

הרכבות האלו אף פעם לא עצרו.

השואה הייתה פשע שבוצע נגד העם היהודי, לא פשע שבוצע נגד “האנושות“. נקודה סוף פסוק.

בכל פעם שאני שומע את הביטוי “פשע נגד האנושות” בהקשר לשואה, השאלה הראשונה שעולה בדעתי היא מי זאת בדיוק אותה “אנושות” שנגדה כביכול בוצע הפשע הזה? שאלה אחרת, לא פחות חשובה, שעולה בעקבות השאלה הראשונה היא מה בדיוק ה“אנושות” הזאת עשתה על מנת למנוע את הפשע הזה? אלו אמצעים ננקטו בידי האנושות למניעת או לפחות להקשות על ביצועו של הפשע הזה?

אני ממשיך ושואל את עצמי, הרי מדובר כאן בפשע מחריד, פשע שאין לו כל תקדים בהיסטוריה, לא במימדים ולא בצורת הביצוע, אז איך זה שאף אחד לא נקף אצבע לא בדיבור ולא במעש נגד הפשע הזה? איפה הייתה ה“אנושות” שהייתה הקורבן כביכול של הפשע הזה?

אף אחד לא יצא למלחמה נגד גרמניה בגלל השואה. מניעת השואה או אפילו רק נסיון למתן אותה לא היו בין יעדי המלחמה של אף אחת מבין האומות שנטלו בה חלק. בניגוד לגרמנים, שעבורם ביצוע השואה היה בראש סדר העדיפויות והם השקיעו משאבים מרובים למימוש היעד, בעלות הברית לא ייחסו חשיבות מיוחדת בנושא, ולא מצאו לנכון להשקיע אפילו מאמץ מינימלי למניעת השואה. זה לא היה בשל חוסר ידע. אדרבא, למרות בקשות ותחנונים חוזרים מצד מנהיגים יהודיים בעלות הברית נמנעו מהפצצת מסילות הברזל שהובילו למחנות ההשמדה – פעולה שאולי לא הייתה מונעת את השואה אבל הייתה בהחלט יכולה להקשות במקצת על הביצוע. זה לא היה בשל חוסר יכולת.

ארגון האו“ם הוקם בתום מלחמת העולם השנייה. היסוד עליו הוקם הארגון הזה היה למעשה האפר של השואה. אחת המטרות המוצהרות של הקמת הארגון הייתה להבטיח שמה שארע במלחמה לא יחזור, שמה שקרה במלחמה יוותר בחזקת אירוע חד פעמי, חריג בהיסטוריה האנושית. אבל אם הייתה תחושה אמיתית שמדובר ב“פשע שבוצע נגד האנושות” מדוע צריך היה להמתין 60 שנה עד שהאו“ם יעלה את נושא השואה בפעם הראשונה בדיוניו, וגם אז, כאשר זה כבר נעשה, היה לזה מספר גדול של מתנגדים מבין המדינות החברות. ראש ממשלת איראן, אדם הקורא בגלוי מעל כל במה אפשרית להשמדתה של מדינת ישראל, מתקבל במלוא הכבוד נושא את דבריו מעל בימת האו“ם וזוכה לתשואות ומחיאות כפיים. מזכיר האו“ם (גם הנוכחי וגם זה שקדם לו) לוחץ את ידיו ומחבק אותו בחום. מה הם יגידו אם שאיפותיו של אותו ראש ממשלה יעברו לפסי ביצוע? הם שוב ידברו על “פשע נגד האנושות“?

הדברים מקבלים פרספקטיבה שונה כאשר מבינים שמדובר בפשע שבוצע ע“י האנושות ולא בפשע שבוצע נגד האנושות. זו לא סמנטיקה לשמה, כי לדברים יש גם משמעות מעשית. כמו גנב שחוזר לזירת הפשע, האנושות נמצאת היום בדרכה לזירת הפשע – הקריאות הנשמעות להשמדת ישראל, ל“מחיקתה מעל המפה“, התמיכה הגורפת של האינטלקטואליה הליבראלית במאבקם של ארגוני הטרור נגד קיומה של מדינת ישראל, כל אלה הם מראי דרך ברורים לאן מועדות פניה של האנושות. מה שאמור היה להיות חריג היסטורי, אברציה בלבד, מתגלה כמה שהוא שאיננו כל כך חריג. ישנה מוכנות נפשית בקרב חוגים רחבים לחזור על מעשי העבר.

בדיוק כמו שבסיבוב הקודם, המובילה בביצוע הפשע הייתה אומה שכולם ראו בה את סמל הקדמה והתרבות, גם הפעם, בראש הקוראים לחיסול מדינת ישראל, או ה“יישות הציונית” כפי שהם מעדיפים לכנותה, ניצבים אנשי תרבות ואינטלקטואלים נאורים (כדאי לציין בהקשר הזה שההרכב האנושי של יחידות ה Einsatzgruppen גם הוא כלל אנשים נאורים, בעלי השכלה מעל לממוצע – מורים, מוסיקאים והוגים למיניהם).

לא רבותי – השואה לא הייתה פשע נגד האנושות.