ב”ה

                                                      כ”ב בטבת, התשנ”ה

                                                      25 בדצמבר, 1994

למערכת מעריב שלום,

כתבי מעריב האינטליגנטיים מתייחסים ברצינות הראויה לקתדרא ללימודי דוד המלך, שנפתחה ברעש גדול בכנסת, ע”י השר לעניינים אקדמיים. הם נוברים במלוא המרץ בנבכי התנ”ך ומגלים בקיאות עצומה. ממש, מועצת גדולי התנ”ך. זהו למוד תנ”ך לשמו הטוב של שמעון פרס. מאפרים סידון, דרך שלמה כהן ועד היאיר שלא נפל רחוק מן היוסף, שני לפידי הקידמה והאינטליגנציה בישראל.

שלמה כהן מתרכז באיזור חלציו של דוד המלך ומקיים אורגיה מרובעת, המעידה על שאר רוחו של אמרגנה. אפרים סידון, שנתבלבלו עליו היוצרים, משבץ בליגה אחת את בורא העולם ואת בורא “המזרח התיכון החדש”. בשובבות שובת לב, הוא מציע לזועקים, להוציא את הקב”ה מן התנ”ך, שכן הקדים את הקולגה שלו, שמעון, ביחסו השלילי לדוד. יאיר לפיד למד בספר השיאים של גינס, ששמו של דוד המלך מוזכר 1023 פעמים בתנ”ך, וקובע: “שחלק ניכר מהן קשור לניאופים, מלחמות, מגיפות ושאר מרעין בישין עסיסיים”. ועוד: “התנ”ך, להבדיל מן הדתיים, מכבד את האינטליגנציה של קוראיו”.

ברשותכם, גם לי יש מה לתרום לדיון –

שמעון פרס הוא תאונה קטלנית שקרתה לעם ישראל, עקב פניה חדה שמאלה. זהו מוסר דוד ביד גלית, המתחבק ומתנשק עם היטלר הערבי. זימרי המבקש שכר כפנחס ומתחלק בו עם פושע מלחמה הממשיך לשפוך את דמנו ומגרד את פצעינו בחצי דיסקית של נער, לוחם מערכות ישראל, בו הוא מחזיק, בניגוד למוסר ולכל אמנה בינלאומית. איך מעז האוראטור הלועז, האפס, המתבייש בתהילות דוד, להעלות על דל שפתיו את שמו של הצדיק, שחייו היו קודש לשמירת כבוד עם ישראל ולתשועתו. ותשועת ישראל מידי צר, אי אפשר לה בלי מלחמות, שהן לא in בדורנו, השוחר “שלום” יותר משהוא שוחר חיים, זהות ומולדת. לאחר מותו, לא ייזכר שם שמעון עוד, אלא,  בתוספת קללה נמרצת. דוד חטא במעשה בת-שבע. לא כל-כך בניאוף (נא ללמוד את המפרשים), כמו בגזילת כבשת הרש. גם אוריה, לא היה טלית שכולה תכלת. הוא המרה את פי המלך ששלחו לביתו ואל אשתו. כאשר עבר על מצוות המלך, התחייב בנפשו. ה“דתיים” האלה, ש”להבדיל מן התנ”ך”, אינם מכבדים את האינטליגנציה של יאיר לפיד, כתבו, במשך הדורות ועד עצם הימים האלה, תלי תלים של פרשנות למעשהו של דוד ולשאר ספורי התנ”ך. מעטים הם הפסוקים, שלא נבדקו מכל עבריהם ועל אבריהם. בשביל הדתיים, כמו, הרמב”ם, הרמב”ן, רש”י, הרשב”ם, אבן-עזרא, רד”ק, ראשונים ואחרונים, התנ”ך הוא תורת חיים ולא סיפורי עלילה “עסיסיים” של “גבורי התנ”ך”. גמרות שלמות נכתבו על פסוק כמו – “עין תחת עין…” (שמות כ”א, 24), כדי להוכיח שהתורה מתכוונת לתשלום ממון. אבל סידון, לפיד, פרס ואלוני יודעים טוב יותר. יאיר לפיד, שנבר היטב, מטריד ממשכבם גם את שלמה המלך ואת לוט. הידעתם ששלמה, אוי לאותה בושה, היה פוליגמיסט, בימים שגברים, בכלל, ומלכים, בפרט, לקחו לעצמם אשה אחת בלבד?

וברצינות לענין לוט; הבנות ידעו שאביהן לא יסכים למעשה התועבה, לשכב אתן, גם אם הוא הגבר האחרון עלי אדמות (גם אותן, שראו את הארץ נהפכת, אפשר להבין). על כן השקו אותו ביין, והוא “לא ידע בשכבה ובקומה” (בראשית י”ט 34). מלים אלה נעלמו מעיני הלפיד, המצטט: “ותבוא אליו וישכב עמה” (שמואל ב’ י”א, 4). הוא שאמרתי – בקיאות.

גדולי ישראל ואף קטנים אינם מתעלמים מחומרת מעשהו של דוד, להיפך, הם אינם מתירנים כמו האינטליגנציה העכשווית, המשתבחת בפסיקת בג”צ סדום, אך הם יודעים להבחין בין חטאו הבין-אישי של דוד לבין פעלו למען עמו ומולדתו. דוד, בעל גדלות נפש נדירה, שלא נרתע מעולם מלהודות בטעות, הודה בחטא, נענש קשות וקבל עליו את הדין בהכנעה. הוד מעלתו, שמעון פרס, לא סלח, אבל הקב”ה סלח ואף הבטיח לדוד, שמלכותו תיכון עד עולם, וכי ממנו יצא המלך המשיח. כל הקורא את סיפור חייו של דוד אינו יכל שלא להתרשם מיושרו, מנאמנותו לעמו ולמלכו הרודף אותו, מאומץ לבו ומנדיבותו. דוד ושירתו זכו לתהילת עולמים. תפילות ישראל, ולהבדיל, של הגויים, רצופות בפסוקי תהילות דוד. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, את אמרי השפר של יצחק הראשון ושל שימון ההוזה מוחקים דורשי טובתם כבר היום, כדי להסתיר את כלימתם. רק חבל שאין מוחק, בינתיים, את פשעיהם נגד העם היהודי.

איני משלה את עצמי כי דברי יתפרסמו. הפעם הדברים ארוכים קמעא. אך בדרך כלל הם קצרים יותר מדבריהם של שוש ערער מנתניה, אדם קלר מחולון ובני גפן ממושב בן-עמי. אך דא-עקא, אני נמצאת בעברה הלא נכון של משוכת הבולשביזם. מכתביי אינם נמצאים ראויים להתחכך במכתביהם של הנ”ל, שמדור המכתבים היה להם, כמעט, לטור קבוע. ובכל זאת, חובתי להגיב.

חנה אייזנמן

העתקים: שלמה כהן

              אפרים סידון

              יאיר לפיד