את בועז לא פגשתי מעולם.

קראתי את מאמריו באתרים שונים, ונדלקתי עליו.

נדלקתי עליו, התקשרתי אליו, וביקשתיו לשמש העורך הפוליטי של האתר.

בועז נענה מיד, והלבשתי עליו את המדור פוליטיקה זה לא משהו גס, אותו ערכתי עד אז בעצמי.

בועז, אשר, להבדיל ממני, היה בעל עמדות פוליטיות ידועות אותן הביע בכל מאמריו, קיבל על עצמו להיות עורך פוליטי נייטראלי, ואכן היא ידע ללקוט מאמרים גם מאמרים אשר לא תאמו את דיעותיו הפוליטיות.

יתירה מזאת – גם מאמרים אשר תאמו את דיעותיו הוא לא היה מעלה לאתר, אם הם לא עמדו ברמה הדרושה, לטעמו. אני לא מפרסם “נאומי רחוב”, אמר לי פעם.

בהמשך דרכנו המשותפת פתחנו, בעצה אחת, מדור נוסף: פוליטיקה זה משהו גס.

הרקע למהלך הזה היה התובנה שלמרות שהפוליטיקה, על כל זרמיה, אינה משהו גס, ישנם בפוליטיקה דברים שהם בבחינת בל-ייעשו.

למרות אי-הנייטראליות הפוליטית של בועז ידעתי שהוא לא יקטלג את דיעותיו-שלו בצד ה”לא גס” ואת הדיעות המנוגדות לשלו בצד ה”גס”. סמכתי עליו בעיניים עצמות שיידע להבחין בין הגס ללא-גס בלי קשר לדיעותיו שלו, ועל כן מעולם לא בדקתי איך הוא עומד במטלה הזאת. אני בטוח שהוא עמד בה בכבוד.

אבל בועז היה בשבילי יותר מעורך פוליטי.

הוא היה איש מפרגן. כאשר הוא היה נתקל, מפעם לפעם, במאמר טוב אשר לא התאים למדורים שלו, הוא שולח אותו אלי. לא רק על עצמו חשב.

נפש טובה.

דבר אחד היה משותף לבועז ולקצה השני של הקשת הפוליטית: הם לא היו מוכנים להידבר זה עם זה. להתווכח, לנסות לשכנע, לקרב עמדות. ניסיתי להביא להידברות ביניהם. לשכנע אותם כי גם היריב הפוליטי אוהב את עמו וארצו ורוצה בטובתם. כי “אנשים אחים אנחנו”.

זה היה הכישלון שלי.

בתחילת הקיץ ביקשתי להזמינו לארוחת שבת בביתי, והוא שמח להזמנה, אולם, כרגיל, הדבר הצריך “פתיחת יומנים”, וכך נדחה הדבר – והקיץ עבר. בליל שבת, בין ה-12 ל-13 לספטמבר, בשעה 00:49, שלחתי לו מייל וחידשתי את ההזמנה לגבי ערב השבת הבאה.

שעות אחדות לאחר מכן הוא נפרד מאיתנו, ואותו כבר לא אפגוש לעולם.

בועז היה הגרעין הקשה של האתר של קימקא.

כאשר התקרבה חגיגת המאמר ה-2000 באתר הצעתי לו את מאמר-הכבוד הסוגר את האלף השני, וכך נולד המאמר הספרים שלא עניינו את מיכאל הרסגור.

בועז יחסר לנו מאוד, לעורכת-המשנה ליאורה כהן ולי.

שמחה (קימקא) ניר