תקצירי פסיקה – אוורור חדר שירות

מאת: ד”ר אברהם בן-עזרא

 

1. אופן מדידת חלון

החלון כהגדרתו בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש”ל – 1970, התוספת השנייה, סעיף 2.01, הוא פתח לשם תאורה ואוורור, ולפיכך החלקים אשר אינם מאפשרים תאורה ו/או אוורור אינם חלק מהחלון מבחינת שטחו המינימלי הנדרש.

 

בעניין זה יצאה הלכה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בפסק דינה של השופטת צ’ ברון אשר אושר בבית המשפט העליון.

 

ת”א 922/95 סלומון שמואל ואח’ נ’ שיכון ופיתוח לישראל ואח’,  בית המשפט המחוזי בתל אביב, שופטת: צ’ ברון, מובא בספר “ליקויי בנייה” כרך א’ מאת א’ בן עזרא בהוצאת “בורסי” עמ’ 96

 

להלן ציטוט מפסק הדין המדבר בעד עצמו:

 

“אחד מהליקויים הנטענים ע”י התובעים הוא גודל בלתי מספיק של התלונות בחדרי  השירות בדירותיהם בבניין.

 

בסעיף 2.21 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבנייה (“בקשה להיתר תנאיו  ואגרות”) התש”ל-1970, (להלן: “התקנות”) נקבע כי:

 

“לא יפחת שטחם הכולל של החלונות בחדר שירות למעט חדר ארונות – שאין חובה באיורורו מ – 10% (עשרה אחוזים), משטח רצפת החדר או 0.3 מ”ר, הכל לפי הגדול” .

 

המהנדס פורת מדד את החלונות בחדרי השירות בדירות התובעים בבניין, ומצא כי  שטחם קטן מהנדרש בתקנות.

 

המהנדס פריידלין, אינו חולק על נכונות המדידות של המהנדס פורת , אך סבור כי יש למדוד את הפתחים בין חלקי שלד הבניין ללא המסגרות (המשקופים).

 

לפי נוסח ההוראות שבתקנות עולה כי מחוקק המשנה התכוון להבטיח שגודל הפתח יאפשר איוורור טבעי של חדרי שירותים, בדירות מגורים.

 

                     בגוף התקנון מופיעות המילים “חובה באיורורו” .

 

                     התקנה פותחת במילים “לא יפחת שטחם”

 

מכיוון שהמסגרות שמרכיבים בפתחי החלונות מקטינות את השטח שניתן לפתוח לצרכי איוורור, חובה על פי התקנה להביא את המסגרות בחישוב שטח החלון.

 

מהאמור מתחייבות שתי מסקנות –

א. יש למדוד את שטח הפתחים – בין המסגרות, כגירסתו של המהנדס פורת, כדי  לקבוע אם הפתח לאיוורור מתאים לדרישת התקנה;

 

ב. מידת הפתח כפי שנקבעה בתקנה הנדונה, הינה בבחינת דרישה מחייבת ולא  המלצה.

 

אין על פי התקנות איסור לבנות פתח העולה על המינימום הקבוע בתקנה, אולם  אסור לבנות פתחים בחדרי שירות ששטחם קטן מהקבוע”.

 

2. התקנות עד לתיקון תשנ”ח – תיקון שהוא …קלקול

 

משנת תש”ל ועד שנת תשנ”ח, הייתה בתוקף דרישה לאוורור חדרי שירות אל אוויר חוץ ואוורור באמצעות חלון הפונה אל מרפסת לא נחשב לאוורור מספיק. זו גם דעתו של בית המשפט, כפי שנובע מפסק הדין שלהלן, אשר נימוקו עמו.

 

פסק הדין מתייחס לאוורור חדר שירות אל מרפסת בעת שעדיין האוורור שנדרש היה חייב להיות אל אוויר חוץ.

 

בפסק הדין אפשר לראות כי לדעת בית המשפט האוורור אל מרפסת אינו שונה מאוורור אל חדר, ולפיכך – אינו מספיק, ולו מפאת הסיכוי הסביר לסגירת המרפסת על ידי חלון ו/או תריס – פעולה לגיטימית ושכיחה במחוזותינו.

 

ע”א 23-38/90 אברהם אלברט ואח’ נ’ שיכון ופיתוח לישראל בע”מ ואח’, בית המשפט המחוזי בחיפה, שופטים: י’ מרגלית מ’ סלוצקי ח’ אריאל, לא פורסם, מובא בספר “בקורת איכות בבנייה” מאת א’ בן עזרא וש’ ספקטור בהוצאת “שי” 1999 עמ’ 489.

 

להלן ציטוט:

 

“7. ליקויי תאורה ואוורור

 

בפי ב”כ המערערים טענה, כי חדרי השירותים אינם מאווררים כראוי על ידי איוור חוץ. אין מחלוקת על כך, שהאוורור שלהם נעשה באמצעות חלון, הנפתח אל מרפסת המשק. לטענת ב”כ המערערים, אין לראות את אוויר המרפסת כאוויר חוץ, כי המרפסת מקורה, יש לה קירות משלושה צדדים, ומעקה ותריס לצידה הפתוח החוצה.

 

בתקנה 2.40 לתקנות התכנון והבנייה [בקשה להיתר, תנאיו ואגרות] תש”ל נאמר:

 

“חדר שירות יאוורר באחד האמצעים האלה:

1.      חלון הנפתח לאוויר חוץ.

2.    פתח בדלת אטומה – צינור איוורור נפרד פתוח בכיוון אחד, צינור מאסף או צינור מצויד במאוורר מכני [אקזוסטר]”.

 

לדעת המומחה, ה’ דימנט, יש לראות את אויר מרפסת המשק כאויר חוץ.

 

נראה לי, שברגע שמתקינים למרפסת תריס ואולי תריס וחלון, לצורך מיגונה, היא אינה שונה מחדר במידת סגירותה.

 

כאשר מדברת התקנה הנ”ל באוויר חוץ, וודאי אינה מתכוונת לאוויר חדר, אלא לאוויר פתוח, שאינו חסום על ידי קירותיו של חדר”.

 

 

3.                 אוורור מכני נחות מאוורור על ידי חלון הפונה אל אוויר חוץ

 

עד לשנת תשנ”ח, הייתה כלולה בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש”ל – 1970, התוספת השנייה, דרישה לאוורור חדרי שירות אל אוויר חוץ, כאשר אוויר חוץ מוגדר כ- שמיים, רחוב או חצר.

 

בתיקון תשנ”ח, הותר אוורור חדרי שירות גם אל מרפסת, בתנאי שהמרפסת לא תהיה סגורה ע”י חלונות – אלא לכל היותר, בתריסים. במאמר מוסגר יובהר כי מרפסת הסגורה בזמן א’ על ידי תריס, עשויה להיסגר בזמן ב’ בחלון, והתעלמות מכך בתקנות היא תמוהה ובלתי מקצועית. ראוי שאוורור אל מרפסת אשר סביר ולא זר לסגור אותה בחלון – יישלל בגלל אפשרות זו שהיא שכיחה ביותר.

 

ת”א 10831/00 אלקלעי אברהם ודורה נ’ מרומי שכונת דניה, בית משפט השלום בחיפה, שופטת: א’ פריאל [פדאור 06 (25) 335]

 

להלן ציטוט:

 

“33. אוורור חדרי השירותים – כיום מאווררים חדרי השירותים על ידי חלון הפונה למרפסת מקורה הסגורה בתריס ללא חלון. התובעים סבורים כי מצב זה נוגד את סעיף 2.40 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה וכי יש להתקין אמצעי אוורור מכני. מומחה הנתבעים מסכים בנוגע לאחד מחדרי השירותים וזו גם עמדתו של מומחה בית המשפט, אשר העריך את עלות התקנת מאוורר מכני בסך 800 ₪. בעניין זה מקובלת עליי עמדתו של מומחה התובעים.

 

סעיף 2.40 לתוספת השנייה לאחר התיקון בתשנ”ח קובע כי :

 

“חדר שירות למעט חדר ארונות יאוורר באחד האמצעים האלה:

                                                (1) חלון הנפתח לאוויר החוץ או למרפסת הסגורה באמצעות תריס בלבד.ב

                                                (2) פתח בדלת אטומה (להלן – צוהר)…”

 

סעיף 2.41 קובע את גודל הצוהר.

סעיף 2.44 קובע לאמור:

 

“חדר שירות שאין בו חלון הנפתח אל אוויר החוץ ואינו מאוור באמצעים המפורטים בסעיפים 2.41 – 2.43, למעט חדר ארונות יאוור באמצעות צינור נפרד או צינור מאסף המצויד במאוור מכני”

 

בנוגע לתא השירותים שבמחלוקת תואמת עמדת המומחה להוראת סעיפים 2.40 ו –2.41 כניסוחן לאחר תיקון משנת תשנ”ח, לפיהם הותר אוורור על ידי חלון הפונה למרפסת סגורה באמצעות תריס בלבד. ברם, התיקון משנת תשנ”ח לתקנות התכנון והבנייה מאוחר למועד הקמת הבניין ולמועד חתימת חוזה המכר. כיום לפי המצב התחיקתי הקיים די בפתיחת צוהר לכיוון מרפסת מקורה הסגורה בתריס בלבד כאמצעי אוורור יעיל, ואילו במועד הקמת הבניין נדרש אוורור באמצעות צינור נפרד או צינור מאסף באוורור מכני.

 

התובעים זכאים אפוא לפיצוי בעבור התקנת אמצעי אוורור מכני בשני תאי השירותים שעלותו 1,600 ₪.”

 

 

4. הגדרת מרפסת

יש חשיבות להגדרת המרפסת מפני שלעתים מכנים בטעות חדר כביסה כאילו הוא מרפסת למרות שבהתאם לחלק הפתוח אשר בו – הוא כחדר לכל דבר ועניין ורחוק מלהוות מרפסת לצורכי אוורור.

כידוע, יש בתקנות התכנון והבנייה הגדרות שונות למונחי יסוד בתכנון הבית, כגון – “דירה”, “חדר מגורים”, “בניין”, “בניין ציבורי”, “פרוזדור”, “בניין מגורים”, ואכן, הייתה גם הגדרת מרפסת בתוספת השלישית לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש”ל – 1970, [חישוב שטחי בנייה ושיעורי אגרות למתן היתר] – כדלקמן:

“מרפסת” – חלק חיצון של בניין אשר –
(1) רצפתו קשורה לרצפת פנים הבניין ודלת מעבר ביניהם.
(2) לא יותר משלושת רבעי היקף רצפתו מוקפים קירות.
(3) לאורך יתר שוליו ניצב מעקה שגובהו אינו עולה על 1.10 מ’ מהמפלס של רצפתו.

הגדרת המרפסת כנ”ל היא הגדרה ראויה ונכונה, הן לעניין הדרישה כי לכל היותר 75% מההיקף יהיה סגור בקירות, הווה אומר, אורך המעקה יהיה לפחות 25% מהיקף המרפסת, והן לעניין גובה המעקה.

הגדרת המרפסת כאמור, שהייתה בתוקף עשרות שנים, כבר לא מופיעה בתיקון תשס”ז – אפילו ההגדרה של “מרפסת גג” נותרה בתיקון המאוחר על כנה, אך הגדרת “מרפסת” – איננה.

המונח מרפסת מופיע במקומות שונים בתקנות – מבלי שתהיה הגדרה כיום למרפסת.

לגבי כל התקנות שהותקנו לפני תיקון תשס”ז – בהיות התקנתן בזמן קיומה של הגדרת המרפסת כמובא לעיל – שרירה וקיימת הגדרת המרפסת כפי שהוגדר, אך עדיין נותרת השאלה, מה דין תקנה שמותקנת לאחר התיקון הנ”ל, אשר ביטל את ההגדרה.

אם ניעזר במילון, מוצעת הגדרת המרפסת לפי מילון אבן שושן כדלקמן:

“מרפסת – יציע לפני הבית, גזוזטרה רחבה; המרפסת מוקפת מעקה נמוך”.

בהגדרת אבן שושן ברור התפקיד של המעקה במרפסת, ולמצער יהיו נתוניו של המעקה כפי שמופיע בהגדרת המרפסת בתקנות עד לתיקון תשס”ז, כלומר, המעקה בכל מרפסת יהיה לכל הפחות לאורך רבע מההיקף, וגובהו לא יעלה על 110 ס”מ.

המסקנה המתבקשת היא כי הגדרת המרפסת בתקנות – אף שבוטלה – תקפה לגבי כל תקנה שהותקנה עד לתיקון תשס”ז, ומתאימה מבחינת התכנון וההיגיון גם לכל תקנה המותקנת לאחר תיקון תשס”ז, כל עוד לא מוגדרת בתקנות או בחוק הגדרה חליפית.

‏26 פברואר 2009

 

 www.benezra.co.il