בחירות ארה”ב 2008 (2) – מבט מכאן

בחירות ארה”ב 2008 (2) – מבט מכאן

ישראל בר-ניר
11.10.2008 01:25
בחירות ארה"ב 2008 (2) – מבט מכאן


מערכת הבחירות בארה”ב נכנסת בימים אלה לשלבה האחרון והמכריע. ככל שמתקרב מועד הבחירות, תעמולת הבחירות עולה לטונים גבוהים. המרוץ לנשיאות הוא עכשיו למרוץ לתחתית שבו כל המכה יותר נמוך – מתחת לחגורה – הרי זה משובח. השמצות אישיות והטחת אשמות חסרות שחר תופסות יותר ויותר מקום מרכזי בתעמולת הבחירות.



20.9.2008

מערכת הבחירות בארה”ב נכנסת בימים אלה לשלבה האחרון והמכריע. ככל שמתקרב מועד הבחירות, תעמולת הבחירות עולה לטונים גבוהים. המרוץ לנשיאות הוא עכשיו למרוץ לתחתית שבו כל המכה יותר נמוך – מתחת לחגורה – הרי זה משובח. השמצות אישיות והטחת אשמות חסרות שחר תופסות יותר ויותר מקום מרכזי בתעמולת הבחירות.

בחודש שעבר התקיימו וועידות המפלגות בהן נקבעו באופן רשמי המועמדים לנשיאות של שתי המפלגות. וועידת המפלגה הדמוקרטית הקדימה את זו של הרפובליקנים בשבוע, דבר שנתן יתרון טקטי מסוים לרפובליקנים, נקודה אליה אחזור להלן. בזמן שנותר קשקשת בלתי פוסקת תמלא את מסכי הטלוויזיה מבוקר ועד השעות הקטנות וכן את דפי העיתונות בלי להותיר הרבה זמן לחדשות של ממש. תחנות הרדיו לא תפגרנה. למזלי תחנת הרדיו המשדרת מוסיקה קלאסית נון סטופ, התחנה לה אני מאזין מרבית שעות היממה, מסתפקת בשידורים על מצב התנועה בכבישים ופעם ביום חדשות על קצה המזלג. וועידות המפלגות הן למעשה קרניבלים והשמחה רבה. גוסטב, ההוריקאן שפגע במדינות השוכנות על חוף מפרץ מכסיקו, קלקל קצת את היום הראשון אצל הרפובליקנים, אבל הם יצאו מזה טוב ואפילו הצליחו להפיק קצת תעמולה מאסון הטבע. אייק, שבא בעקבותיו, גרם הרבה יותר נזק ואפילו אנחנו זכינו לטעום מעט מנחת זרועו. לא נעים, אבל גם לא נורא (לפחות באזור בו אני מתגורר).

לפני שאמשיך אקדים ואומר שלא אעסוק כאן בתחזיות על תוצאות הבחירות. הדבר היחיד שאומר בנושא החיזוי הוא שאני עדיין עומד מאחורי קביעתי במאמרי הקודם על הנושא (פורסם במקור: אימגו, 11 ביוני, 2008), לפיה אובמה יובס. השינוי היחיד בקביעתי זו היא שלדעתי התוצאות לא תהיינה על חודו של קול, שאובמה יובס בגדול, ושאולי זה יהיה אפילו Land Slide. אין לשינוי הזה שום קשר לבחירתה של מושלת אלסקה ע”י מקקיין לכהן כסגניתו, אם כי קרוב לוודאי שהצעד הזה יקל עליו את המלאכה.

אני מבקש לא להכנס פה לדיון על מי “יותר טוב” או “פחות טוב” למדינת ישראל. זה בכלל לא רלוונטי. הבחירות הן לנשיאות ארה”ב ולא עבור לבני, מופז, ברק [אהוד] או נתניהו . . . (כך לפחות אני רואה את זה). זה גם יהיה מגוחך לנצל את הבמה הזאת על מנת לנסות ולהשפיע על דעותיו של מי שהוא (אין לי סטטיסטיקה מדוייקת לכמה מבין קוראי האתר של קימקא יש זכות הצבעה בארה”ב . . .). אנסה לתת תמונת מצב (מנקודת מבטי) ולתאר כמה אספקטים מעניינים (לדעתי) של התהליך הדמוקרטי האמריקאי, אספקטים שמעט אנשים החיים מחוץ לארה”ב מודעים להם, ושבלי להכיר אותם הרבה תופעות נראות בלתי מובנות. במקרים מסויימים אנסה למתוח קווי השוואה עם ההתרחשויות המקבילות בארץ. אינני מתיימר לרגע שתמונת מצב אותה אציג תהיה אובייקטיבית (האם זה בכלל אפשרי?). יש לי עמדות ברורות במרבית הנושאים העומדים לדיון, וזו תהיה צביעות מצדי לבוא ולאמר שדעותיי אינן משפיעות על כתיבתי. מי שהדברים שאומר אינם מוצאים חן בעיניו שלא יבוא בטענות או, לחילופין, שלא יטרח לקרוא. ראו הוזהרתם.

במושגים שלי, תחזית זה דבר שמתייחס לעתיד. לכן אינני יכול שלא להתייחס בזלזול לכל ה”תחזיות” ו”ניתוחי המצב” של צוותי הפרשנים, המומחים והמיייבינים למיניהם הממלאים את מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונות. אלה, ללא יוצא מן הכלל, עוסקים אך ורק בהווה או, למען הדיוק, במתן הסברים היום מדוע מה שהם אמרו אתמול לא התממש או יצא בדיוק להיפך.

פעם אחר פעם אני שואל את עצמי איך החבר’ה האלה לא מתביישים. לא זכיתי לראות אחד מהם שמוכן להסתכן בניחוש מה תהיינה תוצאות הסקר אותן הוא עומד לקבל בעוד חצי שעה. כשהתוצאות מתקבלות הוא מזדרז להציג אותן על מסך הטלוויזיה ואז, בארשת רצינית של יודע דבר, הוא מסביר לקהל הצופים שההפרש של 5 אחוזים, אותו הם רואים על המרקע, הוא . . . ניחשתם נכון – הפרש של 5 אחוזים. באותה רצינות הוא מסביר ששינוי משלושה אחוזים לשני אחוזים הוא “סגירת/פתיחת פער”, וכשההפרש הוא בכיוון ההפוך ממה שהוא התנבא אתמול הצופים נידונים להאזין לדיסרטציה שלמה המסבירה מה ולמה, ועד כמה זה “חסר” או “בעל” משמעות – ע”פ עמדתו הפוליטית של המסביר. בקיצור, זה כמו חוק מורפי שאחת מגרסאותיו היא “פרוסת לחם נופלת תמיד על הצד המרוח, ובאותם מקרים בהם היא נופלת על הצד השני זה מפני שמרחו את הצד הלא נכון”.

אי אפשר במאמר כזה שלא להקדיש מספר מלים למה שהולך בתקשורת בישראל על הנושא. עד היום אני כועס על עצמי על כך שלא שמרתי כתבה שהתפרסמה בישראל, בתחילת המרוץ לנשיאות, בפברואר או במרץ 2007, כתבה שהכתירה את הילארי קלינטון כ”נשיאה הבאה של ארה”ב” (אם אינני טועה הכותב מכהן כשליח העיתון “ידיעות אחרונות” בוושינגטון, אבל אני לא בטוח). בערך חודשיים אחרי הכתבה הזאת התפרסם ב”מעריב” מאמר שהיה כולו שיר הלל ל”הישג המופלא של הילארי קלינטון, האישה הראשונה שנבחרה לנשיאות ארה”ב”. אפשר להמשיך ולהביא דוגמאות כאלה אד איפיניטום, מה שמלמד שהדבר היחיד הוודאי בפוליטיקה הוא חוסר הוודאות.

מערכת הבחירות הנוכחית שונה מקודמותיה בעובדה שבין המתחרים אין “מועמד חוזר”  (Incumbent) – נשיא המתמודד על תקופת כהונה שניה או סגן נשיא המתמודד על המשרה כשהנשיא סיים שתי תקופות כהונה. בדרך כלל מועמד חוזר נמצא בעמדת פתיחה טובה לעומת מתחריו, אלא אם כן היתה פאשלה רצינית בתקופת כהונתו. התופעה הזאת באה לידי ביטוי בבחירות לשני בתי הקונגרס, בהן שיעור התחלופה הוא נמוך ביותר. דבר שני המייחד את מערכת הבחירות הנוכחית הוא משך הזמן. המרוץ הפעם התחיל מוקדם מאוד. תוצאה מיידית היתה בזבוז הכספים שהוא חסר כל תקדים. סה”כ ההוצאות של שני המועמדים עולה על התקציב השנתי של מדינות רבות בעולם – מאות מיליוני דולרים ועוד היד נטויה. תוצאה נוספת היא שהמועמדים מראים סימני תשישות. זה ניכר במיוחד אצל אובאמה שנאלץ להילחם על הזכות לייצג את המפלגה הדמוקרטית כמעט עד הרגע האחרון (אצל הרפובליקנים ההכרעה נפלה בשלב מוקדם, מה שחסך למקקיין הרבה טרחה ועוגמת נפש). המאבק הפנימי המתמשך על המועמדות בתוך המפלגה הדמוקרטית הותיר שם משקעים של מרירות ששום הצגה לא מצליחה לכסות עליהם.

בהסתמך על העבר, בנתונים הנוכחיים המפלגה הדמוקרטית צפויה לניצחון סוחף גם ברמה הארצית – הנשיאות, הסנאט, בית הנבחרים, וגם ברמה המקומית – המדינות, רשויות מקומיות, שופטים וכו’. נעזוב את הרמה המקומית, אם כי בטווח הארוך גם לה יש חשיבות. זו כמעט מסורת שבתום שתי תקופות כהונה של נשיא ממפלגה אחת, הנשיאות עוברת למפלגה היריבה. כאשר מוסיפים לזה את מצב הכלכלה, את אי שביעות הרצון מאופן התנהלות המלחמה בעיראק (אי שביעות רצון הקיימת גם בין כאלה שאינם רואים את עצם היציאה למלחמה הזאת כשגיאה), ואת התדמית השלילית שיש לנשיא בוש בקרב חוגים רחבים בציבור, מערכת הבחירות הנוכחית היתה צריכה להיות “משחק מכור”. בפועל המשחק רחוק מאוד מלהיות מכור.

לשם השוואה, הנשיא בוש האב הפסיד בגדול לקלינטון ב 1992 רק בשל המצב הכלכלי. מעמדו של בוש האב בדעת הקהל האמריקאית היה טוב לאין שיעור מזה של בנו היום. שתי המלחמות בתקופת כהונתו (מלחמת המפרץ והפלישה לפנמה) עברו בלי מספר גדול של נפגעים וללא חריקות. שתי המלחמות לא רק שלא הותירו משקעי מרירות, אלא שהן גם נהנו מתמיכה גורפת בדעת הקהל. כנשיא מכהן המתמודד על תקופת כהונה שניה, בוש האב נהנה מהיתרון ההתחלתי על היריב שיש לכל מועמד חוזר. הסיסמא “It’s the economy stupid” הספיקה לקלינטון למחוק את היתרון שהיה לבוש ולנצח בבחירות. השפל הכלכלי בסוף תקופת כהונתו של בוש האב למעשה הסתיים לקראת מועד הבחירות, אבל זה היה מאוחר מכדי לעזור לו, ובוש האב הצטרף לנשיאים הבודדים – פורד וקרטר – שכשלו בניסיונם להיבחר לתקופת כהונה שניה במהלך המחצית השניה של המאה ה 20. עד עכשיו בסיבוב הנוכחי זה לא קורה. סקרי דעת הקהל המתפרסמים כאן מדי יום, ולעתים קרובות מספר פעמים באותו יום, מצביעים על כך שפחות מ 50 יום לפני מועד ההצבעה, הדמוקרטים אינם מצליחים לפתוח פער. נכון לעכשיו, גם אין שום סימן שזה עומד להשתנות.

השאלה מדוע מה שעבד כל כך טוב עבור קלינטון לפני 16 שנה אינו משיג תוצאות דומות היום עבור אובאמה מטרידה מאוד את הדמוקרטים והם שוברים את הראש בניסיונות למצוא לה התשובה. לעניות דעתי הם אינם מוצאים את התשובה בשל חוסר מודעות לכך שהמצב היום, עם כל הדמיון למצב ששרר לקראת סוף תקופת כהונתו של בוש האב, איננו זהה לו. שיש הבדל, הבדל שמשנה את התמונה באופן רדיקאלי.

במצב רגיל אדם שופט את מצב הכלכלה בהתאם למצבו האישי – אם טוב לו או רע לו. כשרע לו הוא מחפש שעיר לעזאזל לתלות בו את הקולר לכל הצרות שלו. בדרך כלל השלטון או הנשיא הם הכתובת. זה בכלל לא משנה אם הנשיא או מדיניותו הם באמת הגורם לקשיים הכלכליים, הציבור נוטה לראות בהם את האחראים למצב וזה מה שקובע. הפעם נכנס גורם חדש לתמונה, גורם שלא היה קיים בסיבוב הקודם. העליה המסחררת במחירי הנפט בשוק העולמי מספקת לאדם המחפש במי לתלות את האשמה למצוקתו הכלכלית כתובת, והכתובת הזאת איננה בהכרח הבית הלבן. אם זה כשלעצמו לא היה מספיק, התנגדותם העיקשת, התנגדות החסרה כל בסיס רציונלי, של הדמוקרטים להסרת המורטוריום על קידוחי נפט בים וביבשה ועל הקמת כורים גרעיניים, מביאה לכך שחוגים רחבים בציבור רואים את הדמוקרטים כשותפים לאחריות, אם לא כנושאים במלואה. שוב, זה בכלל לא משנה אם מחירי הנפט הם באמת הגורם לשפל הכלכלי, וגם לא משנה העובדה שקידוחי נפט והקמת כורים גרעיניים יניבו פרות במקרה הטוב רק בעוד חמש עד עשר שנים. מה שקובע זו התחושה או התדמית (Perception).

..

המשבר הפיננסי של הימים האחרונים עובד לטובת הדמוקרטים והם מנסים לסחוט אותו עד הטיפה האחרונה במושגים של יתרון תעמולתי. יש להם בעיה קטנה מאחר ושורשיו של המשבר נעוצים בחקיקה מתקופת קלינטון (1999), חקיקה שהביאה לטשטוש הגבולות בין סוגי הבנקים השונים וצמצמה את מידת הפיקוח של הרשויות על המתרחש בשווקי ההון. החוק בו מדובר נקשר אומנם לשמו של אחד מתומכיו של מקקיין, אבל היתה לו תמיכה מסיבית דמוקרטית לאורך כל הדרך (גם הנרי רייד, מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט, וגם ג’ו ביידן, המועמד הנוכחי לסגנות הנשיא, הצביעו עבורו, בעוד שמקקיין ניסה להכניס כמה הסתייגויות שנדחו. גם ניסיונות יותר מאוחרים של מקקיין בכיוון הזה עלו בתוהו. אובאמה עצמו, אחרי שנבחר לסנאט, “שמר על מרחק” מהנושא). אובאמה מסתפק במעט רטוריקה לא משכנעת. הוא נמצא בעמדה מאוד לא נוחה בגלל שכמה מהבנקים המעורבים תרמו הרבה למערכת הבחירות שלו, וכמה מהמנהלים האחראים למפולת נכללים בצוות המנהל את מערכת הבחירות שלו.

הדמוקרטים, תוך התעלמות מוחלטת, במודע או שלא במודע, מהשוני בין התקופות, מנהלים את מערכת הבחירות ע”פ שיגרת העבר. הם מפזרים הבטחות מפליגות לכל עבר, בלי להסביר איך בדיוק הם מתכוונים לממש אותן ומהיכן יבוא המימון הנדרש. הם מבטיחים ביטוח בריאות לכל במחיר שכל אחד יוכל לעמוד בו, תעסוקה מלאה לכל, חינוך לכל, חיסול התלות ביבוא הנפט ע”י פיתוח מקורות אנרגיה חליפית “נקיה”, בקיצור – גן עדן עלי אדמות. במקביל הם גם מבטיחים “להקטין את עול המסים על 95 אחוזים מהאוכלוסייה”. לשאלה איך בדיוק עושים את זה כשהגרעון בתקציב הוא כבר עכשיו בסדר גודל של מאות מיליארדים של דולרים אין כל התייחסות. הציבור האמריקאי אולי איננו מתוחכם כמו הישראלי או האירופאי, אבל הוא גם לא כל כך טיפש כמו שמקובל לחשוב. האמרה “לא מקבלים ארוחת צהריים בחינם” (There’s no such thing as a free lunch) חקוקה עמוק בתודעה של כל אמריקאי, וכל החיים הכלכליים מתנהלים לפיה. כל אחד מבין של”ארוחת הצהריים” אליה הוא מוזמן ע”י הדמוקרטים יש מחיר, ושאת המחיר הזה מי שהוא יצטרך לשלם. ע”פ ניסיון העבר לאף אחד אין ספק שבצורה כזאת או אחרת הצ’ק יוגש לפירעון למשלם המסים לו הובטחה “הקטנת נטל המס”. למעט הבסיס הקשה של המצביעים הדמוקרטיים, אף אחד לא משלה את עצמו שהפתרונות המוצעים בתחומי הכלכלה ע”י הדמוקרטים הם יותר מאשר בולשיט בחירות סטנדרטי. שלא תהיה טעות – המצב איננו שונה בהרבה בכל מה שקשור ל”תוכנית הכלכלית” המוצעת ע”י הרפובליקנים. גם שם מדובר בבולשיט תעמולתי ותו לא. ההבדל היחיד בין הלוקשים ששתי המפלגות מוכרות לציבור הוא באריזה. העובדה שהם משדרים מסר שנשמע פוזיטיבי מעמידה נותנת לרפובליקנים יתרון מסוים. הדמוקרטים נמצאים כל הזמן בעמדת התגוננות. זה מתייחס לנושא האנרגיה, זה מתייחס לנושא של העלאת המסים, ויש לזה השלכות לכל הנושאים האחרים. המסר המרכזי של הדמוקרטים – “מקקיין הוא המשך של בוש”, לא נקלט כל כך טוב. בשל התנגדותם העיקשת לנקיטת יוזמות בנושא האנרגיה הם דווקא אלה שמצטיירים כ”המשך הקיים” (More of the same). הם אלה “המונעים שינוי של ממש”, בעוד שהרפובליקנים מצטיירים כאלה שחותרים לשינוי. זה אולי לא נכון. זה וודאי מאוד לא מדוייק. אבל זה מה שנקלט בתודעה, וזה מה שקובע.

בעולם המחשבים ידוע הכלל ” אתה תקבל את מה שאתה רואהWYSIWYG (What you see is what you get), הביטוי בו מוכרי תוכנה משתמשים על מנת לשכנע קונים פוטנציאליים באיכות המוצר שלהם. באנלוגיה, אפשר לאמר שאצל פוליטיקאים במסע הבחירות שלהם הכלל הוא ” אתה תקבל את מה שאתה לא רואה“. זאת המציאות אצל כל מועמד מכל מפלגה ובכל מקום בעולם. כל מי שמאמין שהצבעה עבור מועמד כזה או אחר היא “הצבעה לגופו של עניין” (A vote on the issues) איננו יודע באיזה עולם הוא חי או, לחילופין, הוא אינטלקטואל ליבראלי. הבוחר הממוצע הוא מספיק אינטליגנטי כדי להבין עובדת יסוד זאת.

סקרי דעת הקהל, עד כמה שנתן לסמוך עליהם, נותנים בדרך כלל אינדיקציה לא רעה של מגמות. אחד מהחסרונות העיקריים שלהם היא העובדה שהם מתייחסים רק לנקודת הזמן בה הם נערכו. למעט מקרים בהם הפערים עליהם מורים הם בעשרות אחוזים ולאורך זמן, זאת שטות מוחלטת לראות בהם כלי תחזיתי. ביותר ממערכת בחירות אחת בעבר, סקרים שהראו פערים בסדר גודל של 10 עד 15 אחוזים התבדו ביום הבחירות. על סקרי דעת הקהל במערכת הבחירות הנוכחית, אפשר לאמר רק דבר אחד. אם אפשר ללמוד מהסקרים מה שהוא, זה ממה שהם אינם אומרים ולא ממה שהם אומרים. המציאות היא שהם לא אומרים שום דבר וזה אומר הרבה (נשמע קצת טאוטולוגי, לא?). התוצאות של סקרי דעת הקהל משתנות מיום ליום ולפעמים גם במהלך אותו היום, בקצב שיכול להזכיר את הזיג זגים של אהוד ברק. הפרשנים למיניהם, שזאת פרנסתם, לא מספיקים לגמור להסביר סדרת תוצאות אחת וכבר הם נדרשים להתחיל מבראשית ולהסביר את ההיפך. אם לשפוט ממה שסקרי דעת הקהל אינם אומרים, אז מצבו של אובאמה בימים אלה דומה לזה של טייס הנע עם מטוסו על המסלול ובהגיעו לנקודת ההמראה מתברר לו שהוא לא צבר מספיק תאוצה כדי להתנתק מהקרקע.


..

אובאמה הוא מועמד מרשים. יש לו הופעה נאה ויש לו כושר ביטוי מעולה. הוא נראה כאילו הוא “נולד לתפקיד” והוא מתנהג בהתאם. זה למעשה מה שמקנה אמינות כה גבוהה למועמדותו לנשיאות למרות שהוא התייצב למרוץ עם résumé שהוא אולי הדל ביותר בהיסטוריה של מערכות הבחירות בארה”ב. לביקורת המוטחת כלפי אובאמה שהוא אמץ לעצמו אופן התנהגות של סלבריטי יש מידה לא מעטה של הצדקה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאופן ההתנהגות הזה תרם רבות לבניית התדמית הנשיאותית שלו. מאידך יש הרבה אמת בקביעתה של ג’ראלדין פרארו, המועמדת לסגנות הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית ב 1984, שלמועמד לבן עם הנתונים של אובאמה, לא היה שום סיכוי. אין ספק שרבים בקרב ציבור הבוחרים של המפלגה הדמוקרטית חושבים כמו ג’ראלדין פרארו, אם כי מעטים יודו בכך בפומבי. שאלת מפתח היא לפיכך איזה אחוז בין המצביעים הדמוקרטיים יקבל את התיזה שהבחירות לנשיאות הן זירה הולמת להפעלת אפליה מתקנת. לדעתי אחוז משמעותי בין המצביעים המזוהים כתומכי המפלגה הדמוקרטית לא יקבל את זה, ולכן התמיכה לה אובאמה יזכה מהבסיס הדמוקרטי עליו הוא נשען לא תהיה מלאה. זה לא משתקף בסקרי דעת הקהל, אבל זה יבוא לידי ביטוי ביום הבחירות. בכל מקרה כדאי לזכור שגם אם כל הבסיס הדמוקרטי יצביע כמקשה אחת עבור אובאמה, זה עדיין לא יספיק לו על מנת לנצח בבחירות. בלי תמיכה משמעותית של מצביעים רפובליקניים כל מועמד דמוקרטי יכול לשכוח מהבית הלבן.

הצוות העומד לצדו של אובאמה מורכב ממקצוענים מנוסים שלרובם רקורד מרשים של הצלחות במערכות בחירות קודמות, כולל הבחירות לנשיאות של 1992 ו 1996, אבל זה לא מורגש בשטח. הניגוד בין המאבק בפריימרי’ס לבין המערכה המתנהלת ממש משווע. לעומת המערכה להשגת המועמדות לנשיאות שהתנהלה כמו מכונה משומנת היטב כמעט ללא חריקות, מאז שאובאמה “סגר סופית” את מועמדותו בוועידת המפלגה, מערכת הבחירות של הדמוקרטים נראית כאילו היא מנוהלת בידי חבורה בלתי מאורגנת של ילדים בפאניקה. הם עשו ועושים כמעט כל שגיאה אפשרית, הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. מערכת הבחירות של הדמוקרטים נמצאת מרבית הזמן בהתגוננות, כשעיקר המאמץ מושקע בתגובות ולא ביוזמות.

בחירת ג’ו ביידן, פוליטיקאי בינוני המזוהה עם הממסד הוושינגטוני, לסגנות היתה שגיאה במימדים קולוסאליים. בסיכומן של 30 שנות חברות בסנאט, למעט נאומים שבודדים זוכרים מה נאמר בהם, ביידן לא יכול לזקוף לזכותו שום הישג של ממש. התדמית שלו היא זו של מנפח שכל (Bloviator) טיפוסי ההולך בתלם. יש עוד 99 כמותו. לא בדיוק תדמית העולה בקנה אחד עם המסר של ה”שינוי” אותו הדמוקרטים מנסים למכור. הגרוע מכל היא עובדת היותו של ביידן סנאטור. הציבור האמריקאי איננו רואה בחברי הקונגרס, סנאטורים וחברי בית הנבחרים כאחד, את המאגר האנושי בו נתן למצוא מועמדים הולמים לנשיאות. בכל המאה שעברה רק סנאטור אחד – ג’והן קנדי, נבחר לנשיאות. הפעם, מאחר והמועמדים של שתי המפלגות הם סנאטורים, שוב ייבחר סנאטור, אבל זו למעשה רק ברירת מחדל. הצבת סנאטור כמועמד לסגנות מגבירה את ה”גיבנת הסנאטורית” של אובאמה. ג’והן מקקיין הוא גם כן סנאטור, אבל בזכות התדמית שלו כ”פורק עול” (Maverick) והעובדה שלא פעם בעבר הוא לא הסס ללכת נגד הקו של המפלגה גם כשזה העמיד בסכנה את הקריירה האישית שלו, נוטים ל”סלוח” לו. הניגוד עם התדמית של אובאמה כאחד שתמיד הולך בתלם ומחזיק את השיא במספר הצבעות “נמנע” (Present), עובד לטובתו של מקקיין.

כמו במערכת הבחירות של ג’והן קרי ב 2004, חוסר עקביות ושינויי עמדות תכופים ממשיכים להיות עקב אכילס של הדמוקרטים. בכל נושא בו אובאמה התבטא “מהמותן” ללא טקסט כתוב (Script), הוא נאלץ לחזור בו, להסביר ש”לא הבינו אותו” או ש”כוונתו הייתה”, או ש”הדברים הוצאו מהקשרם” וכו’. אפילו המסר המרכזי שלו, ה”שינוי”, עבר רוויזיה. אחרי כמעט 19 חודשים שבהם הפלקאטים שליוו את הופעותיו של ברק נשאו את הסיסמא We Can Believe In Change הם שונו בן לילה ל We Need Change. לכאורה אין הבדל בין שני הביטויים, אבל הנוסח הראשון משדר אופטימיות, בעוד שמהנוסח השני עולה נימה של ייאוש.

אובאמה יכול לזקוף לזכותו שורה ארוכה של מעידות לשוניות ותשובות מתחכמות שזיכו אותו בתשואות מ”קהל הבית” שלו, שמכולן הוא יצא “עם ביצה על הפנים”. הוא לא מודע לכך שמה שבעיניו הוא חוכמה מוצלחת עשוי להראות בעיני אלה שאינם רואים בו את המשיח שיביא את הגאולה לעולם, כהבעת זלזול.

אסיים להפעם כי יצא לי יותר ארוך ממה שהתכוונתי. יהיה מאמר המשך בו ארחיב את הדיבור על הצד השני.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר