תזכורת:

במערכת המיחשוב של ההוצל”פ, “נשתלו” תוכנות מיוחדות עברו זוכים שהם בנקים (המכונות: “טבלאות”), ובאמצעותן הבנקים גובים סכומי כסף אדירים, שאינם זכאים להם (פי כמה וכמה מעל החוב האמיתי).

המוציאים לפועל (בכל לשכות הוצל”פ), אינם בודקים את דרישות החוב מטעם זוכים אלו, ובאופן אוטומטי – מזינים את מערכת המחשב, בנתונים המוזרמים ע”י הבנקים.

על כל אלה פנה עו”ד אבן-אור אל שר המשפטים ואל מנהל בתי המשפט, וכן אל היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה להפסיק את עוולות ההוצל”פ, הנעשות זה שנים, אבל מצא את עצמו מדבר אל הקיר.

ההמשך – בעתירה זו לבג”ץ:

בג”צ 09 / 3248

בבית המשפט העליון בירושלים

ביושבו כבית דין גבוה לצדק

 

העותרים:                1. דרור סרי

2. אורי סרי                                                            

                                 שניהם ע”י ב”כ עו”ד דב אבן-אור (אטשטיין)   

                                 מכפ”ס רחוב ויצמן 49

                                 טל’: 09-7604288 פקס: 09-7437802

                                        –    נגד   –

המשיבים:               1. שר המשפטים של ממשלת ישראל

2. ממשלת ישראל

                              3. ראש לשכת ההוצל”פ שליד בימ”ש השלום בת”א

                                 (הרשם עמיעד רט)

משיב פורמלי:         4. בנק הפועלים בע”מ                                                   

                                 ע”י ב”כ  עו”ד א. קרת

                                         מר”ג, ז’בוטינסקי 7, מגדלי אביב קומה 37

                                         טל: 03-6114511 פקס: 03-6131908

 

כתב עתירה

פרק א’: מבוא:

1.      המשיב 1 הינו האחראי מטעם המשיבה 2 על מערכת ההוצאה-לפועל (כפי שמוגדרת בחוק ההוצאה-לפועל) (להלן: “החוק”) במדינת ישראל; למשיבה 2 אחריות קולקטיבית כלפי העותרים וכל הציבור בישראל לגרום ליישום כל חוק כלשונו ועפ”י “רוחו”, והכל בהתאם ובכפוף לכללי הצדק הטבעי – בכלל והצדק העברי – בפרט!!

2.     א. העותרים הינם החייבים בתיק הוצל”פ מס’ 01-22839-04-1 המתנהל בלשכת ההוצל”פ שליד בימ”ש השלום בת”א (להלן: “תיק ההוצל”פ).

בהליך זה, העותר 1 היה מיוצג ע”י עו”ד תומר פרסלר מת”א, ואילו העותר 2 (בשלב שלאחר פתיחת התיק) ע”י הח”מ.

ב. במסגרת הליכי הוצל”פ נגד העותרים, ב”כ המשיבה 4 מונה ככונס על דירת העותרים אשר בכפ”ס רח’ נורדאו 9 (להלן: “הדירה”).

      הזכויות בדירה הוקנו לעותרים מכח צו קיום צוואת אביהם המנוח (חלקים שווים ביניהם).

      חלקו של העותר 2 בדירה, הנו רכושו הבלעדי בארץ ובעולם!

3.      הח”מ לא עוסק בענייני הוצל”פ, אך הסכים לטפל בעניינו של העותר 2, כיוון שמכירו עשרות שנים; בזמנו ערך את צוואת אביו, ויודע את מצבו הכלכלי של העותר 2.

4.     א. בשנת 2006, בימ”ש השלום בת”א הורה על הקפאת הליכי הוצל”פ נגד העותר 2, לאחר שהאחרון הגיש תביעה נגד המשיב 4 והעותר 1, שלפיה – יש להגדיר את העותר 2 כערב ולא כלווה (עקב הטעייה מצד המשיב 4 והעותר 1), ולפסוק פיצויים כספיים לעותר 2 (להלן: “צו המניעה”).

ב. בשלב זה, המשיב 4 ביקש להעביר את הדיון בתביעה הנ”ל לביהמ”ש המחוזי (בת”א), ע”ס טענת סמכות עניינית; הבקשה התקבלה, וזו מוספרה כ-ת.א. 2622/06.

ג. בשנת 2007, המשיב 3 הגיש בקשה לביהמ”ש המחוזי לביטול צו המניעה הנ”ל; אולם ביהמ”ש לא שלח עותק ממנה לעותר 2 (וכנראה גם לא לעותר 1), וגם לא הורה כי על המשיבים לה (העותרים) – להגיב.

      לפיכך העותר 2 לא הגיב.

5.     א. בדיעבד נודע לח”מ, כי המשיב 4 הגיש בקשה לביהמ”ש המחוזי בת”א (השופט נסים ישעיה) (להלן: “השופט ישעיה”), ליתן החלטה בבקשתו נשוא סעיף 4(ג) דלעיל, ע”ס אי מתן תגובת העותרים.

השופט ישעיה נעתר לבקשה וביום 20.8.08 ביטל את צו המניעה, למרות שהיה ברור לו כי לא קוים האמור בתקנה 241(ב) לתקנות סד”א (להלן: “החלטת הביטול”)!!

ב. העותר 2 נדהם כאשר נודע לו בדבר החלטת השופט ישעיה, והגיש בקשה לבטלה!

            בשלב זה, השופט ישעיה הורה למשיב 4 להגיב לבקשתו הנ”ל; זה הגיב, אך – שוב – לא העביר לח”מ העתק תגובתו. השופט ישעיה, החליט שלא לחזור בו מהחלטתו הנ”ל, למרות שהובהר לו כי הח”מ לא קיבל עותק מתגובת המשיב 4.

6.      בשלב זה, הוגשה בר”ע לביהמ”ש העליון (ר.ע.א. 147/09) ואח”כ ב.ר.ע. נוספת מס’ 199/09; אולם כב’ השופט א. גרוניס, סירב להעתר לה (ע”ס נימוקים מנוגדים לחוק ולדין!!!)

בגין כך העותר 2 עתר לבג”צ (עתירה 1498/09), אך זו לא נדונה, עקב החלטת רשם ביהמ”ש העליון שלא לדון בעתירה, אלא אם העותר ישלם אגרת בימ”ש.

העותר שם (כאן העותר 2) טען כי אין מקום לחיוב באגרה, כאשר העתירה הינה נגד ביהמ”ש העליון (השופט א. גרוניס), עקב פוסקו בניגוד לחוק!! בנוסף לכך, נטען כי בימ”ש אינו רשאי למחוק עתירה עקב אי-תשלום אגרה, אלא אם פרקליטות המדינה ביקשה זאת, והתקיים דיון בגין כך.

בג”צ התבקש לצרף את היוע”מ לממשלה כמשיב לעתירה (גם לעניין “חיוב” העותר באגרה). אולם, לא החליט בבקשת הצירוף, ומאידך היוע”מ לממשלה מילא פיו מים; למרות זאת רשמת ביהמ”ש העליון (השופט ג. לוין) החליטה למחוק את העתירה!

 

פרק ב’: העובדות הרלבנטיות בקליפת אגוז:

7.      בין-לבין התחוורו לח”מ עובדות מסמרות שיער, לעניין אופן התנהלות המוציא-לפועל בלשכת ת”א והגיבוי שקיבל מאת המשיב 3; למרות ששני גורמים אלו ידעו היטב כי הינם פועלים בניגוד לחוק, ובכך עושקים את כלל החייבים לבנקים (שנגדם ננקטו הליכי הוצל”פ), לרבות את העותרים.

העובדות שיתוארו דלמטה, לא התגלו באחת, אלא חלקים – חלקים, שכן הן הוסתרו מעיני העותרים (החייבים), ועל-פני הדברים, לא ניתן היה לגלותן!!!

8.      להלן הדברים שהתגלו:

א.      בניגוד לזוכה שאינו בנק, אזי לכל בנק בישראל, תוכנתה טבלה מיוחדת בתוכנת מערכת ההוצל”פ (בזמנו – בהנהלת בתי-המשפט, ומיום 1.1.09 יחידה נפרדת במשרד המשפטים); וכאשר בנק א’ פותח תיק הוצל”פ נגד חייב, אזי אוטומטית חיוב החייב נעשה עפ”י טבלה ספציפית כאמור!

ב.      כל טבלת חיוב ממוספרת במספר מסוים, הידוע רק לזוכה ולהנהלת מערכת ההוצל”פ (לרבות פקידי ההוצל”פ בלשכות השונות).

ג.       שיעור הריבית בטבלה שכזו, אינו בהתאם לחוק ההוצל”פ, אלא עפ”י נתון המוזרם מעת-לעת להנהלת מערכת ההוצל”פ, ע”י הזוכה!!

מנהל מערכת ההוצל”פ, אינו בודק אם שיעור הריבית שקיבל, הינו “נכון” (קרי – בהתאם לשיעורי הריבית שהוצגו לציבור ולבנק ישראל, ע”י הבנק הזוכה ו/או בהתאם להסכם ההלוואה/מישכון שבגינו נפתח תיק ההוצל”פ); אלא מזינו אוטומטית למחשב מערכת ההוצל”פ!!

ד.      אם וכאשר חייב משלם כספים ע”ח “חובו” ישירות לזוכה ו/או לב”כ (ולא באמצעות קופת לשכת ההוצל”פ), אזי הזוכה חייב לדווח על כך תוך 7 ימים למוציא-לפועל (תקנה 17א’ לתקנות ההוצל”פ).

בפועל (וגם בתיק ההוצל”פ דנן), רוב ב”כ בנקים-זוכים אינו מדווח בפרק הזמן הנ”ל, אלא – לעיתים – חודשים או שנים לאחר קבלת הכסף (הח”מ מייצג כעת, חייבת – אישה גרושה אם ל- 6 ילדים – בתיק הוצל”פ שבו ב”כ הזוכה (בנק מזרחי) לא טרח לדווח, גם בחלוף שנים!!)

ה.     ומה “מתרחש” כאשר ב”כ זוכה, מדווח במועד כל שהוא, על קבלת סכום מסויים במועד מסוים: מחשב ההוצל”פ מזכה את החייב עפ”י שיעור הריבית הקבוע בחוק ההוצל”פ (קרי: ריבית שנתית של 4% + הפרשי הצמדה למדד)! משמע: הזוכה “זכה” בתוספת ריבית ענקית, עפ”י ריבית מירבית הנהוגה אצלו (בממוצע בתיק העותרים, כ- 25%), בגין כסף שלא דווח במועד, אך חשבון החייב בתיק ההוצל”פ, זוכה עפ”י ריבית שהינה כ-1/4 ממה שחוייב!

משמע נוסף: לזוכה “כדאי” שלא לדווח במועד ללשכת ההוצל”פ, שכן קרן החוב צוברת ריבית ענק, שמופחתת בעת הדיווח, רק ב-1/4!!

9.           א. בחודש דצמבר 2008, הח”מ פנה למשיב 3 וביקשו להורות למוציא-לפועל לזכות את ח-ן החייבים (העותרים), בהתאם לריבית שבה חויבו, בגין תקופת “אי-דיווח” (קרי – ריבית עפ”י הזוכה); אולם, ראש ההוצל”פ התחמק מכך, בנימוקים המהווים עלבון להיגיון ולשכל הישר!! לדוגמא: העותר 2 לא המציא דו”ח רו”ח, או טבלה שבה הראה את הפערים שבין ריבית חיובו וריבית זיכויו.

בגין כך, הח”מ הפנה את המשיב 3 למחשב שעל שולחנו; כדי שיקליד הוראה מסוימת, ויקבל מייד תשובה לשאלתו!!

אך, גם כעת ראש ההוצל”פ סירב לבדוק עצמו ולא את המוציא לפועל.

ב. רצ”ב העתק מכמה בקשות העותר 2 והחלטות ראש ההוצל”פ בגינן (המסומנות באותיות א’-ג’).

10.  בגין החלטות המשיב 3 הוגשה ב.ר.ע. לביהמ”ש המחוזי בת”א (ב.ר.ע. 1152/09), שטרם נדונה.

11.  כדי למנוע המשך המצב הקפקאי שתואר וגם השבת הגלגל החשבונאי לאחור, העותר 2 פנה לשר המשפטים ולמנהל בתי המשפט, בדרישה להפסיק העסקתו של הרשם רט, ולהורות למנהל מערכת ההוצל”פ, לתקן את תוכנות המחשב, כך שלא ניתן יהא לזוכה, לפעול כפי שפעל (רצ”ב מכתב הח”מ מיום 23.3.09 המסומן באות ד’, ומכתב ליוע”מ לממשלה מיום 29.3.09 המסומן באות ה’).

בגין מכתב זה, רצ”ב מכתבי תשובה מאת מנהל בתי-המשפט ושר המשפטים הנוכחי, פרופ’ יעקב נאמן (המסומנים באותיות ו’, ז’1, ז’2 ).

12. א. מבלי לגרוע מהאמור דלעיל, אזי הח”מ מצא כי עפ”י צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש”ל-1970 (להלן: “צו הריבית”), אזי כאשר בנק נוקט הליכי הוצל”פ נגד חייב, בגין חוב שהיה מאובטח במשכנתא על נכס מקרקעין, הנו זכאי לריבית מקסימלית שהינה ריבית “פריים” ממוצעת אצל 3 הבנקים הגדולים בארץ + 6.5% (כיום 8.5%).

צו זה הנו קוגנטי, ואף הסכם הלוואה אינו יכול לאיינו!

ב. לפיכך, כאשר המשיב 4 פתח תיק הוצל”פ ע”ס כתב מישכון, המשיב 3 היה חייב להורות למוציא לפועל, לחייב את ח-ן החייב בתיק ההוצל”פ, רק בריבית עפ”י הצו הנ”ל!!!

ג. ביום 16.3.09, העותר 2 הגיש בקשה לראש ההוצל”פ, לעצור הליכי הוצל”פ, עקב האמור בס”ק א’ דלעיל, ולהורות על עריכת “חשבון חדש” (רצ”ב העתק מבקשה זו המסומנת באות ח’).

            המשיב 3 החליט ביום 25.3.09, כי על הזוכה להגיב תוך 7 ימים, אך בשלב זה נמנע מלעכב הליכים (מסומן באות ט’).

ד. ביום 26.3.09, שודרה הבקשה וההחלטה הנ”ל לב”כ הזוכה; אך לח”מ לא ידוע אם נעשתה תשובה (כרגיל, ב”כ הזוכה פועל כאוות נפשו; שהרי הוא מייצג את “הבנק הכי גדול במדינה”!); ולא ידוע לח”מ אם המשיב מס’ 3 החליט בבקשת העותר 2.

ה. מבלי לגרוע מהאמור בס”ק ד’ דלעיל, אזי ביום 26.3.09, העותר 2 פנה למשיב 3 בבקשה לעכב לאלתר הליכי ההוצל”פ, שכן לפנינו צו קוגנטי, ולכן תגובת הזוכה אינה רלבנטית (רצ”ב ומסומנת באות י’); אולם גם כעת המשיב 3 סירב! (ראה החלטתו מיום 30.3.09 המסומנת באות יא’ 1+2).

פרק ג’: נימוקים משפטיים:

13. א. המתואר דלעיל הינו (במקרה “הטוב”) גביית יתר עפ”י סע’ 20 לחוק ההוצל”פ, ולכן חובה היה על המשיב 3 לפעול עפ”יו; וכאשר נמנע מכך, חובה היה על המשיב 1, להפסיק לאלתר את העסקתו כרשם בימ”ש השלום וראש הוצל”פ, ולהורות למנהל מערכת ההוצל”פ במשרדו (דוד מדיוני) כי יתקן את תוכנת מערכת ההוצל”פ – בהתאם!

ב. מבלי לגרוע מהאמור בס”ק א’ דלעיל, אזי חובה היה – וכיום, על המשיב 1 ו/או 2, להורות למוציא לפועל בת”א ובכל לשכות ההוצל”פ לפעול עפ”י סע’ 77 לחוק ההוצל”פ!

ג. מאחר והמשיב 3 פעל בניגוד לחוק, אזי חובה היה על המשיב 1 ו/או 2, להורות למנהל מערכת ההוצל”פ במשרד המשפטים, כי ינחה ראשי לשכות הוצל”פ, לפעול עפ”י תקנה 17א'(ב) לתקנות ההוצל”פ , כאשר התברר כי זוכים אינם מדווחים ללשכות הוצל”פ במועד.

14.  לא יעלה על הדעת כי המשיבים 1 ו/או 2, יאפשרו מצב כפי שתואר דלעיל (גם אם יש בעניין זה לאקונה בחוק ההוצל”פ); שכן לפנינו עושק ועושר ללא משפט (וזאת בלשון המעטה; שכן אם המשיבים 1 ו-2 “שותקים”, אזי לפנינו גזל בחסות “החוק”!).

דהיינו, המשיבים 1 ו-2 אחראים על מימוש חוק ההוצל”פ, ואם איפשרו מצב קפקאי כפי שתואר בפרק ב’ דלעיל, אזי לבג”צ הזכות והסמכות להפסיקו להורות על שינוי מיידי, בדרך של כפייה על המשיבים 1 ו-2 לתקן את מערכת מיחשוב ההוצל”פ, ועד אז – לעצור הליכי הוצל”פ (ודיי ביום אחד כדי לתקן דבר זה)!

 

פרק ד’: כללי:

15.  א. המתואר דלעיל אינו נחלת העותרים בלבד, אלא של כל החייבים בתיקי הוצל”פ שבהם הזוכים הינם בנקים; אולם הח”מ המליץ לעותרים שלא לבקש שינוי “המצב” בדרך של תביעה יצוגית, אלא רק באמצעות הליך בפני הערכאה היותר גבוהה במדינה – בג”צ, כיוון שרק זו מסוגלת “לאחוז את השור בקרניו”! (ובפרט לאור העובדה שרוב רובם של ראשי לשכות ההוצל”פ במדינה, נמנעים ומתחמקים מלהכנס לעובי הקורה).

ב. לא מובן (וזאת בלשון המעטה), מדוע המשיב 1 הנוכחי וגם קודמיו (ולא רק פרופ’ דניאל פרידמן), נמנעו מלתקן עוול נורא.

16.  הח”מ חיי בתוך עמו ויודע היטב כי כל עת שבימ”ש כל שהוא רוצה לתקן עוול, הוא מוצא את הדרך לכך, וכאשר אינו רוצה – למרות שחייב – תמיד יימצא מסלול עוקף הבעיה! (גם אם הנו בניגוד לחוק!!); אולם, תיקי הוצל”פ הינם קו-אדום, וזה נחצה ע”י כל הבנקים בישראל, והתוצאה – גזל חייבים “כאילו בחסות החוק”, התעשרות קלה ומהירה של הבנקים, על גבם של חלשים, חסרי ישע וחסרי ממון להלחם כנגד הבנקים ונגד מערכת “החוק“.

לח”מ ידוע על חייבים שהתאבדו, אחרים – איבדו שפיות דעתם “ומבלים” זמנם במחלקות פסיכיאטריות ו/או על מיטתם בביתם, והיתר חיים במצוקה נפשית, כלכלית ואיבדו תאוות חיים.

17.  אין מקום לחייב את העותרים להליך של ערעור בלבד, על החלטות המשיב 3, שכן כאשר האחרון נמנע ו/או מתחמק מדיון ענייני בטענות כה כבדות משקל, אזי בכך הנו חוטא לדין, לצדק וגם לשבועה שנשבע בעת מינויו כרשם בימ”ש; ולכן, חובה על המשיבים 1 ו-2, להפסיק לאלתר העסקתו כרשם בימ”ש, וגם להורות למנהל מערכת ההוצל”פ במשרד המשפטים, לתקן מייד את תוכנות ההוצל”פ, באופן שימנע מבנקים לפעול כפי שתואר; ומאחר והמשיבים 1 ו-2 לא עשו כנדרש, אזי חובתו וזכותו של בג”צ לחייבם כך (וזה יכול להעשות ביום אחד!)

18.  ברור לכל, כי גם אם ביה”ד שידון בעתירה זו ידחנה או ימנע סעד מהיר, אין בכך כדי “להכשיר את השרץ”; קרי – אף בימ”ש אינו רשאי ליתן גושפנקא לגזל, הטעייה ופסיקה בניגוד לחוק ולכללי הצדק הטבעי.

בסופו של דבר, אף חייב שכזה לא ישלים עם גזל לאור היום של רכושו וגם של נפשו; השנאה והמרירות יעשו את שלהן ויתועלו לאפיקים אחרים; שכן, לאנשים שלקחו מהם את ביתם, אין לאן ללכת ואין מה להפסיד!

לא יעלה על הדעת כי אנשים ישרתו בצבא, יסכנו חייהם, יגורו בישובים ללא בטחון אמיתי ברחוב, ולבסוף ימצאו עצמם גם ללא רכוש מאחר וזה נלקח מהם “כאילו” בדרך חוקית.

לפיכך, הח”מ מבקש משופטי המותב שידון בעתירה זו, לעשות צדק ומייד!

19.  רצ”ב תצהיר העותר מס’ 1, המשמש כתמיכה לעתירה זו.

 

כפ”ס: 16.04.09

דב אבן אור, עו”ד

ב”כ      העותרים