ברחל בתך הקטנה
ברחל בתך הקטנה
על האפלייה המגדרית בבתי המשפט למשפחה *** מדוע הגבר במשפחה סופג לבדו את המשבר הכלכלי שעובר התא המשפחתי, והאישה ממשיכה ליהנות כאילו המשבר הזה אינו קיים
במאמרו [1] של חברי ועמיתי עו”ד אריאל לוין “אל תושיבו את האבות על הספסל“, תולה המחבר את האחריות להעדר שיוויון בחלוקת אחריות הורית בין אב לאם, בסטריאוטיפ קדום וארכאי לפיו תפקידה הקלאסי, שלא לאמר: “המסורתי” של אם הינו גידול ילדיה, ובלשון עו”ד לוין במאמרו: “[על האם] לגדל את הילדים, ולכן נפטור [את האם] מעול פרנסתם”.
עו”ד לוין באותו מאמר אמנם תולה, ובצדק רב, את קולר האחריות לאי השיוויון האמור (כמו גם לכל אי שיוויון באשר הוא) בהתעקשות על יישומו הלכה למעשה של אותו סטריאוטיפ, ונתלה באילן (סרק, לצערי) גבוה בדמות דברי מי שמונו כשופטים בבית המשפט העליון של ישראל (זמיר, דורנר, ברק); אמנם מבין השיטין ניתן, להשקפתי, לראות בהיתלות זו ביקורת על יישום דברי אותם ממונים, בבחינת נאה דורש, אך בפועל איננו מקיים.
מסקנתו של עו”ד לוין באותו מאמר הינה: ככל שימוזערו מימדי יישומו המעשי של אותו סטריאוטיפ, כך תתעצם החלת עקרון השיוויון בחלוקת אחריות הורית בין אב לאם; כן מבהיר עו”ד לוין במאמרו, כי אירגונים הנחזים להיות “ייציגים” של בנות המין הנחזה להיות “יפה”, יוצאים חוצץ – מטעמים כלכליים בלתי ראויים הזרים להחלת עקרון השוויון בחלוקת האחריות ההורית – כנגד מסקנות הביניים בדעת רב של הגוף המכונה “וועדת שניט” הממליצות להחליף את החזקה הקבועה בחוק וידועה בשם “חזקת הגיל הרך” בחזקה אחרת ששמה יהיה “חזקת המטפל העיקרי” (אותה גברת בשינוי אדרת, להשקפתו הראויה במיוחד של חבר ועמית אחר שלנו, עו”ד רז משגב).
בכל הכבוד הרב וההערכה האינסופית אותה אני רוחש לעמיתי ולחברי עו”ד לוין על פועלו המגוון, השקפתי היא כי עו”ד לוין איננו יורד – מטעמיו – לשורש השורשים של ההפליה המגדרית המובנת בכל תחמי המעמד האישי בישראל של שנת 2008; זאת אעשה, בציפורן הזרת, אך ברחל בתך הקטנה, במאמרי זה.
ההפליה המגדרית האנטי גברית השולטת בכיפת החברה הישראלית, חולשת על מגוון תחומים עליהם ממונים רשויות השלטון הישראלי ובכללם: הרשות השופטת, הרשות המבצעת (משטרה, שירותי הרווחה ועוד) ובראשם: הרשות המחוקקת, שופרו של הריבון, אשר בין יתר תפקידיה המרכזיים נמנה תפקיד הפיקוח על שתי רשויות השלטון האחרות.
דוגמאות לגילויי הפליה מגדרית זו, הבאתי במאמרי “על גרושין בישראל” ו”על פסיקת מזונות, ישראל 2007“, ואין לי אלא להודות לעו”ד לוין על ההזדמנות אותה מאמרו העניק לידי להרחיב את הדוגמאות האמורות.
בבתי המשפט, הגבר זוכה בכ – 99% מהמקרים (סדר גודל) ליחס מופלה לרעה בהתדיינות הינו לבין אשה, הן ברובד הדיוני והן ברובד המעשי.
ברובד הדיוני, ההפליה הפסולה מתבטאת בעיקר בחוסר הזדמנות לגבר להזים בחקירה נגדית כזבים הכלולים בתצהירה של אשה (למשל: הגבלתו ל”חמש שאלות” בלבד, בהתייחס לתוכן תצהיר מפורט המשתרע על פני עמודים רבים), או – מחיקת (כך, בדיוק, י. י.) תצהירו של גבר הואיל ואותו תצהיר הוגש בשני הליכים שונים (מעשה של יום יום בבתי המשפט בישראל, כאשר אין כל מניעה פרוצדורית מלנהוג כך) וכן – הגבלת זמן טיעוני גבר בהשוואה לרוחב הזמן ה”מוגבל” של טיעוני אשה, וגילויים רבים נוספים (ובכללם: השהייה מכוונת של בירור תביעות גבר מול הזדרזות רבה בבירור תביעות אשה).
כמו כן, וגם זה רובד דיוני, כאשר בפני בית משפט שתי גירסאות עובדתיות, כל אחת מפי עד אחד בלבד: זו של גבר ולמולו זו של אשה, בית המשפט קובע – באופן קלוט מן האויר וללא כל הנמקה מהותית באשר היא – כי “גרסת האשה עדיפה בעיניו”, משל היתה בחירתו בחירה בין שמלת מלמלה לבין חצאית, כאשר שמלת המלמלה “מתאימה” “יותר” לאותו שופט היושב בדין (הפיקציה המשפטית מבית מדרשו של בית המשפט העליון בישראל להצדקת דרך לא דרך זו, הינה: “מעיין מבחן אישיות” אותו עורך לעדים אותו שופט, שכידוע לכולנו, שופט נטול הכשרה פסיכולוגית ו/או נסיון פסיכולוגי באשר הוא).
ברובד המהותי, ההפליה הפסולה מתבטאת בעיקר בקביעת “צרכים” פיקטיוויים של ילדים (הן אלו המוגדרים “הכרחיים” והן אלו המהווים מותרות) שלצורך כיסויים נדרשים סכומי עתק ו”חלוקת” המותרות בדרך של “שיוויון מטריאלי” בין ההורים, כשכל סכום הכסף משולם ע”פ אותו מעשה שיפוטי מכיסו של האב לכיסה של האם, כשאין כל פיקוח על הוצאת סכומי הכסף האמורים וייעודם בפועל; כמו כן, לא ברור כיצד זה בית משפט בהרכב מסויים קובע כי לכיסוי כל צרכיו ההכרחיים של ילד נדרש סכום חודשי בסך של -.600 ₪ (לא כולל מדור) ואילו אותו בית משפט עצמו (בהרכב אחר) קובע כי לכיסוי צרכיו ההכרחיים של ילד נדרש סכום כספי חודשי בסך של -.1,485 ₪ (שוב, לא כולל מדור), והכל – כאשר הן נתוני שני הילדים והן נתוני הוריהם, דומים עד כדי זהות מוחלטת ממש.
זאת ועוד: לצורך קביעת חלקו של האב בכיסוי כלל צרכי קטין (“הכרחיים” ומותרות – היינו: מעיקר הדין ומדין צדקה), עושה בית משפט שימוש (שגוי, בשני היבטים, כפי שאבהיר להלן) בפיקציה הקרויה: “כושר השתכרות” (יודגש: לצורך קביעת חלקה של האם בכיסוי מותרות אותו קטין, היינו: לצורך עצם חיובה ו/או שיעור חיובה מדין צדקה, לא כלל שימוש באותה פיקציה) וכן “מתחשב” בית משפט בכלל רכושו של גבר (אך, חלילה, איננו מתחשב לאותה מטרה בדיוק, באבק מרכוש האשה).
היבטיו השגויים של השימוש בכושר השתכרות, נעוצים בשתיים אלו: משפטי ועובדתי.
ההיבט המשפטי השגוי הינו: “כושר השתכרות” רלוונטי אך ורק לקביעת שיעור מזונות מ”עיקר הדין” (היינו: הסכום הדרוש לכיסוי “צרכיו החיוניים” של קטין, “צרכיו ההכרחיים”, צרכים שאם לא יסופקו לקטין, לא יאפשרו לאותו קטין חיים); בפועל – פיקציית כושר ההשתכרות משמשת לקביעת סכום לכיסוי צרכי המותרות של קטין, היינו: “מדין צדקה”.
ההיבט העובדתי השגוי הינו: בקביעה הפיקטיבית של “כושר ההשתכרות”, מתעלם בית משפט, בין כל היתר, גם מכל אחד מאלה הפוגעים אנושות באותו “כושר השתכרות” פיקטיבי:
1. משק ישראלי מוכה אבטלה.
2. שבר נפשי עמוק של גבר עת מתפרקת משפחתו (פוגע אנושות במיצוי ולו מזערי של אותו “כושר השתכרות” פיקטיבי נטען); מצבו הנפשי הירוד של גבר, איננו מאפשר לו ריכוז בעבודה, וכתוצאה מכך, תפוקתו יורדת, והוא צפוי לפיטורין ולכניסה למעגל האבטלה.
3. ריבוי הליכים משפטיים: וכי מי יכול לעבוד כשחרב מתהפכת שכזו תלויה על צוארו ? !
4. ניתוקו מהנטענים להיות ילדיו, מעצים כל משבר נפשי.
5. תלונות אשתו (לשעבר ? לא בעיניה, ראה דרישת “דוברת” ארגון נשי ל”מזונות אשה לאחר הגרושין”) כנגדו במשטרה הגורמות למעצרו, להרחקתו מביתו, לניתוקו מילדיו ולניהול הליכים פליליים כנגדו.
6. הקדשת זמן ומשאבים כספיים, נפשיים, מחשבתיים וזמן למאבק הגירושין על כל שלוחותיו: בימי”ש לענייני משפחה, תלונות במשטרה לרבות מעצרים ואישומים כאמור, רשויות הרווחה ועוד.
7. הוצאות מדור נפרדות (עלויות גבוהות במיוחד נדרשות למימונם).
8. הוצאות אחזקת משק בית נפרד (כרוכות עלויות בלתי מבוטלות).
9. משאבים כספיים, רגשיים וזמן רב בניסיון למצוא זוגיות אלטרנטיבית.
למותר לציין כי במשפחה גרעינית, במקרים של קשיים כלכליים, רמת החיים של כל מרכיבי אותה משפחה, יורדת בהתאמה; לא כך במקרה של משפחת גרושים: פסקי הדין מטילים את תוצאות הקשיים הכלכליים, על הגבר בלבד, הוא לבדו נושא בתוצאות; אם אין ידו משגת, הוא ירצה אוטומטית, כאחרון העבריינים, “עונש” מאסר לתקופה בת 21 ימים (ברובם המכריע של המקרים); לאור האמור, נאלצים גברים גרושים ישראליים רבים, “להתגורר” במתחם הדולפינריום בת”א, במבנים נטושים, במחסנים ובגרוטאות כלי רכב.
בתנאים תת אנושיים אלו, פשיטא שאין לאדם שפוי כל “פוטנציאל” השתכרות של ממש, האיש מתוייג כ”בעייתי”, תדמיתו בעיני עצמו יורדת לתהומות חסרי תחתית, ולבעל דימוי עצמי כה ירוד, קשה לממש ולו מקצת מהפוטנציאל הטעון בו (לרבות ובמיוחד פוטנציאל השתכרות).
הוסף לכך את העובדה לפיה “מזונות” כוללים מושגית ומהותית גם “מזונות אשה” (לרבות זו שהפסיקה לעבוד כדי שהאיש יפרנסה, למרות שעד לסכסוך השתכרה יפה ומשכורתה שימשה נדבך מרכזי במשק הבית המשותף), ובהכרח תגיע למסקנה לפיה פסיקה מנותקת מכל מציאות, גרמה למצב דברים הזוי ובלתי נסבל בעליל, דוגמת זה אשר תואר בקליפת אגוז במאמרי האמורים.
כמו כן, חלוקת “זמן הורים” בין שני ההורים, רחוקה מרחק מזרח ממערב מלהיות שיוויונית; ניתוק ילד מאחד ההורים, מהווה מעשה של יום ביומו בגדרי מעשיהם השיפוטיים של בתי המשפט.
כך גם באשר לחלוקת רכוש משותף: האם, שתרמה אך מעט מכישוריה – אם בכלל – ישירות להשגתו, זוכה במקרים לא מעטים לחלק גדול יותר מאותו רכוש משותף.
בתחנות המשטרה, הגבר זוכה בכ – 99% מהמקרים (סדר גודל) ליחס מופלה לרעה, המתבטא בעיקר, בין כל היתר, גם בכל אחד מאלו:
1. ניהול חקירות מגמתיות, היינו: לא חקר האמת העובדתית מהווה שיקול מכריע במיצוי חקירה, אלא תיוג הגבר כעבריין (למשל: סרוב מופגן לביצוע בדיקות פוליגרף ו/או חקירה תחת היפנוזה; הימנעות מחקירת עדים אשר נכחו בארוע מסויים; הימנעות מקבלת תלונות מצד גבר אודות גילויי עבריינות מצד אשתו ועוד).
2. הימנעות מהגשת כתבי אישום כנגד נשים אשר רקמו עלילת כזב זדונית כנגד גבר.
3. מעצר אוטומטי של גבר.
4. התניית שחרור גבר ממעצר בקבלת “הסכמתו” להרחקה מביתו למשך 15 ימים.
5. הימנעות משימוש באמצעי חקירה מינימאליים (כגון: ביצוע עימות, הימנעות מאיתור עדים רלוונטיים, וכדומה).
אגב אורחא יצויין, כי בתי המשפט מגבים את נוהגה זה של המשטרה, בשימוש שגוי בהילכת “דיות ראיות”; לא ב”דיות ראיות” קא עסקינן, אלא דווקא בהימנעות מחר האמת העובדתית ומחשיפתה, כאשר בית המשפט העליון “שילם” מס שפתיים בהקשר זה באומרו כי תפקיד המשטרה איננו תפקיד של “קבלן הרשעות” אלא תפקידה הינו חשיפת אמת עובדתית; הלכה למעשה, בגיבוי בתי משפט, המשטרה מהווה “קבלן” להרשעת גבר ולתיוגו כעבריין, על לא כלום !
בפני רשויות הרווחה, הגבר זוכה בכ – 99% מהמקרים (סדר גודל) ליחס מופלה לרעה, המתבטא בעיקר, בין כל היתר, גם בכל אחד מאלו:
· התניית (כך, בדיוק, י. י.) הסדרי ראיה בהתחייבות הגבר שלא לדבר באזני הילדים סרה באימם (מגבלה כזו איננה מוטלת כלל על האם).
· התניית (כך, בדיוק, י. י.) הסדרי ראיה בהתחייבות הגבר שלא לחשוף בפני הילדים את גורמי פרוק המשפחה ואת סדר הזמנים במהלכם בוצעה פעילות זו או אחרת של מי מהוריהם (מגבלה כזו לא רק שאיננה מוטלת כלל על האם, אלא שקריה באזני הילדים נתפסים כלגיטימיים בעיני פקידות סעד לסדרי דין).
· המלצה אוטומטית כי משמורת קטין תועבר לידי האם.
על כל אלו, הכנסת כלל איננה מפקחת; את כל אלו, מגבה הכנסת בשתיקתה.
לאור העובדות המנויות במאמרי זה, לא הסטריאוטיפ פוגע בהחלת עקרון השיוויון בענייני מעמד אישי בישראל, אלא מדיניות מכוונת ומוכתבת של הכנסת (בשתיקתה) מהווה יד מכוונת להפליה מגדרית פסולה ובלתי חוקתית בעליל כנגד גבר ישראלי.
ברחל בתך הקטנה אדגיש כי, להשקפתי, הפליה זו תמוזער עד כדי מיגורה כליל, רק אם הגברים ישכילו להתלכד סביב מכנה משותף מינימאלי ועל בסיסו לשגר נציגות מהימנה ומקצועית מטעמם לבית המחוקקים הישראלי.
על המחבר: התמחה, בין כל היתר, בבית המשפט העליון, התקבל ביום
30.11.1990 כחבר בלשכת עוה”ד בישראל, בגר השתלמות לעו”ד
המועמדים למשרת שפיטה, אושר ע”י לשכת עוה”ד ככשיר לאמן שני
מתמחים בו-זמנית, גרוש ואב שכול לשלושה ילדים חיים (בכור
ארבעת הנטענים להיות ילדיו, היה נתון במשמורת הכותב מאז טרם
מלאו לבכור 14 שנים, וכיום, אותו בכור הוא סטודנט שנה רביעית
לקראת התואר “בוגר במשפטים”).
מאמר זה מוקדש לשמעון (שימי) יהודה, לרגל יום הולדתו ה – 21 החל היום, 26.9.2008.