ב”ה

 

 

אמור לי מי ה”תנא דמסייע” לעניינך ואומר לך מה טיב עניינך

 

 

היתה לו בעיה קשה: רוב החבר’ה היו קבוצניקים והוא היה עירוני ודתי אדוק שהניח תפילין…

 

שמשון ליבמן מביא שחקני חיזוק לעמדתו (להיכנע לחמאס, שמרוז מתאמצת לא להשמידו, ולשחרר מאות מרצחים אל שדות הצייד) – את עמירם לוין ואת עמיחי איילון…

 

זה אותו עמי איילון שהיה מוכן לבצע “אלטלנה” ביהודים שיתנגדו לביצוע מדיניות היודנריין על גופם, או על גופתם, בחבלי יש”ע. והוא, בוודאי, עדין מוכן לכך, עובדה, טיעוניו בזכות שחרור רוצחי-תינוקות-יהודים מן הכלא. גם הרוצחים, טובחי אנשי האצ”ל באלטלנה המקורית, ירו בניצולי שואה. זו אותה מורשת, מורשת שנאת ישראל תהומית של בן-גוריון.

 

איילון “חס” על חייו של גלעד, זה טוב לפוליטיקה הפנימית, אבל, לא היה אכפת לו לרצוח יהודים מצויינים, רק כי לא יצאו מבית-הגידול בו גדל ונסתאב הוא. גם זה טוב לפוליטיקה, לקידום שלטון העריצות של השמאל. אין לי ספק, שהמתנגדים לעסקת שחרור הפארטנרים של איילון מבתי הכלא במרוז, כואבים את כאבם של גלעד ומשפחתו, פי כמה וכמה משכואב אותו  עמי איילון. אצלינו זו יהדות-אנושיות, אצל איילון זו פוליטיקה = שנאת ישראל!

 

עמי איילון (נולד בטבריה) גדל בקבוץ על שפת ים-כינרת. היה טבעי למדי שיתגייס לשייטת. על פי מייק אלדר, בספרו “שייטת 13” – סיפור הקומנדו הימי, איילון היה בחור מוצלח למדי. הבעיה היא, שראשוני השייטת היו מושחתים (בין השאר, גנבים “ברשיון” – בימי הפלמ”ח קראו לזה “סחיבות”), והעיקר, נימנו על הקליקה שבנתה את מרוז, כלומר, מלאכי החבלה שהרסו כל חלקה יהודית טובה בעם היושב בציון.

 

אלה, שהיו בחזית הסורית, כלומר, בלב ימת הכנרת, היו ברובם הגדול בני קבוצים, ילדי השמנת של מרוז, והם, השמאל, אז כהיום, קבעו את הכללים וה”קודים”.

 

מייק אלדר מספר על תקרית בכנרת, בה הופל מיג סורי, כאשר הפציץ נחתת של השייטת שהתקרבה אל החוף יתר על המידה ונתקעה על שרטון. נסיונות אנשי השייטת למשות את המיג, נכשלו, והסורים זכו בשללם.

 

להלן קטעי הסיפור, לענייננו:

 

עדויות ממקור ראשון –

 

איתן ליפשיץ:

 

“כאשר הצוללים עלו על פני-המים, התחילה אש בלתי-יעילה. בסירה של הטֶרק קפצו כולם למים, כי האש היתה יותר קרובה אליהם. ישבתי בירכתי הסירה עם מכשיר הקשר בידי, ואלמוג נשכב על הקרקעית. תוך כדי דיבורים בקשר עלה עמי איילון מהצלילה. זאב התכופף מעבר לדופן, ועמי נאחז בצווארו ובתנופה עלה לסירה, ושניהם נשכבו על הקרקעית. בינתיים עלה גם גדי שפי על פני המים, אבל, זאב, כנראה, לא שם לב לכך וצעק לעודד: ‘סע’. עודד נתן מכת גז, והספיק לנוע מרחק קצר. צעקתי שהשארנו את גדי, וחזרנו לאסוף אותו. כשחזרנו לחוף שוחחנו על הענין והחלטנו לשמר את האירוע בינינו. ידענו שזאב לא מסתדר טוב בשטח, והנחנו שהוא נתן הוראה לזוז מבלי שידע שגדי במים, אולי הוא חשב, שאני הרמתי אותו. לא חשבנו שהוא נטש אותו בכוונה”.

 

גדי שפי:

 

“…חזרנו לשייטת ועשינו שולחן עגול, עם אסקימו, כדי לברר את העניין. איתן ואני סיפרנו שזאב רצה להסתלק מהשטח לפני שעליתי לסירה, והחבר’ה האשימו אותו בנסיון לנטוש לוחם במים. זאב טען ששופכים את דמו ויצא מן החדר”.

 

אחד הלוחמים:

 

“כל האירוע בכינרת השפיע עלי מאד. ראיתי מצב של חוסר-אונים של חיל שלם, שלא מצליח להתגבר על בעיה טכנית בעיקרה. כולם עסקו בכל דבר, ומפקדים בכירים משכו חבלים במשך שעות. מה שהרשים אותי היה הנסיון של זאב אלמוג לארגן את ענייני השייטת בצורה מסודרת. אבל, הוא היה כל-כך בלתי מקובל ולא אהוד, שלא שמו לב אליו. היתה לו בעיה קשה: רוב החבר’ה היו קבוצניקים והוא היה עירוני ודתי אדוק שהניח תפילין, וזאת, שעה שבֶּני הפסיכולוג לחם נגד כפייה דתית. החבר’ה לא אהבו אותו, כי גם כצולל וכאיש שטח הוא לא היה טוב. היו לו כל מיני המצאות ימיות משונות, וגם בכנרת הוא הציע להציף כבל-מתכת בעזרת מצופים, אבל שכח שאנחנו לא יכולים לצלול עם המצופים. מי שקבע את הקודים בשייטת היו הקבוצניקים, וזאב לא הכיר את הקודים האלה. אז, הוא יגיד להם מה לעשות? והוא יאשים אחרים? אני מניח שזה היה הרקע לכל האירוע”.

 

זה שלא ידע לצלול ולא הכיר את השטח, היה לימים מפקד חיל-הים והגיע להישגים נוספים, כשהוא משאיר מאחור, את כל קובעי הקודים, אלה שידעו לצלול והכירו את השטח… אבל, היתה לו “בעיה קשה”; הוא היה “דתי אדוק, שהניח תפילין…”. זאת למעשה היתה כל הבעיה!!!  כשמייק אלדר אומר שלא אהבו אותו, הוא מדבר בלשון המעטה, כי בני הקבוצים ינקו עם חלב אמותיהם את שנאת ישראל! ועל החבורה הזו נמנה עמי איילון. והסירכה הזו מלווה אותו עד עצם היום הזה.

 

ולא שכחנו את ה”אלטלנה”.

 

בע’ 118 מופיעה הכותרת הבאה: לוחמי ה”כריש” מחפשים פעולה ויוצאים נגד ה”אלטלנה”…

 

צלילות ושעשועים!

 

בשורות ספורות מתייחס אלדר לפרשה ה”טראומטית”(כך אוהבים להגדיר את הטבח בדם קר, בטובים מכולם), כשהעובדות והאמת ממנו והלאה:

 

“בעת ההפוגה הגיעה לחופי הארץ אניית הנשק אלטלנה – נחתת גדולה שנקנתה על די שליחי האצ”ל בארצות-הברית. על האניה הועמסו כשמונה-מאות מעפילים ואנשי אצ”ל, וכן, נשק ותחמושת. ממשלת ישראל תבעה להעביר את הנשק לידי צה”ל, בהתאם להסכם המיזוג שנחתם עם מנהיגי האצ”ל, שבועות אחדים לפני כן. אנשי האצ”ל סירבו, וכח ימי, בפיקודו של פול שולמן, נשלח לעצור את אלטלנה. החלו חילופי אש, אבל איש לא נפגע. אותה שעה הוזעקו גם לוחמי הכריש על גבי הסירה “פוזה” כדי לפגוע באניה.

 

במשך שעות היום נזעקו מאות מלוחמי האצ”ל לשפת-הים ונוצר מתח רב, תוך חשש ממהומות דמים וממלחמת אחים. מאוחר יותר, כאשר אלטלנה פגעה בחוף, נורו לעברה יריות תותח ממחנה צבאי. שמונה-עשר מאנשי האניה נהרגו ועשרה נפצעו. האניה החלה לבעור – וכל הכוחות שהיו בסביבתה, ובהם פוזה, נחלצו לפעול, כדי לסייע לפצועים ולבריאים לרדת מאלטלנה…”.

 

זהו! זה הסיפור של מייק אלדר. במין נונשלאנטיות כזו, הוא משכתב את פרשיית הפשע המתועב של בן-גוריון, ימח שמו וזכרו, ושל רבין, נושא כליו, שזו היתה הפעם היחידה שהוכיח את “גבורתו” ולא ברח – נגד יהודים שהניפו דגל לבן, כדי שחלאת המין האנושי, לא תפגע בהם! ועד היום הם מרימים את הדגל הלבן, ועד היום, הרוצחים ובני טיפוחיהם, ביניהם משוחררי החמאס, רוצחים אותנו!

 

לא אחזור כאן על סיפור האלטלנה, כבר עשיתי זאת כמה וכמה פעמים, ואני ממליצה לקרוא את מאמרי: “אלטלנה” – האמת! ואפשר “במקום” וזה גם עדיף, לקרוא את הספר “אלטלנה” של שלמה נקדימון, אבל, זה ארוך.

 

רק פרט אחד – לא די שאנשי האלטלנה לא סירבו למסור את הנשק, אלא, עבדו, שכם אחד עם אנשי ההגנה, בפריקתו מן האניה בחוף כפר ויתקין, מעוז מפא”י(!), עד אשר קבלו אולטימטום חצוף מ”קובעי הקודים”, למסור תוך עשר דקות את כל הנשק, כאשר על פי ההסכם עם גלילי, 20 אחוזים מן הנשק יועדו לאנשי האצ”ל בירושלים, להגנת העיר, שעליה ויתר בן-גוריון…

 

 

כבר מצאתי בכמה ספרים שנכתבו על ידי שונאי ישראל, שבעלי תפקידים שונים התנדבו לקחת חלק ב”שעשוע” של טבח ה”פורשים”.

 

 

ובפעם אחרת, בלי נדר, אתייחס שוב לפרשת האלטלנה, דווקא על פי הטקסט הזה של אלדר!

 

מכל מקום – כמעט הלכנו לאיבוד – אז נחזור לרישא – שמשון ליבמן נשען על חוות דעתו של עמי איילון, בנסיונו לשכנע את מאזיניו, שיש לבצע את עיסקת הדמים – שליט-חמאס. ועל זה ייאמר – אמור לי מי ה”תנא דמסייע” לעניינך ואומר לך מה טיב עניינך – פשע נגד העם היהודי ונגד האנושות!

 

 

 

קובעי הקודים – 

 

כאמור, העמי איילון’ים הם קובעי הקודים; הנבל הזה, החסר כל זיק יהודי, מנכס לעצמו את ארצי – שלי, של ילדי ושל נכדי, וסוחר בה. ומי שלא יסכים לפשע הזה, יעשו לו “אלטלנה”.

 

הנה –

 

הסכם איילון נוסייבה

 

הסכם איילון נוסייבה (7/02) (הידוע גם כ’מפקד הלאומי’) הוא הסכם עקרונות קצר וללא מעמד רשמי שנחתם בין עמי איילון לסרי נוסייבה, המציע מסגרת להסכם שלום בין הפלסטינים למדינת ישראל על בסיס עקרון ‘שתי מדינות לשני עמים‘.

 

הגדרה

הסכם איילון נוסייבה (7/02) (ידוע גם כ’מפקד הלאומי’) הוא הסכם עקרונות קצר וללא מעמד רשמי שנחתם בין עמי איילון לד”ר סרי נוסייבה, המציע מסגרת עקרונות להסכם שלום בין הפלסטינים למדינת ישראל על בסיס עקרון ‘שתי מדינות לשני עמים’.¹

 

רקע

בשנת 2002 החלו עמי איילון, ראש השב”כ לשעבר וד”ר סרי נוסייבה, פרופ’ לפילוסופיה ונשיא אוניברסיטת אל-קודס, בגיבוש יוזמת שלום חוץ פרלמנטארית על בסיס עיקרון הפשרה ההיסטורית שנקראה “המפקד הלאומי”. מטרת היוזמה הייתה הצגת מודל לציבור של הסכם עקרונות קצר לשלום בין ישראל והפלסטינים, על בסיס עקרון ‘שתי מדינות לשני עמים’.

ל’הסכם איילון נוסייבה’ אין מעמד מחייב והוא אינו כולל מנגנון ליישום אלא רק מתווה מספר אבני דרך שיהיו הבסיס להסכם שלום בין שני העמים.

 

תוכן ההסכם

 

העקרונות המרכזיים המנחים את ההסכם:

 

• הבסיס להסכם הוא עקרון ‘שתי המדינות לשני עמים’:  על פי ההסכם, ישראל היא המדינה היחידה של העם היהודי ופלסטין היא המדינה היחידה של העם הפלסטיני.

• גבולות: גבולות הקבע בין שתי המדינות ייקבעו על בסיס קווי הארבעה ביוני 1967, החלטות האו”ם ויוזמת השלום הערבית. תיקוני גבול יתבססו על חילופי שטחים בהסכמה הדדית ביחס שווה (1:1) בהתאם לצרכים של שני הצדדים הכוללים ביטחון, רצף טריטוריאלי ושיקולים דמוגרפיים. המדינה הפלסטינית תשתרע ברצועת עזה והגדה המערבית אשר תוכרנה כיחידה טריטוריאלית אחת.

• ירושלים: ירושלים תהיה בירת שתי המדינות, עיר פתוחה עם גישה מלאה לבני כל הדתות למקומות הקדושים. שכונות ערביות בירושלים יהיו תחת ריבונות פלסטינית ושכונות יהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. לאף צד לא תהיה ריבונות על המקומות הקדושים.

• פליטים: תוקם קרן לפיצוי הפליטים ביוזמת ישראל, פלסטין והקהילה הבין-לאומית מתוך הכרה בסבל והמצוקה של הפליטים הפלסטינים. הפליטים הפלסטינים יחזרו רק למדינת פלסטין והפליטים היהודים יחזרו רק למדינת ישראל. הקהילה הבין-לאומית תפצה פליטים המבקשים להישאר במקום מושבם או להגר למדינות שלישיות.

• ביטחון: המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת והקהילה הבין-לאומית תערוב לביטחונה ולעצמאותה.

• סוף הסכסוך: יישום מלא של עקרונות אלו יהווה את קץ התביעות של שני הצדדים בנוגע לסכסוך.