ישראל מאידך אינה יודעת אשמה מהי, ומחליפה אותה בצדקתנות, שעובדת מצויין אצל קהלים שמרנים וצרי אופק בארה”ב. והנה, האבסורד הישראלי הזה, לא רק שאינו מגלה מוכנות לשילוב איזורי, אלא גם מקבל תמיכה לא פחות אבסורדית מבחינת תחושת השרירות – מבחוץ. הדבר הזה גם פועל הפוך לגורם נוסף של יכולת גרמנייה לרהביליטצייה איזורית אחרי 1945 – חולשה כלכלית ויצרנית של ישראל, הניבנית על סיוע מבחוץ, בעוד גרמנייה פתחה יכולת מרשימה כלכלית וטכנולוגית באופן אוטונומי.

יש לזכור שכמו גרמנייה, גם ישראל עברה שלב של “תוכנית מרשל” – והמדובר בפיצויים שקבלה מגרמנייה של קונרד אדנאאואר. אך בניגוד לפרוייקט של התעצמות כלכלית ותרבותית – הישקיעה ישראל את הכספים הללו בהתחמשות ויזימת מלחמה שהפרה עוד יותר את האפשרות לרהביליטציה איזורית – תוך קביעת אוריינטציה של תוקפנות איזורית לעתיד – והכוונה  למלחמת סיני 1956  (שכירי חרב האימפריאליזם http://www.global-report.net/msharon/?l=he&a=35459 ).