חבל על דאבדין

חבל על דאבדין

חנה אייזנמן
19.04.2009 08:03
חבל על דאבדין


ברשותכם, אני מקווה לכתוב מדי פעם דברים על אחי, כלווי למאמריו המאלפים.



ב”ה

חבל על דאבדין

 

 

 

(לד) וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: דברים פרק כח

 

להשתגע יכל רק השפוי, למראה הטירוף המשתולל סביבו. המשוגעים, המחוללים את כל הטירוף הזה, לא יוכלו עוד להשתגע. נתן נמנה על המיעוט השפוי בדורנו, וכאשר שפיותו לא יכלה לשאת עוד את הטירוף, הוא הסתגר בגיהינום הפרטי שלו, ודווקא הוא, השפוי, נחשב למוזר בעיניהם של המשוגעים.

 

אם בעיר, בציבור גדול ומגוון, אך שטוף מח על ידי מנגנון התעמולה האנטישמי, המכונה – “תיקשורת ישראלית”, קשים חייו של “משוגע” כזה, קל וחומר בקבוץ, שהיא חברה סגורה, המאוחדת סביב דוקטרינות מקובעות, ואינה סובלת יוצאי דופן, למשל, כאלה, שאינם רואים במיון גזר את חזות הכל….

נתן ואני בימים של תמימות     


נתן היה במשך שנים רבות האומלל שבאדם, כי סירב להצטרף לגן-עדן של שוטים. מכיוון שלא יכל היה להעניש את הפושעים, העניש את עצמו, וכפועל יוצא מכך, גם את משפחתו. נשמתו שאפה לשלימות, לא היתה מוכנה להתפשר על ערכים מוחלטים, שעליהם לא יכל להיות שום ויכוח, ואשר את הפגיעה בהם לא תצדיק שום התפלספות וגם לא דיקלומי אקסיומות שקבעו מהרסים ומחריבים מבית, כדי להצדיק את דרכם המטורפת. הוא פרש מן הקרב טרם עת.

 

נתן היה מוכר, מאז ילדותו הצעירה כ”בדחן”, ההומור שלו הוגדר “הומור ציני”, על ידי ה”חברותא” שלו בישיבת מרכז-הרב, בה עשה מחצית שנה, על חשבון חופשה שקבל מן הקבוץ. החבר’ה בכפר חיכו תמיד לחופשות של נתן, בתחילה, כשהיה בחברת הנוער בקבוץ שלוחות ואחר-כך, כשהיה בצבא, כדי, פשוט, להיות במחיצתו. היה לו חבר מעריצים שנתלו בשפתיו, לא לפספס שום אמירה שלו, והיו צוחקים עוד בטרם השמיע מלה, די שראו את הבעת פניו ושמעו את המלה הראשונה.

 

ההומור הפך לציני מאוחר יותר, ולמעשה, זה היה מעבר לציניות, זה היה הומור עצוב.


                    
נתן ואני בכר כלניות בקבוץ מעוז-חיים

 

שעה לפני ההלוויה שאלה אוריה – סבתא עצובה? וסבתא ענתה – מאד מאד. ואז אמרה אוריה (בת שמונה) – את לא צריכה להיות עצובה, סבא לא עשה רע לאף אחד, הוא עכשו בגן-עדן ולא בגיהינום, והוא שומר עלייך….

 

אינני יודעת אם אלו הדברים שנאמרו לאוריה כדי לנחם אותה, אך הילדה הפנימה ואף השתמשה בדברים בצורה המתאימה ביותר.

 

נועם (כמעט חמש) סיפר לגננת ולילדים שסבא נפטר, מת.. ופרץ בבכי גדול, ואתו כל הילדים… מפי עוללים ויונקים. אלה רואים ללבב. אלה אינם מתרשמים מן הנראה לחוץ, הם יודעים את האמת. והם ידעו את האמת על סבא. גם אין זה סוד שנתן היה קשור מאד לנועם.

 

לפני שנים, באחד המפגשים המשפחתיים השגרתיים, שלאחר העליה לקבר סבא רבא, אבינו, ישב נתן בצד. הפגישה היתה בביתה של מרים והיו שם ילדיה ונכדיה, וצהלה ושמחה. התישבתי ליד נתן ושאלתי – מה נשמע? נתן השיב – הנה, כולם עם הילדים שלהם, הייתי רוצה לראות נכדים אצל ישי…. עד אז לא ידעתי כמה עמוק הכאב….

 

לאחר אחת השבתות הראשונות בחייה של הדסה, אותה עשו ישי, חגית והדסה בשלוחות, שאלתי את נתן – נו, איך הדסה? והוא ענה – אוי, היא נחמדה… איני יכולה להביא כאן את נימת הדברים, וחבל. היה בהם הכל – אהבה, גאווה, סיפוק…

 

כשרואים את הנכדים, כשיודעים כמה היו חשובים לו, מתחמץ הלב על ההחמצה שלו. כשאלו הגיעו, נתן כבר היה אחרי אבדן הכשרון להיות בשמחה תמיד.


נתן וחדווה נישאים   


הימים המאושרים ביותר בחייו של נתן היו ימי החיזור אחרי חדווה. נתן היה מאוהב עד מעל לראשו. כשנולד ישי, גרה משפחת אדלר הצעירה בנתיבות, שם עבד נתן במפעל הטכסטיל. ישי נולד עשרה חדשים לאחר הנישואים, ואשרו של נתן לא ידע גבול. חדוה ציינה שהיא מקנאה בילד – נתן חוזר מן העבודה, ישר אל מיטת הילד, שם הוא גם ניצב להתפלל מנחה ביחידות, כשמבטו כל העת על הילד. בסוכת האבלים קרא ישי מכתבים של נתן לחדווה במלחמת ששת הימים. מכתבים מלאי אהבה וגעגועים… ואז ציין אסא, שהוא שמח מאד לשמוע את המכתבים האלה, כי תמיד שאל את עצמו, מה אבא חשב על אמא…. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלצעירי הבנים לא היה מושג על רגשותיו האמיתיים של אביהם….


נתן ושלושה מששת בניו, יבדל”א וטובים  


כמה מלים לישי, שלומי, דודי, אסא, לאל ואחא –  הישמרו מאד שלא ללכת בנושא זה בעקבות אבא! איני צריכה לספר לכם, כמה סבלתם. אל תנחילו את הסבל הזה לעצמכם, לא לנשותיכם האוהבות ולא לילדיכם. יש בכם כאלה שאצלם זה הולך בקלות, אחרים, שאצלם זה יהיה קשה יותר, אבל – מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד! זו מצווה, ומצוות צריך להתאמץ ולקיים, עם כל הקשיים.

 

וזכרו תמיד – אביכם היה צדיק! זכותו תגן עליכם ועלינו ועל כל ישראל.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר