הקטל בכבישים: פיגוע או תאונה?

הקטל בכבישים: פיגוע או תאונה?

גלעד קדומים – ירושלים
30.10.2008 12:15
הדרך, לאן היא מובילה?

הדרך, לאן היא מובילה?


“הדבר שמאחד את כל המין האנושי ללא קשר לדת, גזע, מין, גיל, רמת-הכנסה או רקע עדתי הוא שעמוק-עמוק בפנים כולנו מאמינים שאנחנו נהגים טובים.” (דייב בארי)



בכל הקשור לתאונות דרכים, אם להודות על האמת, אינני אובייקטיבי לגמרי. עברתי אחת והיא היתה קטלנית. ובכל זאת אנסה להצמד לטיעונים הגיוניים, לא להיסחף רגשית ולהימנע מהפרזות.

לא פעם אחרי תאונה “קשה במיוחד” (דהיינו יותר משני הרוגים) פורחת עולה ניצה בציבור השאלה: מי אשם – הנהג או התשתיות? האם בכביש מואר, לא מטולא, עם גדר הפרדה בין הנתיבים, עם שוליים רחבים יותר, עם סימנים ברורים יותר ועם שיפוע מתאים יותר היתה נמנעת התאונה? אולי התאונה היתה יותר “רכה”?

וכאשר התאונה ארעה בכביש חדש, ישר, שמצבו הכללי משביע רצון והוא מואר כל צרכו לכל הדעות – האם יש מקום להאשים את הנהג תמיד? האם טעות אנוש, גם אם היא קטלנית, היא אשמה בלתי נסלחת?

עו”ד שמחה ניר במאמר שנכתב לפני 20 שנה על הגורם האנושי, גורס שטעות אנוש היא דבר לגיטימי ובודאי שאינה בגדר פשע. עוד הוא טוען ששיפור התשתיות יקטין במידה משמעותית את כמות התאונות (אך לא ימנען, כמובן). ביקורתו כלפי בתי המשפט ששמו עצמם בוחני כליות ולב – אכן ראויה שתשמע גם בנושא זה – אולם, אם יורשה לי (ואני משוכנע שיורשה) ברצוני להשיג על כך ולהגן על בתי המשפט זאת הפעם בהזכירי שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות: אם בא לפני שופט אדם הנאשם בגרימת תאונה והנתון הנוסף שמונח לפני השופט הוא שיש כאן “עבירת תנועה” גם אם יהיה זה נתון פורמלי בלבד (נהיגה 10 קמ”ש מעל המותר, אי חגירת חגורות בטיחות בדרך בין עירונית, מראה שבורה וכדומה) הרי במצב החוקי הקיים אין לו אלא להרשיע את עובר העבירה ובחומרה התואמת את חומרת התאונה ולאו דוקא את מהות העבירה שעבר הנהג. לגבי התשתיות וכבישי הדמים למיניהם, דומה שלא אני אלא המציאות עשויה לחלוק על עו”ד ניר. שיפור התשתיות (לצד שיפור ברמת כלי הרכב) מדרבן נהגים ותיקים כחדשים “לשפר ביצועים” במכוניותיהם. אין צורך להרחיב על מצב הכבישים המהירים המשופר לאין ערוך לעומת אותם כבישים לפני עשרים שנה (דייני שאזכיר את כביש 6 החדש והחדיש שסמוך למועד פתיחתו אירעה בו תאונה קטלנית) ובכל זאת כמות התאונות לא פחתה.

לפיכך יהיה זה הוגן למדי אם אכנס ישר לדיון על אחריותו של הגורם האנושי לתאונה והפתרון לכך במצב הנוכחי.

אבל כהקדמה לדברי על הגורם האנושי ראוי לתת את שימת הלב לעוד גורם שלא לגמרי נלקח בחשבון והוא הגורם הציבורי:

כמות כלי הרכב בכבישי הארץ היא לא הגיונית (תאמרו: “בכל בעולם זה כך” אבל אין זה מענייני שבארצות אחרות המצב מקולקל ולא צריך לקחת מהם דוגמא דוקא בדברים הרעים).

לא ראוי בעיני שכמעט על כל אזרח יש מכונית וכולם צריכים להשתמש בה מפאת מצב התחבורה הציבורית שאינו משביע רצון.

כיום, באיחור של כמאה שנה, החלה בנייתה של הרכבת הקלה, לאחר שהרכבות הבינעירוניות חדלו ארחות חדלו לפני כמעט עשרים שנה – אולם גם האוטובוסים כמשפטם היום אינם הולמים לצרכי האוכלוסיה על כל גוניה. וכמו להשלים את הבעיה של התחבורה הציבורית הבלתי מספקת ניצבת הבעיה של רשיון לכל בוגר תיכון ללא קשר ליכולתו הטכנית ולאחריותו המוכחות.

אכן, גם בנקודה זו אני מתיר לעצמי לחלוק על עו”ד ניר (כמו גם על הרבה אחרים, אני מניח) ולהציע שרשיון נהיגה יהיה רשיון מקצועי לאנשים מוכשרים לכך ולא כל אחד מוכשר. ממש כשם שלא כל אחד מוכשר להיות חשמלאי בנין, מכונאי רכב, כורת עצים, מוסיקאי או עגלון. אמנם אמר כבר דייב בארי הי”ו ש“הדבר שמאחד את כל המין האנושי ללא קשר לדת, גזע, מין, גיל, רמת-הכנסה או רקע עדתי הוא שעמוק-עמוק בפנים כולנו מאמינים שאנחנו נהגים טובים” – אבל האמונה הזאת היא אמונה תפלה. רשיון נהיגה מקצועי לא מחייב שבעל הרשיון ינהג בכובד ראש ברשיון, כמו שלא כל חשמלאי בנין שומר על כל כללי הבטיחות הכתובים בדם, אבל הוא מצמצם בהכרח את מספר הנוהגים בקלות ראש, ובנוסף על כך פתרון זה מעמיד את הנהיגה ברכב באותה רמת סיכון ובאותה רמת רצינות של חשמל בנין או של שימוש בכלי נשק (נושא טעון ופרוץ בפני עצמו אולם לא הוא הנושא כאן).

אבל בד בבד עם פתרון זה, חייבת לבוא ענישה אחרת כלפי הגורם האנושי ושוב אזכיר את מאמרו של עו”ד ניר על הגורם האנושי ועל אחריותו לטעויותיו.

מערכת המשפט הקיימת צריכה להוציא את דינו של נהג המואשם בתאונה ולעתים בהריגה בהתאם למגבלות החוק. או שהיא תוציא דינו כחייב בדין או כזכאי. קשה למערכת המשפט להאשים את הכביש או את תשתיותיו ועוד יותר מסובך עבורה להאשים את בוני הכביש. לא הם גרמו לתאונה גם אם הם, באזלת ידם, לא מנעו אותה או “ריככו” אותה. בסופו של דבר, אם לא היתה מכת ברק ברכב שחישמל את הנהג או לא התדרדר סלע על המכונית מהצוק שעליה, הנהג הוא זה שגרם לתאונה. זהו נתון עובדתי. גם אם הוא לא רצה שתקרה התאונה (וסביר להניח שהוא לא רצה בכך…).

לפיכך אין בית המשפט רשאי להוציא את הנהג פטור בלא כלום (למעט במקרה הברק או הסלע). אבל, כפי שמובן לכל, עבריין התעבורה אינו עבריין רגיל. אין הוא שייך למגדר מסויים ולרוב אין לו נטיה פלילית כלשהי. בודאי עצם עבריינות התנועה אינה פלילית. מה על בית המשפט לעשות במקרה בו אדם גרם למותו של חברו בשעה שנהג בצורה סבירה ו”רק” טעה טעות אנושית – אבל קריטית?

המשפט העברי מכיר במוגבלותו בנוגע לרוצח בשגגה. מצד אחד – רוצח הוא שנטל את הנפש ולא דבר קל הוא! מצד שני, הוא לא עשה זאת מרצונו ואם תשאלוהו הוא מיצר על כך וזה ילווה אותו לכל החיים. הוא לא שונא לו מתמול שלשום, יתכן שאפילו לא הכיר את “רעהו” אשר נהרג בנשילת הברזל מידית הגרזן שבידו.

בהכירו במוגבלות השיפוט של אדם זה, המשפט העברי “מוריד את החוק לרחוב”, קרי: הרוצח בשגגה – דמו מותר.

אמנם “לו אין משפט מוות” שהרי “לא שונא הוא לו מתמול שלשום” אולם אין לו גם את ההגנה שהחוק מקנה לאזרח מן השורה. החוק אומר לו לאדם זה – איני שופט אותך על טעות זו, אולם אני מסיר מעלי את האחריות לגורלך.

האופציה של אותו רוצח להינצל מסכנת מוות בידי קרוב משפחה חמום מוח של ההרוג היא מעצר מרצון בעיר מקלט למשך שארית חייו (או חיי הכהן הגדול). רק כך אדם יבדוק אלף פעמים את גרזנו שהוא תקין, יבדוק היטב שהסולם עליו הוא עולה יציב וכל מדרגותיו שלמות, יבדוק היטב את תקינות הרכב, ויהיה דרוך כל אימת שהוא נוהג בודאו שהמהירות שהוא נוסע בה מותאמת לתנאי הדרך בצורה המחמירה ביותר, שהמיקוד שלו בכביש מירבי, שהוא לא פספס שום תמרור ושהוא שומר מרחק נאות מהרכבים הסובבים אותו. לא בגלל שהוא חושש לחייו – משום שהאינסטינקט הזה של שמירת החיים שלי לא תמיד תואם את המחשבה “לי זה לא יקרה” כי מיהו זה ואיזה הוא אשר יניח שהוא יוצא לדרך אבל לא בטוח שהוא יחזור ממנה בכוחות עצמו? לעומת זאת כאשר הגורם המאיים הוא חיצוני, כאשר עלול להיווצר מצב בו מישהו אחר יקפד את חייו ואז דמו בראשנו – כאן כבר הזהירות גדלה אינסטנקטיבית. לא בגלל שאני לא סומך על הנהיגה שלי (ועל השליטה המופלאה שלי בהגה), אלא בגלל שאני לא רוצה להסתבך עם הנהיגה של הזולת שאולי תגרום למותו ולי להיות קשור למותו בצורה כלשהי.

ושוב אני חוזר לרעיון שכבר זמן רב מנקר במוחי – רשיון לכל אזרח זה אבסורד.

זה לא תואם את הצרכים של החברה, אלא בהתאם לכך שהתחבורה הציבורית לא עושה את שלה. ועל אף כל זאת תשלום למונית “ספיישל” כשצריכים לסוע ממקום למקום זול יותר מהחזקת רכב. מה גם שכאשר יש פחות מכוניות על הכבישים, מהירות ההגעה ממקום למקום גבוהה יותר והעייפות עקב שעות העבודה של היושב מאחור לא מפריעה לנהג המונית.

לדעניותי הטענה שאם יוגבל מספר מקבלי הרשיון זה יגלוש לתחומים אחרים לא סבירה. אבל גם אם נקבלה – ראשית, בכל תחום מקצועי ישנה הגבלה ונהיגה זה דבר מקצועי.

שנית, בנושאים שטומנים בחובם מוות ראוי שתהיה הגבלה גם אם אינם מוגדרים כמקצוע.

אכן, בסיכומו של דבר, הגורם האנושי נשאר גורם אנושי גם אם נצטמצם בכמות ועלה באיכות. אותן תסמונות שעו”ד ניר כינה “הרמזור המדומה” ו”מכונת הכתיבה” יפעלו גם כעת, אולם מעתה הם יפעלו על מספר מועט של נהגים שאמורים, בתור נהגים מקצועיים, להיות מודעים לתסמונות אלו ולסכנותיהם.

מתוך ידיעה ששעות רבות מדי על ההגה עשויות לגרום לטעויות גדולות מדי ובהתחשב בעובדה שעקב טעויות אלו אותם נהגים מפקירים את דמם פשוטו כמשמעו (בהתאם לדין רוצח בשגגה) יקפידו הם עצמם על כמות שעות הנהיגה הקבועה בחוק.

ובכל זאת, תמיד קיים בגורם האנושי ה”באג” הנוסף הזה שיכול לקרות עקב מצב נפשי מסויים. הנהג יכול ללקות גם בעילפון זמני ואפילו בהתקף לב. אולם מקרים כאלו אינם בגדר שגגה אלא בגדר אונס.

כשנהג פעל לפי כל הכללים ולמרות זאת קרהו אסון כזה בדרך – הרי אין זה קשור לגורם האנושי המפורסם אלא יותר דומה לפגיעת ברק או למפולת סלעים.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר