רע”פ 7491/08

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ        ג        ד

המשיבה: מדינת ישראל

 

בקשת רשות לערער

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

נספח ח’ לבקשה: פסק-הדין של ביהמ”ש המחוזי, עם הערות

לפרק י’ בו מופיע לראשונה הנספח הזה

נספח ח’

        

רע”פ 08/……………………

 

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ        ג        ד

המשיבה: מדינת ישראל

 

בקשת רשות לערער

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

נספח ח’

פסק-דינו של ביהמ”ש המחוזי

עם הערות

[המספרים הגדולים בסוגריים המרובעים הם מספרי העמודים בתדפיס פסה”ד המצורף לבקשה]

 

[1]   

בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק דין

 

השופטת ד’ ברלינר, סג”נ – אב”ד:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב’ השופטת ג’ רביד) מיום 5.7.07 בת”פ 3410/06, בו הורשע המערער בעבירות של התחזות, עבירה על סעיף 97 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א – 1961 (להלן: החוק) וכן ניסיון התחזות, עבירה על סעיף 97 סיפא לחוק ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: חוק העונשין).

הערעור נסוב הן על הכרעת הדין המרשיעה והן על גזר הדין שבעקבותיה.

 

כללי:

2. שמחה ניר (להלן: המערער) הוא עו”ד במקצועו. בכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי הושעה מחברות בלשכת עוה”ד בתאריך 4.8.03. חרף השעייתו, המשיך המערער במועדים שונים במהלך תקופת ההשעיה, לייצג ולטעון בשם לקוחות בבתי משפט שונים ברחבי הארץ, ולהגיש בשמם לבתי המשפט מסמכים בעלי אופי משפטי. כתב האישום מורכב משני סעיפים מרכזיים (סעיפים 3 ו-4) בהם מפורטים המקרים בהם פעל המערער בבתי משפט בשם לקוחות. סעיף 3 מונה חמישה מקרים

 

 

 

 

 

[2]

בהם ייצג המערער בפועל לקוחות בבתי משפט. סעיף 4 מונה שלושה מקרים בהם ניסה המערער לייצג לקוחות אלא שבתי המשפט בהם ביקש לפעול בדרך זו – מנעו זאת.

 

בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק, שאינו מותיר זווית שלא נבחנה עד תומה – דחה בית משפט קמא הן את טענותיו העובדתיות של המערער והן את טענותיו המשפטיות.

·         הקלישאה “פסק דין ארוך, מפורט ומנומק”, השחוקה-מרוב-שימוש, משמשת, במקרים רבים – רבים מדי – כ”כתב הגנה” לפסק-דין מלא “מים”, אשר הולך סחור-סחור כדי לחמוק מהתייחסות לטענות הצריכות לעניין, ולהגיע, תוף עקיפתן, אל המטרה אשר סומנה מראש.

ראו, לעניין זה, את נספח ז’ לבקשת הרשות לערער (להלן – הבקשה).

·         האמירה שפסק-הדין “אינו מותיר זווית שלא נבחנה עד תומה” – פשוט אינה נכונה! (פרטים בבקשה).

 

עיקרי ממצאיו של בית משפט קמא – בפן העובדתי:

3. פסק הדין שהורה על השעייתו של המערער ל- 3 שנים, הוא פסק דין סופי וחלוט שניתן בבית המשפט העליון, ולא יכול להיות כל ספק באשר לנפקותו ומשמעותו המעשית. כיוון שיש חשיבות מסוימת, לגלגולי הפרשה (ולו גם לעניין הרכיב הנפשי בעבירות המיוחסות למערער) תובאנה בקצרה ההתפתחויות המרכזיות (עד למתן פסק הדין החלוט) כדלקמן:

 

א.      המערער הואשם והורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ת”א (בד”מ 172/02 – ת/1) בהתנהגות שאינה הולמת עורך דין. זאת, בעקבות מכתב “מאיים ומטיל מורא” שכתב לראש ההוצאה לפועל, הרשם ישי קורן, בו האשים את לשכת ההוצאה לפועל ואת העומד בראשה בנקיטת מדיניות מפלה לטובת זוכים ולרעת חייבים, והודיע לראש ההוצאה לפועל, כי “לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי“. עפ”י האמור בכתב האישום – ביטויים אלה מהווים עבירות על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986, מעשים הפוגעים במקצוע עריכת הדין לפי סעיפים 53 ו–61(1) לחוק, והתנהגות שאינה הולמת את ממקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק.

·         לשם מה, כב’ סגנית הנשיא, הציטוט הזה – ועוד בהדגשה – כאשר אין הוא דרוש לעניין, ועצם הציטוט – ועוד בהדגשה – לא נועד אלא להביע שנאה, ולהפיץ שנאה, למערער, על ביקורתו נגד מערכת המשפט?!

 

ב. בתאריך 9.1.03 נגזר דינו של המערער. בין היתר הושעה המערער מחברות בלשכה לתקופה של שנתיים. במסגרת סמכותו לפי סעיף 78א’ לחוק, הורה בית הדין על השעיה זמנית של הנאשם החל מיום 1.2.03 ועד להפיכת פסק הדין לחלוט.

 

ג. הן המערער והן הוועד המחוזי של הלשכה, ערערו על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (תיק בד”א 12,16/03). ביום 7.4.03, נדחה ערעור המערער, התקבל ערעור הלשכה על חומרת העונש והוארך עונש ההשעיה שנגזר על הנאשם לתקופה של 3 שנים (ת/2). כמו כן, הושתה על הנאשם השעיה זמנית שתחילתה כעבור 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנאשם ועד הפיכתו לחלוט.

ד. הצדדים ערערו על פסק הדין של ביה”ד המשמעתי הארצי לבית המשפט העליון (תיק על”א 3954/03). במהלך ההליכים שם, חזרה בה לשכת עורכי הדין מן הערעור ואילו ערעורו של המערער נדחה לגופו של עניין, כמפורט בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 4.8.03. (ת/3). כב’ השופט לוי, הדגיש בסיכום פסק דינו, כי: “בנסיבות אלו שוב אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת

 

 

 

 

 

[3]

עמדה בראש מעייניו של המערער אלא השתלחות והכפשה לשמן, וזו התנהגות אותה חייב היה בית הדין הארצי להוקיע , ולתת לה ביטוי בדרך של הענישה“.

·          גם כאן: לשם מה, כב’ סגנית הנשיא, הציטוט הזה – ועוד בהדגשה – כאשר אין הוא דרוש לעניין, ועצם הציטוט – ועוד בהדגשה – לא נועד אלא להביע שנאה, ולהפיץ שנאה, למערער, על ביקורתו נגד מערכת המשפט?!

·         אבל כיוון שהדברים הועלו, אחזור כאן על דברים שאת עיקרם אמרתי, בדיון בו הדבר היה רלוואנטי, לכב’ נשיא ביהמ”ש העליון (ברק), והוא לא רק שלא העיר לי על ה”סגנון”, אלא אף הנהן ביותר משמץ של הסכמה:

הפרשנות היחידה האפשרית לדברים האלה היא: שמחה ניר השלים כבר את כל משאלות-ליבו, תיקן כבר את כל הדורש תיקון בעולמנו, לדעתו, הן במערכת המשפט, הן בפרקליטות ובמשטרה, הן במשרד התחבורה בכלל ובמשרדי הרישוי בפרט, והן בשאר מערכות-חיינו, הציבוריות והלא-ציבוריות, אבל, כמו מתוך הרגל שטני, אין הוא יכול לגמור את קפה-הבוקר שלו בלי לשאול את עצמו “את מי אכפיש ובמי אשתלח היום הזה”.

כעניין-שבעובדה: גם אם הייתי רוצה “להשתלח ולהכפיש” רק לשם “השתלחות והכפשה לשמן” – לא היה לי זמן לכך.

ולא היה לי זמן לכך, כי גם אם אחיה ח”י פעמים ק”כ שנים לא אספיק אלא מעט-מזעיר מתיקון-העולם אליו אני שואף וחותר.

ואני שואל, בכל הרצינות: האם השופט אדמונד לוי באמת מאמין בדבר הזה?!

ולידיעת הכל: בכל ימי שני חיי איש לא הטיל ספק באינטגריטי שלי, וממילא גם איש לא ייחס לי “השתלחות והכפשה לשמן”, כי זה לא מתיישב עם אינטגריטי. אכן, הטיחו בי, בימי חלדי, הרבה האשמות חסרות-שחר, על “סגנון” וכו’, על כך שאני “חוכמולוג”, על כך שאני הולך שבי אחר הגחמות המקצועיות שלי. “מוקירי” אף לא בחלו בטענה שאני לא מתאים לכהונת שופט משום שאני “over-qualified“, ר”ל … אבל אינטגריטי? “השתלחות והכפשה לשמה”?!

·         הדברים המצוטטים הם, איפוא, דברי-הבל אשר טוב להם שלא צוטטו משצוטטו, אבל כאשר רוצים להכפיש את שמחה ניר ולהשתלח בו – הכל כשר.

·         האם הציטוט הזה נחוץ לצורך המטרה שבית המשפט סימן לעצמו (או שהוא הגיע אליה בלי לסמן)? בהחלט לא, כי גם אם הדברים לא היו נאמרים, תוצאת פסק-הדין לא הייתה שונה כהוא-זה.

 

ה.  ביום 19.8.03– הגיש המערער בקשה לבית המשפט העליון לקיים דיון נוסף בעניינו. בקשתו נדחתה על פי החלטת כב’ השופט א’ מצא מיום 4.9.03 (דנ”פ 7527/03)(ראה ת/7).

 

ו.  ביום 17.9.2003 הגיש המערער בקשה לדיון נוסף בפני בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. המערער טען לפסלותו של פסק הדין, שניתן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי, זאת משום שפסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי – לא היה חתום ונערכו בו שינויים. נימוק זה הינו מעיקרי הטיעון בפני בית משפט קמא ובפנינו, ונעסוק בו בהמשך. בקשתו נדחתה ביום 25.9.2003, תוך הטלת ספק רב בנקיון כפיו ובתום לבו של המערער המעלה טיעון זה, רק לאחר שנדחה ערעורו בבית המשפט העליון.

·         בית הדין קבע שאין בסמכותו לדון בבקשה משום שהוא “גמר את מלאכתו”, כשהוא מתעלם מהלכה מימים-ימימה שאם פסה”ד הוא בטל-מעיקרו – void – אין “מלאכה”, וממילא גם אין “גמר המלאכה”.

·         כיוון שהוא לא ראה את עצמו מוסמך לדון בבקשה, גם ההערה על ה”ספק” בנקיון כפיו ובתום ליבו של המערער הייתה מחוץ לסמכות, מה גם שבכל מקרה שאלת תום-הלב אינה רלוואנטית לעניין בטלותו של ההליך.

·         אם הוא היה בטוח בחוסר “נקיון כפיו ותום ליבו” של המערער – ניחא, אבל אם גם לו היה ספק – מה יכולה הייתה להיות מטרתו של ביה”ד, אם לא “השתלחות והכפשה לשמה”?!

·         אם היה חוסר תום-לב, הוא היה משותף לשני הצדדים, כי שניהם נתפסו לאותה הטעות, והעובדה שב”כ הקובל לא נזקק לטענה הזאת אינה שוללת את האפשרות שבנסיבות אחרות דווקא הוא היה משתמש בה – ובצדק!

·         העובדה שהמערער העלה את הטענה הזאת רק אחרי סיום ההליכים בביהמ”ש העליון נובעת מכך שהוא גילה את התקלה רק באותו השלב.

·         כאשר מתגלה פגם שורשי אשר בגינו מבקשים לבטל-בדיעבד  אשר שהוא לכאורה סופי, הערכאה הנכונה לפנות אליה היא זו אשר בה התרחש הפגם, ולא הערכאה העליונה אליה הגיע ההליך.

כך, למשל, אם הליך מסויים מגיע לדיון נוסף (או מקורי, עפ”י החלטת הנשיא) בפני הרכב של 15 שופטים בביהמ”ש העליון, וביום מן הימים מתברר שחתימת התובע על כתב-האישום הייתה מזוייפת, או שבהליך אחר, מאוחר יותר ובין צדדים אחרים, נקבע כי מינויו של התובע שחתם על כתב-האישום היה בטל-מעיקרו, מי שצריך לדון בכך הוא בימ”ש השלום, ואם יפנה הטוען אל ההרכב שדן בדיון הנוסף – הוא “ייזרק מכל המדרגות”.

תכחישו, שופטי ביהמ”ש העליון, תכחישו …

·         אמור מעתה: המערער פנה לכתובת הנכונה!

·         יצויין ויוזכר: משהחליט בית הדין כי אין לו סמכות לדיון בבקשה הגיש המערער בקשה לעיון-מחדש בהחלטתו. אב בית הדין העיד בביהמ”ש קמא כי הבקשה מוכרת לו, ואישר כי לא ניתנה בה כל החלטה.

אמור מעתה: הבקשה לעיון-מחדש עדיין תלוייה ועומדת, והעובדה שהיא לא נידונה וגם לא נמצאת בתיק ביה”ד מעידה כי מישהו אחר לוקה בחוסר תום-לב, ואי-נקיון כפיים.

·         כך או כך – כאשר פסק-דין בטל-מעיקרו, הסירוב של הערכאה שנתנה אותו לבטלו אינו מעניק לה תוקף וחיים שלא היו לה לפני כן.

·         היופי שבטענת הוא שהיא פועלת במידה שווה לשני הכיוונים: כך, למשל, הווה בפרשת נואסר המפורסמת (ע”פ 146/51 נואסר הי”מ, פ”ד ו’ 309(, דווקא הנאשם הוא זה אשר נאחז בהליך הקודם ואילו היוהמ”ש הוא זה אשר טען לבטלותם – וזכה, ובצדק.

4.         המערער אכן ייצג או ניסה לייצג את כל הלקוחות המפורטים בכתב האישום. בכל המקרים מדובר בייצוג ובפעולות משפטיות שנעשו לאחר תאריך 4.9.03 (התאריך בו נדחתה בקשת המערער לדנ”פ). אליבא דבית משפט קמא, למרות הכחשתו הגורפת של המערער, לא הייתה קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לכך שהמערער אכן הופיע בבתי המשפט השונים שפורטו בכתב האישום, בשם הנאשמים שעניינם נדון באותם הליכים.

·         המערער לא הודה בשום מקרה ספציפי, והוא גם לא היה חייב לנהל את המשפט כנגד עצמו. זכותו הייתה לצפות לכך שהתביעה  לא תוכיח מקרה זה או אחר.

·         היה לו למערער גם אינטרס לגיטימי להביא את התביעה לכך שהיא תביא את התיקים בשלמותם, כדי להראות – במקרה בו יוכח הדבר – שהוא אכן טען טענות משפטיות לגיטימיות, שאינן מהוות עבירה.

הפעולות שביצע המערער (או ניסה לבצע) הן פעולות שיוחדו לעורך דין והמערער ביצע אותן דרך עיסוק.

·         עם כל הכבוד, כאשר מדברים תחת ראש הפרק “עיקרי ממצאיו של בית משפט קמא – בפן העובדתי”, מן הראוי להיצמד למימצאים, ולא להמציא עבור ביהמ”ש “מימצאים” שהוא כלל לא מצא.

·         כל מה שביהמ”ש קמא עשה לא היה אלא האמירה כי עיון בתיקים השונים אינו נותן כל רמז לאפשרות שהנאשם פעל בשונה מעורך דין רגיל הפועל “דרך עיסוקו”, ובהמשך הוא מוסיף אמירות חסרות-שחר המגלגלות את נטל הטיעון וההוכחה על הנאשם – דבר העומד בסתירה משוועת לשיטת המשפט הפלילי שלנו.

·         יצויין כי כבר בשלב ההקראה טען המערער כי כתב-האישום לא מגלה עבירה, אולם השופטת התייחסה לטענה הזאת בזלזול.

עקרי ממצאיו של בית משפט קמא – בפן המשפטי:

5.         המערער העלה מספר טענות הגנה משפטיות. המרכזית שבהן הייתה כאמור, כי ההשעיה אינה תקפה, משום שפסק הדין של ביה”ד המחוזי בד”מ 172/02 (ת/1) (להלן: פסה”ד שבמחלוקת) לא היה חתום על ידי כל השופטים שכיהנו בו. משום כך, כל ההליכים הבאים שנסמכו עליו – התבססו למעשה על טיוטה של פסק הדין, שעל כן, הם בטלים מעיקרא, לרבות פסק הדין הסופי של בית המשפט העליון.

בהאמינו כי פסק הדין בטל מעיקרא, המשיך לייצג  בבתי המשפט השונים, כאשר להבנתו, בכך הוא משיג על פסק הדין המשעה, בדרך של תקיפה עקיפה. גם אם טעה בהבנתו – עומדת לו ההגנה של טעות במצב דברים. בית משפט קמא דחה את הטענה על כל הסתעפויותיה.

 

נקודת המוצא ממנה יצא בית משפט קמא לדרכו נשענת על תורת הבטלות היחסית. יש להבחין בין הפגם (עליו הצביע המערער, לשיטתו) לבין נפקותו. גם אם תתקבל במלואה הטענה כי ההליכים שלאחר פסק הדין שבמחלוקת היו נגועים בחוסר סמכות – אין בכך כדי לומר כי הם בטלים.

 

 

 

 

[4]

תוך קבלתה  של תורת הבטלות היחסית – יש משמעות לדרך התקיפה שנבחרה. דרך המלך, היא תקיפה ישירה של ההחלטה ולא תקיפה עקיפה, שבה עושה למעשה אדם דין לעצמו, כאשר הוא מתעלם מהחלטה שיפוטית תקפה (עד אשר יוחלט אחרת).

לא בכל מקרה יש לאפשר תקיפה עקיפה. תום לבו ויכולתו של אדם  למצות זכויותיו בדרך של תקיפה ישירה – ייבחנו בעת שיחליט בית המשפט אם התקיפה העקיפה אפשרית. רק לאחר שיוחלט כי היא אפשרית, יש לבחון האם נפל פגם המביא לבטלות ההליך שמדובר בו, והאם יש הצדקה לביטול.

·         המערער טען לעניין הבטלות – גם לאור דוקטרינת הבטלות היחסית – 6 פרקים תמימים בסיכומיו – למעלה מ-19 עמודים, 60 סעיפים, 5385 מלים + 2 מאמרים + מחזה מתיאטרון האבסורד + אסמכתאות נוספות שאוזכרו ונותחו – ואת כל ההתייחסות לעניין זה, בשני פסקי-הדין אפשר “לספור על אצבעות יד אחת”. לכך יקראון “פסק דין ארוך, מפורט ומנומק”…

 

במקרה הנוכחי: התנהלותו של המערער התאפיינה בחוסר תום לב. המערער הרשה לעצמו להתעלם מפסק דין של בית המשפט העליון, על בסיס טענה שהליך מנהלי שקדם לו – בטל מעיקרא.

·         עם כל הכבוד, זה בדיוק מה שאומרת הפסיקה: שהליך הנשען על הליך בטל – גם הוא בטל!

·         כך, למשל, אם כתב-אישום מוגש כשהוא לא חתום (או חתום ע”י מי שלא הוסמך) – הפגם “עולה למעלה” אפילו עד לביהמ”ש העליון, והפגם לא מתרפא לעולם.

·         ועם כל הכבוד, זה לא עניין של “מרשה לעצמו”, במובן של “יודע שזה חוקי, אבל מצפצף”: אם פסק-הדין – כולל של ביהמ”ש העליון הוא בטל-מעיקרו, יש לראותו כלא-היה (ראו, למשל, דוד נ’ שב”ס, אשר אוזכר כבר בביהמ”ש קמא).

·         אכן, כולנו יכולים לטעות, אבל טעות אינה יוצרת “חוסר תום לב”, אלא אם כן יש לנו “נקודה ארכימדית” אשר על סמכה מוכח שה”טועה” לא טעה, לשיטתו, אלא ידע שהוא עושה דבר שאינו נכון – גם בעיניו.

·         לעניין זה המערער העיד – ולא נחקר על כך – כי הוא אינו מצפצף על פסקי דין, אבל בוחן את תקפותם לאור מה שלמד ממוריו, לאור הפסיקה, ולאור הצלחותיו המקצועיות בעבר (ראו את תיק ביהמ”ש לתעבורה בטבריה, עליו העיד המערער, ואף צירפו כנספח לבקשה לעיון-מחדש בהכה”ד ולסעד לפי סע’ 149(10) לחסד”פ).

 

·         מעדותו של המערער עולה כי הוא לא “המציא” לעצמו תיזה אשר תאפשר לו “לצפצף על פסק-הדין”, אלא “ייעץ לעצמו” את אותן העצות המשפטיות שהיה נותן גם ללקוחותיו (ראו שוב את תיק טבריה הנ”ל).

·         אז ייתכן שהמערער הוא אידיוט, והשופט בטבריה הוא אידיוט, אבל הטיפשות אינה עבירה, ובוודאי שאינה, כשלעצמה, “חוסר תום לב”.

·         אבל מעל לכל אלה, העובדה שביהמ”ש המחוזי יצא מגדרו כדי לתת לטיוטה (מסמך ב’) סטאטוס של “העתק מתאים למקור” מעידה כאלף עדים שגם עליו מקובל הבסיס הרעיוני אשר הוגדר כל-כך יפה בפרשת Macfoy (אשר אוזכרה לא פעם בתיק ביהמ”ש קמא).

 

המערער כלל לא העלה בבית המשפט העליון את הטענה כי פסק הדין המשמעתי בטל. גם אם נודע לו על עילת הבטלות לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון – יכול היה לפנות לביהמ”ש העליון בבקשה מתאימה, כדי להביא לבטלות פסק הדין. משלא עשה כן – נראה שהוא עצמו לא האמין בממשות טענותיו.

·         כאשר מתגלה פגם שורשי אשר בגינו מבקשים לבטל-בדיעבד  אשר שהוא לכאורה סופי, הערכאה הנכונה לפנות אליה היא זו אשר בה התרחש הפגם, ולא הערכאה העליונה אליה הגיע ההליך.

כך, למשל, אם הליך מסויים מגיע לדיון נוסף (או מקורי, עפ”י החלטת הנשיא) בפני הרכב של 15 שופטים בביהמ”ש העליון, וביום מן הימים מתברר שחתימת התובע על כתב-האישום הייתה מזוייפת, או שבהליך אחר, מאוחר יותר ובין צדדים אחרים, נקבע כי מינויו של התובע שחתם על כתב-האישום היה בטל-מעיקרו, מי שצריך לדון בכך הוא בימ”ש השלום, ואם יפנה הטוען אל ההרכב שדן בדיון הנוסף – הוא “ייזרק מכל המדרגות”.

תכחישו, שופטי ביהמ”ש העליון, תכחישו …

·         אמור מעתה: המערער פנה לכתובת הנכונה!

·         ונניח שהמערער שגה, והכתובת היא רק בביהמ”ש העליון: האם זה אומר שהוא “לא האמין” למה שהוא עושה, או שהוא סתם אידיוט?

 

המערער הטעה את בתי המשפט בפניהם הופיע.

·         אין טעות גדולה מהקביעה הזאת: המערער טען את אותו הטיעון המשפטי שהוא טען בתיק הזה, ועל סמך אותן העובדות.

·         מאימתי טיעון משפטי – שגוי ככל שיהיה – מהווה “הטעייה” של בית המשפט?!

·         לפי השיטה הזאת המערער “הטעה” גם את שתי הערכאות דלמטה, והוא ממשיך “להטעות” גם את בית המשפט הנכבד הזה …

בתי משפט אלה – אינם יכולים לברר בכל הליך המתנהל לפניהם את תוקפו של פסק הדין שניתן נגדו.

·         “בתי משפט אלה” יכולים לברר בדיוק את מה שכל בית משפט אחר יכול לברר, וההבדל הוא שקביעתם היא “אינצידנטלית” בלבד.

·         אין שום הבדל עקרוני בין קביעה אינצידנטלית שפסילה-מלנהוג היא void לבין קביעה כזאת לגבי השעייה מעריכת-הדין.

6. באשר לתקפותו של פסק הדין שבמחלוקת: פסה”ד תקף למן הרגע שהושמע באולם בקולו של אב בית הדין. העובדה שנחתם מאוחר יותר, אינה הופכת אותו לטיוטה. כך הבינו זאת גם הצדדים והתנהגותם מצביעה על כך.

·          מה שהצדדים “הבינו”, ומה שהתנהגותם “מצביעה” עליו, אין בכוחו לשנות סדרי עולם ולתת מעמד של “פסק-דין” למה שאינו כזה.

·         הן לפי כלל 38 לכללי הלשכה בדבר סדרי הדין, והן לפי מושכלות-יסוד, פסק-דין צריך להיות חתום לפני שמקריאים אותו – ולא אחרי שבועיים.

·         אבל מעבר לכל אלה – הצדדים לא כך הבינו: שניהם קיבלו את הטיוטה, וסברו, בטעות – על כך כבר אין מחלוקת – שהיא העתק של פסק-דין חתום.

7. באשר להגנות השונות שלקיומן טען המערער:

אליבא דבימ”ש קמא לא עומדת למערער אף אחת מההגנות להן טען:

ההגנה עפ”י סעיף 34יח לחוק העונשין (טעות במצב דברים) אינה עומדת לו משום שידע את העובדות לאשורן. המערער לא דימה מצב עובדתי שאינו קיים, אלא העניק פרשנות משפטית לאותו מצב.

·         לפי סע’ 34יח טעות “במצב דברים” הינה רחבה יותר מאשר “טעות בעובדה” לפי הדין הקודם, מה גם שטעות בדין הלבר-פלילי הוכרה כ”טעות בעובדה” גם לפי הדין הקודם.

לא עומדת למערער הגנת צידוק (סעיף 34יג(1) לחוק העונשין) – משום שחוזה בין עו”ד ללקוח אינו דין.

·         המערער לא טען שהחוזה הוא דין, אלא שהחובה על פי חוזה היא “חובה על פי דין”.

·         מדהים איך אפשר לקבוע – ללא טיעון וללא ראיות – כי הפעולות נעשו “דרך עיסוק”, אבל באותה הנשימה להניח – גם כן ללא טיעון וללא ראיות – כי ייצוג שהתחיל לפני ההשעייה היה “בהתנדבות”.

·         יתירה מזאת: החובה לפי סע’ 17 לחסד”פ, להמשיך ולייצג את הנאשם כל עוד המייצג לא שוחרר מהייצוג, ע”י בית המשפט – בוודאי ובוודאי שהיא “חובה על פי הדין”.

לפיכך, גם בהנחה שהיו חוזים בין המערער לבין לקוחותיו שנחתמו לפני השעייתו – הנחה שלא הוכחה ע”י המערער – המערער לא היה חייב או מוסמך לפעול מכוח החוזים ולהעניק ייצוג. למערער גם לא עומדת הגנת צורך (סעיף 34יא לחוק העונשין) – משום שפעולותיו לא נעשו כדי למנוע סכנה מוחשית לפגיעה חמורה או מעשה הנדרש להצלת חיים.

·         מי דיבר על סע’ 34יא? מדוע שמים בפיו של בעל-דין טענות אידיוטיות, רק כדי שיהיה מה “להדוף”?!

לא עומדת למערער גם טענת ההגנה מן הצדק (ע”פ סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ”ב – 1982 (להלן: חסד”פ)), משום שהתנהלות רשויות החקירה לא התאפיינו בהתנהגות בלתי נסבלת או שערורייתית.

·         אם השופטת הייתה נותנת למערער להביא ראיות לעניין ההגנה מן הצדק, אפשר היה לבחון אם התנהלות הרשויות הייתה – או לא הייתה – בלתי נסבלת או שערורייתית.

·         סירובה של השופטת לתת למערער להביא ראיות, כאמור – הוא עצמו התנהלות בלתי נסבלת וגם שערורייתית!

 

 

 

[5]

הערעור

8.  הערעור על הכרעת הדין מהווה ברובו חזרה על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. עדיין, כדי שהתמונה תהיה בהירה ושלמה יובאו להלן עיקרי הדברים כדלקמן:

·         ונשאלת השאלה איכן הבושה: המבקש עומד מולם, בידו מסמך דומה למסמך הזה, ומנתח על פיו את פסק-הדין,  “כירורגית” – שורה-אחר-שורה, מילה-אחר-מילה – השופטים, כאמור, מגבילים אותו שרירותית, ואחר-כך עוד באים בטענות על כך שדווקא הוא – המבקש – “חוזר על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא”…

·         אם נלך לשיטתם וללשונם של השופטים עצמם, המסקנה המתבקשת היא ש –

פסק-הדין מהווה ברובו (אם לא כולו) חזרה על פסק-דינו של בית המשפט קמא ללא התמודדות של ממש עם טענותיו של המערער.

 

 

א. “דרך עיסוק”: לא הוכח כי המערער ייצג לקוחות דרך עיסוק. בית משפט קמא קבע כי פעולותיו היו “דרך עיסוק” בהסתמך על “עיון בתיקים” השונים ובכך שגה. אליבא דהמערער:  ‘עיון בתיקים’ אין די בו כדי להוכיח כי פעל כעורך דין רגיל הפועל דרך עיסוקו. התביעה לא טענה בכתב האישום ולא הביאה ראיות לכך שהפעולות שעשה היו “דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”. לטענת המערער, מדובר ב”אלמנט פוזיטיבי של העבירה אשר יש לטעון אותו בכתב האישום ולהוכיח אותו בהמשכו של המשפט”. ועל הנאשם אין חובה “לתת לתביעה “רעיונות” כנגד עצמו.” (סעיפים 2-5 להודעת הערעור);

·          אכן, כך הוא: לפי שיטת המשפט שלנו, יש לציין בכתב-האישום את כל יסודות העבירה – אפילו היסודות ה”נגטיביים”, ובוודאי אלה הפוזיטיביים – ולהוכיחם במשפט עצמו.

 

ב. ההשעיה: לטענת המערער לא הוכח שאכן היה מושעה. לגישתו, פסק הדין המשעה אותו הוא בחזקת non est factum  בשל פגמים בהליכים השונים:

(1) ערעורי הצדדים לבית הדין המשמעתי הארצי הם בבחינת non est factum: הצדדים אומנם ערערו על סמך מסמך הנחזה כפס”ד חתום או העתקו הלא חתום אך למעשה ערערו (לתומם) על מסמך שהוא “טיוטא וכל מערכת הערעורים שנבנתה עליו הייתה, מבחינה משפטית “מבנה דמה” של ערעורים על טיוטא“. הדיון בביה”ד המשמעתי מיום 9.1.03 הוקלט. ולאחר מכן נמסר לתמלול והקלדה. בתאריך 15.1.03 נשלח לצדדים, ע”י מזכירות ביה”ד, מסמך לא חתום ונקי מכל כתב יד הנחזה כפרוטוקול ופסק דין. מאוחר יותר עבר המסמך הגהות ותיקונים ונחתם ע”י השופטים. פסק הדין החתום מעולם לא הומצא לצדדים. פסה”ד “הווקאלי” לא הוגש כראיה בתיק ולכן “אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על תוכנו“.

·         אכן, אנחנו לא יודעים דבר על תוכנו, וההנחה ששופטים לעולם לא “עושים חושבים” לפני החתימה על פסק-דין הינה הטלת-דופי בכל שופטי ישראל (ואחרי שהשופטים מטילים את הדופי הזה  על ציבור השופטים כולו, הם עוד אומרים ששמחה ניר הוא זה אשר “משמיץ” אותם…).

(2) פסק הדין שבמחלוקת חרג מעקרון סופיות הדיון. אליבא דהמערער: יתכנו שני מועדים אפשריים שונים להכרעת הדין:

·      מועד הדיון בתאריך 9.1.03 הנתמך על פס”ד הדין הווקאלי אשר, כאמור, לא הוגש כראייה ועל כן לא ידוע על תוכנו.

·      מועד חתימת השופטים על פסק הדין בתאריך 23.1.03, בו חתם אב”ד על פסק הדין, או המועדים הלא ידועים בהם חתמו השופטים האחרים.

·         המערער לא גרס כי ייתכנו שני מועדים אלא רק אחד: המועד בו נחתם פסק-הדין (23.1.03).

לטענת המערער, יתכן כי מיום 9.1.03 ועד יום 15.1.03, התאריך שבו נשלח פסק הדין הלא חתום לצדדים, או עד 23.1.03, שאז נחתם פסק הדין על ידי אב בית הדין – “בושל” פסה”ד – והכרעת דין מזכה הפכה להכרעת דין מרשיעה: “אין מניעה שהיה בו זיכוי של המערער ורק לאחר מכן שינו חברי בית הדין את דעתם והפכוהו להרשעה“. (עמ’ 4 פיסקה ו’ להודעת הערעור). מכל מקום, הפיכת “הטיוטה” לפסק דין (ע”י החתימה ביום 23.1.03) היא חריגה

 

 

 

 

[6]

מעיקרון סופיות הדיון, “שהרי שום טריבונל מוסמך (הכוונה כנראה ל”אינו מוסמך”, ד”ב) לתת פס”ד נוסף בתיק בו כבר ניתן פסק דין” (עמ’ 4 פסקה ב’ להודעת הערעור);

·         כן, הכוונה היא ל”אינו מוסמך”. 

·         מי אמר “בושל”?!

·         האם יש מניעה (חוקית או אחרת) ששופט ישנה את דעתו לפני החתימה על פסה”ד?!

·         המערער לא אמר כי הפיכת הטיוטה לפסק דין היא “חריגה מעקרון סופיות הדיון”, אלא ההיפך: הפיכתה של הטיוטה לפסק-דין מעידה ששום דבר שהיה לפני כן (כולל הטיוטה וכולל פסה”ד ה”ווקאלי”) לא היה “סופי” ולא היה “פסק דין” – גם בעיני החותמים עצמם!!!

ג. יסוד נפשי: טענתו המרכזית של המערער היא, כי אין ממש בקביעתו של בית משפט קמא לפיה “ידע המערער שטענתו בדבר אי תקפות ההשעיה – אינה נכונה“. המערער שב ומדגיש את אמונתו בזכותו לבחור בדרך התקיפה העקיפה, בניגוד לדעתו של בית משפט קמא. הפסיקה שצוטטה על ידי בית המשפט – אינה שוללת את דרך התקיפה העקיפה;

 

ד. טעות במצב הדברים:המערער חוזר על טענותיו בנושא זה בבית משפט קמא. לגישתו, טעות בדין הלבר-פלילי כמוה כ”טעות במצב הדברים”, בשונה מקביעת בימ”ש קמא לפיה טעות בדין הלבר-פלילי כמוה כ “טעות בדין”;

 

ה. טענות נוספות:

חוסר תום הלב של המערער:  בהודעת הערעור טוען המערער כי לא הייתה קביעה בנושא זה בהכרעת הדין. לדידו, זהו פרמטר שהתווסף רק בגזר הדין. כבוד השופטת קמא, לא אפשרה למערער לטעון טיעונים על תום ליבו בנימוק שאלה ויכוחים על הכרעת הדין, ולא אפשרה למערער להשלים עדותו;

·         לא כך הווה: המערער ביקש לטעון ולהוכיח את תום-ליבו בתקופה שלפנו זו הרלוואנטית להכרעת-הדין, ובתקופה שלאחריה.

·         אם השופטת תימרנה את עצמה למצב של “סנדוויץ'”, המחייב אותה לקבוע שהמערער היה תם-לב גם בתקופה א’ וגם בתקופה ג’, אחרי שהיא קבעה כי בתקופה ב’, הוא פעל בחוסר תום-לב – זבש”ה.

·         הגם שאין לעשות זאת כדבר-שבשיגרה, הכרעת-דין היא החלטת-ביניים אשר לעולם פתוחה לעיון-מחדש.

·         שופט הגון וישר יבטל, אפילו ביזמתו, הכרעת-דין מרשיעה, אם בראיות לעונש עולה שיש לזכות את הנאשם, אבל כבוד השופטת ג’ רביד תחסום כל אפשרות כזאת, כאשר היא רק נראית באופק.

השעייתו מנוגדת לחוק יסוד:חופש העיסוק: לטענת המערער “השעיה אינה תקפה גם משום קיומם של פגמים נוספים אשר בהליך וגם משום שהיא אינה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד:חופש העיסוק.” טוען ולא מוסיף;

·          “טוען ולא מוסיף”?

·         האם פרק כ”ו, על 18 סעיפיו (600 מלים) זה “טוען ולא מוסיף”?

·         ואיך אתם אומרים “טוען ולא מוסיף” כאשר אתם מגבילים דרקונית את טיעוניו של המערער?!

חוסר קוהרנטיות של פסק הדין: לטענת המערער, הכרעת-הדין “גדושת פירכות, סתירות פנימיות והמצאות שאינן מבוססות לא על הדין, לא על הפסיקה ולא על ההיגיון“;

·         אכן, חלק מהפליפ-פלופים האלה מתוארים בבקשה, והשאר – בסיכומי המערער בבימ”ש השלום).

נמנע מהמערער להזמין עדים ולהגיש ראיות: הן לעניין ההרשעה, הן לעניין העונש, והן לעניין טענת ההגנה מן הצדק שלגביה קבע בימ”ש בהמשך ש”טענתו זו לא מוקדה ולא בוססה על ידו” – נזקפו לחובת המערער כל מחדלי המזכירות. בימ”ש קמא לא קרא בעיון את בקשותיו של המערער, את שאר הכתבים שהגיש, את עדותו ואת הראיות שהגיש. בנוסף לא נתן ביהמ”ש די זמן לסיכומים בכתב והחזיר חלק מהסיכומים שהוגש, אומנם אחרי הזמן שהוקצה, אולם חודש ימים לפני הכרעת הדין;

 

9. עד שאנו מגיעים לדיון לגופו, אנו רואים לציין כי קדמו לו בקשות שונות של המערער להחלפת המותב ולפסילת שניים מחבריו. הבקשות נדחו על ידינו. על הבקשה אחרונה – הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון שנדחה בתאריך 12.2.08 (ע”פ 1017/08). ביום 9.3.08 הוגשה בקשה לדיון

 

 

 

 

 

[7]

נוסף בבקשת הפסילה בפני מותב זה, אשר נדחתה בהחלטה מיום 24.3.08.

·         מה זה שייך?

·         אבל אם כבר מעלים את זה, מדוע לא לדייק, כאשר לא הייתה “בקשה לדיון נוסף”, אלא הליך-פסלות חדש?

·         האם באמת לא קרה דבר אחרי הליך-הפסלות הראשון?!

 

התשתית הנורמטיבית לדיון:

10. המערער הורשע בביצוע עבירות של התחזות וניסיון התחזות לפי סעיף 97 סיפא לחוק וסעיף 25 לחוק העונשין (לעניין ניסיון). זו לשונו של סעיף 97:

 

97. התחזות

מי שמתחזה כעורך דין, ועורך דין העושה בתקופת השעייתו פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין, דינו – מאסר שנה או קנס חמשת אלפים לירות.

 

את התשובה לשאלה מהי פעולה “שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין” מספק סעיף 20 לחוק:

 

20. ייחוד פעולות המקצוע

הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עורך דין; ואלה הפעולות:

(1) ייצוג אדם וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית.

….

 

11.  אלו השאלות העיקריות העומדות על הפרק:

1.    האם הוכח בבימ”ש קמא שהמערער הינו “עורך דין בתקופת השעייתו”? דהיינו: האם ההשעיה תקפה?

2.    האם הוכח ש”עשה פעולה שנתייחדה לעורכי דין”?

3.    האם היה המערער מודע לכך שהוא בתקופת השעיה וכי הוא עושה פעולות שנתייחדו לעורכי דין?

4.    מהי נפקות טענתו של המערער בדבר זכותו לנהל טקטיקה של ‘תקיפה עקיפה’, להתעלם מתקופת ההשעיה שהוטלה עליו, ולייצג את לקוחותיו במהלכה?

5.    האם נשללו טענות ההגנה של המערער המסייגות את אחריותו הפלילית בגין עבירת ההתחזות?

·         זה הכל?

·         מה, למשל, עם הטענה שבכתב האישום לא נאמר כי הפעולות שעשה המערער היו “דרך עיסוק” או “בתמורה אף שלא דרך עיסוק”?

·         ומה עם הטענות הלא-עיקריות? האם באמת לא נתקלתם בתופעה שאדם מזוכה על סמך טענה “לא עיקרית?

 

תקפות ההשעיה –

 

[8]

12. על פני הדברים – תהליך השעייתו של המערער, היה תקני, מסודר, ובהתאם להוראות החוק.

תחילתו בהגשת הקובלנה לביה”ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בת”א, המשכו בהגשת ערעורים ע”י המערער והלשכה לבית הדין המשמעתי הארצי (בד”א 12,16/03) וסופו בערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון, אף זאת על ידי המערער והלשכה, ופסק הדין שניתן בבית משפט העליון בתאריך 4.8.03.

·         האם כב’ ביהמ”ש לא שמע על פגמים שאינם גלויים “על פני הדברים”?

ואף זאת על פני הדברים: לא נפל כל פגם בכל שלבי התהליך. למערער עמדה לכל אורך הדרך הזכות והיכולת למצות את הגנתו, להעלות את כל השגותיו בכל אחד מן הערעורים שנשמעו על פסק הדין שבמחלוקת ולהצביע על שגגה שנפלה בו, או לחלופין, על פסול שנפל בפסק הדין הפוגם בתקפותו.

משנסתיים ההליך על כל שלביו – בא סוף גם ליכולתו של המערער (או כל אדם אחר בנעליו) להשיג ולתקוף את תוצאתו המשפטית והאופרטיבית.

·         ושוב: האם כב’ ביהמ”ש לא שמע על פגמים שאינם גלויים “על פני הדברים”?

·         נו, באמת … האם הם לא שמעו על המוסד הקרוי “תקיפה עקיפה”?

·         אכן, מוסד הבטלות היחסית קצץ במשהו את כנפיה של התקיפה העקיפה, אבל אפילו פס”ד עינת הראל לא מבטל את התקיפה העקיפה (ראו שוב פרקים כ”ג – כ”ה לסיכומי הנאשם).

 

ההשעיה לתקופה של 3 שנים, שזו תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין הסופי שניתן בבית משפט העליון, יצאה לדרכה, ועל המערער להרכין ראש ולציית לפסק הדין.

·         כן, אנחנו יודעים לקרוא טקסטים משפטיים, אבל אנחנו מדברים על ענייינים שמחוץ לטקסט, אשר משליכים על תקפותו של ההליך.

13.  אלא שכאמור, טענת המערער היא כי הגם שההליכים  היו תקינים, המוצר הסופי – קרי,  פסק הדין – אינו ראוי לתואר פסק דין ויש לראותו כטיוטה, בשל הסיבות שפורטו לעיל.

·         המערער לא טען שההליכים היו תקינים. הוא טען, כאמור, שנמצא מחוץ להם דבר המאיין אותם.

המעט שניתן לומר הוא, כי מדובר בטענת סרק

·         לא מספיק לזרוק לחלל האוויר את  “טענת סרק” ולהסתכל סביב-סביב בעיניים מדושנות-עונג.

·         כל הפסיקה שהמערער הלך בעקבותיה – האם גם היא “פסיקת-סרק”?!

·         ופסק-דינו של כב’ ביהמ”ש העליון בפרשת דוד נ’ שב”ס, אשר קיבל התקפת-עקיפין, ואסר על השב”ס לבצע פסק-דין קודם של ביהמ”ש העליון, משום בטלותו – האם גם הוא “פסיקת סרק”?!

 

ונראה כי הורתה ולידתה בחיפושו הנואש של המערער לאור פסק הדין של בית המשפט העליון (כפי שהוא עצמו העיד), ודחיית בקשתו לדיון נוסף, אחר פתרון שיאפשר לו להמשיך ולפעול כעורך דין. דא עקא – הקונסטרוקציה שנבנתה – אין בה ממש.

·         “הורתה ולידתה … ” – לא הקונסטרוקציה המשפטית נולדה בנסיבות האמורות, אלא העובדה הנעלמה שהמסמך אשר שני הצדדים חשבותו להעתק של פסק-דין לא היה אלא טיוטה אשר עתידה להשתכלל לפסק-דין שמונה ימים לאחר מכן.

·         “הקונסטרוקציה” לא “נבנתה” בנסיבות האמורות, אלא הייתה חלק מ”ארגז הכלים” של המערער, אשר התבסס על הפסיקה עד אז, ועל הצלחות-העבר המוכחות שלו.

·         גם את צמד-המלים “אין ממש” לא מספיק לזרוק לחלל האוויר, ולהסתכל סביב-סביב בעיניים מדושנות-עונג.

אין כל מניעה לניהול דיון בהליך משפטי בהקלטה. סעיף 135 לחסד”פ מתייחס לאפשרות זו במפורש, וראה גם סעיף 23(א) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) התשכ”ב-1962, לפיו רשאי אב בית הדין לנהל את הפרוטוקול “בדרך אחרת”, לא ע”י רישומו על ידו או על ידי אחר.

·         זה באשר לפרוטוקול בלבד, אבל לא באשר לפסקי-דין.

·         ייתכן שבאשר להחלטות-ביניים לא חלים הסעיפים הנ”ל, וייתכן שבאשר להחלטות-ביניים אפשר לעבור בעצימת-עיניים על העיקרון הכללי שכל מסמך סטאטוטורי חייב חתימה, אחרי הוא בגדר טיוטה בלבד (החלטת כב’ השופטת ד’ ביניש (כתוארה אז) בבש”פ 939/98), אבל באשר לפסקי-דין אין כל אפשרות לפרש את הדין אחרת.

·         הקביעה כי אפשר להקליט את פסק-הדין, ולחתום עליו מאוחר יותר – גם אחרי 20 שנה, מן הסתם – או שלא לחתום עליו בכלל, גם זה מתבקש מפסק-הדין – היא עצמה פסיקת-סרק!

·         נניח שבית משפט מקליט “בקולו הדובר של אב בית הדין” (האם “קולו הדובר” מכסה גם את חתימותיהם של שאר השופטים?!) פסק-דין של 300 עמודים, בתדפיס נשמטת בטעות המילה “לא” ההופכת את פסק-הדין על פניו, השופטים שמים לב לכך, מתקנים בכתב-יד ע”ג התדפיס, וחותמים – מה מעמדו המשפטי של התדפיס השגוי? עם כל הכבוד – אין לו שום מעמד משפטי, ואין לו מעמד כזה גם אם הוא לא שגוי.

ממילא אמרנו בכך כי אין כל פסול שפסק דין, שאף הוא חלק מהדיון, וליתר דיוק גולת הכותרת של ההליך המשפטי – יושמע, יוקלט, ומאוחר יותר יתומלל וייחתם כפי שנעשה במקרה הנוכחי. מדובר בהתנהלות דיונית שגרתית שכמוה ניתן למצוא בכל יום נתון, בכל אחד מבתי המשפט בארץ.

·         ה”ממילא” הזה הוא אנלוגית-סרק!

·         פסק-הדין הוא אכן “גולת הכותרת” אבל לא של הפרוטוקול, אלא של ההליך כולו, ועליו ישנן הוראות סטאטוטוריות ופסיקה עניפה הקובעות כי הוא צריך להיות חתום ממש.

·         ומה באשר לחתימת ה”אני מסכים”? המינימום שאפשר לומר הוא שכל השופטים המסכימים יגהרו על המיקרופון ויגידו לו “אני מסכים”, אבל מי לידינו יתקע שבמקרה דנן השופטים אכן עשו כך?

·         ואם אכן “מדובר בהתנהלות דיונית שגרתית שכמוה ניתן למצוא בכל יום נתון, בכל אחד מבתי המשפט בארץ” – ואני מאוד מסופק בכך: בבית המשפט העליון, למשל, “אין חיה כזאת” – הגיע הזמן לנקות את כל האורוות מכל הטומאה, החלאה, הזוהמה והטינופת הזאת, במקום להכשיר אותה.

·         אין שום ספק: אם עו”ד שמחה ניר היה אומר כי “מדובר בהתנהלות דיונית שגרתית שכמוה ניתן למצוא בכל יום נתון, בכל אחד מבתי המשפט בארץ” – הייתם אומרים שהוא “מטיח האשמות-סרק בכל ציבור השופטים בארץ”, וגם מוסיפים “בסגנון בוטה ומשתלח”…

·         אז במקרה הזה מי שמטילים דופי בכל שופטי ישראל הם דווקא שלושת שופטי ביהמ”ש המחוזי (האם הם מגינים על עצמם?!).

פסק הדין שריר וקיים למן הרגע ששומע. החתימה, מכוח הנסיבות, היא ווקאלית בהבדל מגראפית. העובדה שלא ניתן לבצע אקט פיזי של חתימה (משום שההקלטה עדיין לא הוקלדה) אינה גורעת מתוקפו. הדגש הוא על הנצחתו של פסק הדין בדרך, שבסופו של דבר תהפוך גם לפסק דין כתוב וחתום.

·         חזרה אין-ספור פעמים – ולא נשתמש כאן בביטוי ידוע – על אותם הדברים אינה מעניקה משנה-תקף לקונסטרוקציה החתימה ה”ווקאלית”, מה גם שאין אנו יודעים אם גם שאר חברי ביה”ד נתנו “חתימה ווקאלית” כזאת.

משום כך, פסק הדין המוקלד, ישא את תאריך  השמעתו, יהא תאריך הקלדתו אשר יהא, ומרוץ הזמן לעניין הערעור יתחיל מאותו תאריך.

·         כאן נמצא ה“באג” הגדול ביותר של ההליכה סחור-סחור אשר בפסק-הדין: במקרה דנן פסק-הדין נושא את תאריך החתימה-בפועל (23.1) ולא את תאריך ה”השמעה”!

·         האם הדיינים בביה”ד של הלשכה, אשר נתנו את התאריך המאוחר הם אידיוטים, אשר לא מבינים את “מושכלות היסוד” של ביהמ”ש המחוזי, או שהם, מלכתחילה לא התכוונו אלא לכך שההקלטה ה”ווקאלית” תהווה רק טיוטה, או “נייר עבודה?

כיוון שהדיינים אינם בחזקת אידיוטים, חזקה עליהם שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

·         ואולי, אם נלך לשיטתו של ביהמ”ש המחוזי, פסה”ד ה”ווקאלי” הוא אפס-ואין כי לא בא בעקבותיו תדפיס מוקלד, הנושא את תאריך השימוע, וגם התדפיס החתום הוא אפס-ואין, כי הוא נושא תאריך שלא היה קיים.

·         וזאת העמדה הנוכחית שלי, המערער: בתיק ביה”ד המשמעתי המחוזי לא ניתן שום פסק-דין (וממילא כל מה שבא “מעליו” והמושתת עליו – גם הוא מושתת על לא-כלום!

14. המערער לא טען למעשה כנגד “החתימה הווקאלית”,

·         שיטה נפוצה – ונלוזה – היא להוסיף את המילה “למעשה” כדי להתאים את העובדות למה שהדובר רוצה שהן תהיינה.

·         במקרה הזה או שהוא טען, או שהוא לא טען – והוא טען גם טען!

אלא שלשיטתו לא ניתן להתייחס להקלטה

 

 

 

 

 

[9]

כאל פסק דין משום ש”אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על תוכנו”.

·         לא משום ש”אנחנו לא ידועים …”, אלא משום שהוא לא חתום, ומשום שבית הדין לא ראה בו אלא תחנת-ביניים בדרך אל המסמך החתום.

כך נוצר מעגל קסמים:

·         את מעגל-הקסמים הזה יצרו השופטים עצמם – ארבעה שופטים בשתי ערכאות – בהתפתלויותיהם העילגות והנלעגות להכשיר את השרץ.

·         ביהמ”ש המחוזי קבע כי פסק הדין החתום צריך לשאת את תאריך השימוע, אבל בפועל בין תאריך השימוע לבין התאריך שנושא פסה”ד החתום ישנו פער של שבועיים (ואפילו היה רק יום אחד – אין נפקא מינה בכך) כך שגם לשיטתו של ביהמ”ש המחוזי יש כאן שרץ.

·         ההבדל בין שיטתו של המערער לשיטתם של השופטים הוא בכך שהמערער הצטייד בתיאוריות משפטיות קיימות, וחיפש – ומצא – עובדות חדשות המתאימות לתיאוריות הקיימות, ואילו השופטים המציאו – יש מאין – תיאוריות משפטיות הזויות, ואחר-כך המציאו עובדות הזויות, אשר תתאמנה לתיאוריות ההזויות, ויחד איתן תשרתנה את התוצאה אשר סומנה מראש.

·         המערער הציע פתרון ישר, הגון, גאוני-בפשטותו – ומקצועי מאין כמוהו: להודות בטעות – שנכון-להיום גם ביהמ”ש המחוזי כבר הכיר בה – לחזור ל”נקודת הטעות”, לתקנה, ולהמשיך מאותה הנקודה, על המסלול הנכון.

בעשותו כן נטל המערער על עצמו את הסיכון להשעייה נוספת – “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”, כפי שדרש עו”ד עמוס וייצמן, רכז הקבילות של הקובל – בנוסף לשלוש שנות ההשעייה שכבר מאחוריו, אבל מר וייצמן – כך הוא אישר בעדותו – לא היה מוכן להסתכן בתוצאה שתהיה טובה יותר למערער.

בנוסף למה שהעיד על כך, המערער חוזר ומצהיר בזאת שהוא מוכן – גם היום – ליטול את הסיכון הזה, ולחזור לנקודה בה ניתן לתקן את הטעות.

·         ועכשיו נשאלת השאלה מי כאן באמת פועל בחוסר תום-לב!!!

פסק הדין הווקלי אינו פסק דין –

·         אכן, כך אמר המערער – והוא איתן בדעתו.

 

פסק הדין הכתוב והחתום – אף הוא אינו פסק דין –

·         ההיפך הוא הנכון: המערער טען כי רק פסה”ד החתום הוא פסק-הדין, אבל זה מעולם לא הומצא לצדדים.

 

משום שאולי שונה ו”בושל” עד כדי הפיכת “הכרעת דין מזכה להכרעת דין מרשיעה”, בפרק הזמן מאז השמעת פסק הדין ועד לחתימה עליו.

·         “בושל” – זאת אתם אמרתם, למרבית הבושה שאתם מוכנים להמיט על שופטים אחרים.

·         המערער הביא בחשבון אפשרות לגיטימית שעד לחתימה השופטים עשויים לשנות את דעתם – בין לטובת הנאשם, בין לרעתו.

·         הגיעונו ימים טובים: עו”ד שמחה ניר מגן על שופטים מפני האשמות-שווא שמטיחים בהם שופטים אחרים!

·         עצם קיום האפשרות הזאת – בין אם מומשה, בין אם לאו – הוא הנותן שפסה”ד הווקאלי לא היה פסק-הדין, אלא תחנת-ביניים – טיוטה, אם תרצו – בדרך לפסה”ד שנחתם שבועיים לאחר מכן.

·         ואם האפשרות הזאת אכן קיימת – מי שטוען כי פסה”ד ה”ווקאלי” הוא-הוא פסק-הדין – שייתכבד ויוכיח את קיומו ואת תוכנו (וזה חל גם מכוח עקרון ה-best evidence).

 

מכאן קצרה הדרך לשיטת המערער, לקביעה כי כל ההליכים שלאחר מכן, לרבות פסק הדין בבית המשפט העליון, מרחפים למעשה באוויר, ללא בסיס, שהרי אין פסק דין שניתן לערער עליו.

·         “אורך הדרך” אינו רלוואנטי, והביטוי “קצרה הדרך” הוא קלישאה דמגוגית אשר באה להסיח את הדעת מהמחלוקת האמיתית.

·         ברור שאם המסמך שעליו הוגש הערעור – הטיוטה הלא-חתומה (מסמך ב’) – היה פסק-הדין (הוא ולא פסה”ד ה”ווקאלי” (מסמך א’), הוא ולא פסה”ד שנחתם לאחר-מכך (מסמך ג’)) – כל התיזה המהותית של המערער נופלת מאליה (אבל נשארות שאלות אחרות הצריכות לעניין).

·         אבל, אליבא דכל הדיעות, מסמך ב’ אינו פסק-הדין (וגם אינו “העתק מאושר” ממנו, כי הוא אפילו לא נחזה ככזה!

כל הצגת הדברים כפי שנעשתה ע”י המערער אינה נכונה, בלשון המעטה, והיא מעוותת את המציאות.

·         “המציאות” היא שניתן פס”ד “ווקאלי” אשר לא הוגש כראייה, אחר כן נשלח לצדדים “דבר אחר”, ואחר-כך נחתם מסמך הנחזה כפסק-דין, ונושא את תאריך החתימה – שבועיים אחרי פסה”ד ה”ווקאלי”.

·         זאת היא המציאות אליבא דכולי-עלמא, כך שאין מה “לעוות” (עוד המצאה הזוייה!).

תוכנו של פסק הדין ידוע גם ידוע. שהרי הושמע בנוכחות כל מי שהיה במקום והוקלט. המערער עצמו אומנם לא נכח בעת השמעת פסק הדין שבמחלוקת אולם הצד שכנגד נכח.

·         אז מה אם הצד-שכנגד נכח? האם זה מוסיף לפסה”ד הווקאלי את מה שאין בו?

·         ואם הוא לא נכח – האם זה גורע מפסה”ד הווקאלי, אם הוא אכן היה פסק-הדין?

·         ואם הדיינים, בין-לבין, עד לחתימה, שינו את דעתם לרעת הנאשם – איזה אינטרס היה לו לחשוף את זה?!

לפיכך, הטענה בדבר היתכנות שינוי מהותי בפסק הדין היא טענה מופרכת, שלא לומר מקוממת בשל הקונוטציה השלילית, כמעט היינו אומרים הפלילית שבה.

·         זאת, שופטים נכבדים, אתם אמרתם!

·         עם כל הכבוד, הרעיונות האלה הם פרי דמיונם הבריא, של שופטים אשר כל הזמן רואים לנגד עיניהם רק קרימינלים, מרשיעים ב-99.8% מהמקרים – חלקם “לא מכירים את המילה “זיכוי” – והם לא מסוגלים לתפוס שישנם גם כאלה החושבים ישר – בעיקר אם שמם הוא שמחה ניר!

·         אני לא אמרתי דבר על “בישול” – אתם אמרתם!!!

·         אני לא אמרתי דבר הנותן “קונוטציה שלילית” או “פלילית” – אתם אמרתם!!!

·         ומה אני אמרתי? אמרתי שכל עוד השופט לא חתם על פסק-הדין מותר לו – וזה לגיטימי! – להימלך בדעתו.

·         שופט ישר ובעל-מצפון לא ישן בלילות עד שהוא חותם על פסק-הדין, ואתם רואים בהצגת האפשרות הזאת משום “קונוטציה שלילית” או אפילו “פלילית”!!!

·         ועכשיו תגידו אתם מי באמת מגן על שופטים ועל כבודם, ומי באמת פוגע בהם.

כיוון שכך, פסק הדין שבמחלוקת הוא פסק דין לכל דבר ועניין, ופסק הדין שניתן בבית משפט העליון הוא סופי, חלוט ואין אחריו מאום.

·         ל”כיוון שכך” הזה לא נשארה כל נקודה ארכימדית, והוא נותר, איפוא, עירום וערייה.

 

באשר לטענה בדבר החריגה מכלל סופיות הדיון:

15. הטענה, כי “שום טריבונל אינו מוסמך לתת פסק דין נוסף בתיק בו ניתן כבר פסק דין”, יש בה מניה וביה הכרה בפסק הדין הווקאלי, כפסק דין תקף. והרי כל טענתו של המערער כי פסק הדין הווקאלי – לאו שמיה פסק דין, אלא טיוטה בלבד?

·         בראשית סע 14 לפסה”ד נאמר כי המערער לא טען למעשה כנגד “החתימה הווקאלית”, והתגובה לכך הייתה:

·         שיטה נפוצה – ונלוזה – היא להוסיף את המילה “למעשה” כדי להתאים את העובדות למה שהדובר רוצה שהן תהיינה.

·         במקרה הזה או שהוא טען, או שהוא לא טען – והוא טען גם טען!

·         הטענה כי “שום טריבונל אינו מוסמך לתת פסק דין נוסף בתיק בו ניתן כבר פסק דין”, יש בה, מניה וביה, בדיוק ההיפך: אם פסה”ד החתום – בתאריך מאוחר יותר – הוא-הוא מה שביה”ד התכוון להוציא מתחת ידו כפסק-דין, ממילא, לאור אותו העיקרון, שום דבר אשר היה לפניו יכול להיחשב כ”פסק-דין”.

·         כן, לאור העיקרון הזה, ההקלטה הווקאלית לא הייתה אלא טיוטה, כי אם היא הייתה “פסק הדין” נתקשה מאוד להגדיר את ה”סטאטוס” של פסה”ד החתום, ואם, מאידך, אם פסה”ד התחום הוא-הוא פסק-הדין – לא יהיה לנו שום קושי להגדיר את ה”ווקאלי” כ”טיוטה”, “נייר עבודה” או כל מה שרוצים.

·         עוד “קונסטרוקציה” ללא נקודה ארכימדית, אלא בתוך עצמה.

 

הקביעה כי פסק הדין הווקאלי תקף מרגע השמעתו אינה פוסלת את האפשרות כי עד לחתימתו – יעבור תיקוני הגהה או שינויים קלים נוספים שאינם משנים את תוכנו.

·         אולי כן ואולי לא, אבל החתימה היא קונסטיטוטיבית, ולא “תיקון הגהה” או “שינוי קל”.

שינויים מסוג זה – ניתן לערוך גם בפסק דין שנחתם מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, ולשיטתי – גם ללא קשר לסעיף זה.

·         עיקרון “גמר המלאכה” אינו מאפשר דבר, כך נחקק סע’ 81, וזה אומר שבמקרים אחרים, לפי חוקים אחרים אין סמכות כזאת.

·         מכל מקום, הוספת חתימה אינה “מתקנת” דבר, אלא יוצרת דבר חדש (ולשם כך אכן אין צורך בשום סעיף-חוק מעבר לזה הקובע כי פסק-דין צריך להיות חתום ע”י השופטים שנתנוהו).

בכל עותק של פסק דין הניתן בבית המשפט העליון נאמר בשוליו: “העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח” (ראה לעניין זה את ת/3 שהוא עותק מפסק הדין בענייננו שניתן בבית המשפט העליון).

·         ההערה הזאת היא המצאה עיתונאית – אולי כשרה – של מערכת אתר מערכת המשפט. אין  לה שום נפקות משפטית, כי גם “שינויים” כאמור בה צריכים להיות חתומים ע”י השופטים (ואז, כמובן, עשוייה להתעורר שאלת תחולתו של סע’ 81).

אותם שינויי עריכה וניסוח – אינם גורעים מסופיותו של פסק הדין ובלבד שמדובר בשינויים שעונים להגדרה זו.

·         הם לא גורעים מהסופיות כי למערכת האתר אין סמכות לכך, בין אם הם שינויים קלים, בין אם הם שינויים כבדים.

כיוון שכל המסמכים הרלוונטיים מצויים בתיק – אין כל ספק שמדובר בשינויים קלים ולא משמעותיים בין ההקלטה להקלדה.

·         האם ההקלטה – שאינה מצוייה בתיק – אינה מסמך רלוואנטי?!

·         החתימה (שלא הייתה לפני כן) היא “שינוי קל”? אתמהה!!!

·         ואיך נדע אם היו או לא היו שינויים בין ההקלטה ולהקלדה – ואם היו – האם הם שינויים “קלים” או “כבדים” – אם ההקלטה לא הוגשה בתיק?

16. לכך יש להוסיף כי “הראייה” לקיומו של ‘פגם’ בהליך (בכל הוואריאציות שבה נטענה, דהיינו הן טענת ‘הטיוטה’ והן טענת ‘הבישול’,

·         לשם מה המרכאות סביב “הראייה” כאשר זו ראייה בכל מובן אפשרי?

·         ולשם מה המרכאות סביב ‘פגם’, כאשר גם לשיטתו של ביהמ”ש המחוזי התאריך שעל פסה”ד התחום היה צריך תאריך השימוע ה”ווקאלי” – והוא לא היה?

·         ואיפה טענת ה”בישול” אם לא, כאמור, בדמיונם הבריא של השופטים?!

עמדה לרשות המערער, או לכל הפחות, הייתה בהישג ידו – טרם הגשת הערעורים.

·         ומה לעשות כאשר שני אידיוטים נאיביים – המערער וב”כ הקובל – מקבלים מסמך הנחזה כהעתק לא-חתום של פסק-דין חתום, והם – שניהם – לא מעלים על דל דעתם את התרחיש ההזוי הזה, שהמזכירות – בחוסר-אחריות – שלחה להם “העתקים” של מה שעדיין לא בא לעולם?

·         ומה לעשות כאשר שניהם מערערים על ה”מסמך” הזה, בלי לדעת דבר על ה”סטאטוס” שאין לו?

·         האם העובדה ששניהם סמכו על “חזקת התקינות” (שהופרכה בינתיים) ולא חשדו באיש צריכה להיות להם לרועץ?

 

המערער עצמו הגיש ביום 26.1.03 ערעור על “טיוטת” פסק הדין כלשונו,

·         אם “מסמך-הביניים” הזה לא היה בגדר “טיוטה” – מה הוא כן היה?

היינו לאחר מועד חתימת פסק הדין ב-23.1.03. הדיון בערעור התקיים שבועיים מאוחר יותר ואילו הערעור בבית המשפט העליון נשמע כחצי שנה לאחר מועד “התרחשות” הפגם לשיטתו.

·         לשם מה המרכאות סביב “התרחשות”? האם היא הייתה רק בדמיונו החולני של המערער?

המערער עצמו מודה שגילה את עובדת הימצאות הפגם, עת בצר לו, ­לאחר הכרעת בית המשפט העליון, נבר

 

 

 

 

[10]

במסמכים השונים שברשותו.

·         עוד המצאה הזוייה, אשר נועדה לשאת את המטרה אשר סומנה מראש.

·         המערער העיד – ועל כך אין מחלוקת – כי פסה”ד החתום מעולם לא הומצא לו, וכי דבר חתימתו של פסה”ד במועד מאוחר יותר נודע לו רק אחרי הנבירה במזכירות בית הדין, ולא “במסמכים השונים שברשותו”.

·         “בצר לו” – זה לא “משהו גס”. כל אדם, בצר לו, נושא עיניו אל ההרים, מאין יבוא עזרו.

·         המערער העיד על מקרה אמיתי של לקוח שלו, אשר הודה בנהיגה בזמן הפסילה, והשופט אמר לו זו עבירה מאוד חמורה, והעונש עליה יכול להיות גם מאסר בפועל, וכדאי שאדוני ייקח לו עורך-דין לצורך הטיעון-לעונש.

אז האיש, “בצר לו” פנה אל המערער, והמערער, עוד לפני שהכין את הטיעון-לעונש, בדק “מאיפה יוצאות הרגליים” של הפסילה בה הודה הלקוח, וגילה שלפסילה אין רגליים.

והתוצאה: ההרשעה בוטלה, האיש הורשה לחזור בו מההודאה – והוא יצא זכאי בדין כי הפסילה לאו פסילה הייתה.

זה מה שקורה שאנשים, “בצר להם”, “מרימים כל אבן כדי למצוא מתחתיה את עזרם.

משלא העלה את טענותיו על הימצאותו של הפגם בפני שני הליכי הערעור השונים שעסקו בענייננו– אין למערער אלא להלין על עצמו.

·         הוא לא ידע על הפגם, ואיך יכול היה לטעון דבר שהוא לא ידע (ולא אמור היה לדעת!)?

·         העובדה שהוא לא טען אינה מעניקה תוקף חוקי למה שהיה חסר-תוקף.

·         מערער בדק פעם באחד המאגרים המסחריים את הימצאותו של הביטוי “אין לו להלין אלא על עצמו”, על הטיותיו השונות. התוצאה: הביטוי הזה נאמר עשרות פעמים על הנאשמים – ואף לא פעם אחת על התביעה.

·         האם לא מפשלת? היא מפשלת יותר מהנאשמים – לפחות בבתיהמ”ש לתעבורה – אבל היא מקבלת “הנחות” ו”מחילות” לרוב.

·         במקרה דנן מי שאין לו להלין אלא על עצמו הם מי שאחראים לתקלה בלשכת עורכי-הדין, והתביעה הכללית, אשר ידעה מה שהמערער מתכונן לטעון – הוא הכריז על כך מהמקפצה, וגילה זאת גם לחוקר המשטרה! – והיא, התביעה הכללית, במקום לפנות ללשכה כדי להחזיר את ההליך למסלולו התקין בחרה להתעלם מהליקוי, ולנהל את ההליך הזה.

·         משל למה הדבר דומה? לרישום דוחות ליד תמרור שמזמן איבד;את צורתו וצבעיו, במקום לפנות למע”צ כדי שתחדש את פניו של התמרור.

·         ממש דאגה לאינטרס הציבורי.

 

דברים ברוח זו, אמר בית הדין המשמעתי הארצי בהחלטתו מיום 25.9.2003 שהתייחסה לבקשת המערער למחיקת תיק בד”א 12,16/03 (ת-6) (הוא ההליך שבו נקט המערער כאשר גילה את ה”פגם”):

“למעלה מן הדרוש יצוין כי מקומם של טיעונים לפגמים בהחלטת בית הדין דלמטה מסוג הטיעונים, אותם הואיל המבקש להעלותם לראשונה בבקשת המחיקה, הוא במסגרת הערעור המקורי על ההחלטה; במסגרת זאת, היה על המבקש לפרט את טענותיו, ולא להסתפק ברמזים סתומים וחסרי משמעות. טיעונים אלו לא הועלו על ידי המבקש לא במסגרת הודעת הערעור המקורי של המבקש ולא במסגרת טיעוניו בעל פה בפנינו. יתירה מזאת יצוין גם כי המבקש בחר לכבוש את טיעוניו הכלולים בבקשת המחיקה ולהעלותם   רק לאחר שניתן על ידנו פסק הדין בערעור המקורי של המבקש ולאחר שגם ערעורו על החלטותינו בפני בית המשפט העליון בתיק על”א 3953/03 נדחה. יש בכך די כדי להטיל ספק רב בניקיון כפיו ובתום לבו של המבקש. “

 

·         בית הדין קבע שאין בסמכותו לדון בבקשה משום שהוא “גמר את מלאכתו”, כשהוא מתעלם מהלכה מימים-ימימה שאם פסה”ד הוא בטל-מעיקרו – void – אין “מלאכה”, וממילא גם אין “גמר המלאכה”.

·         כיוון שהוא לא ראה את עצמו מוסמך לדון בבקשה, גם ההערה על ה”ספק” בנקיון כפיו ובתום ליבו של המערער הייתה מחוץ לסמכות, מה גם שבכל מקרה שאלת תום-הלב אינה רלוואנטית לעניין בטלותו של ההליך.

·         אם הוא היה בטוח בחוסר “נקיון כפיו ותום ליבו” של המערער – ניחא, אבל אם גם לו היה ספק – מה יכולה הייתה להיות מטרתו של ביה”ד, אם לא “השתלחות והכפשה לשמה”?!

·         אם היה חוסר תום-לב, הוא היה משותף לשני הצדדים, כי שניהם נתפסו לאותה הטעות, והעובדה שב”כ הקובל לא נזקק לטענה הזאת אינה שוללת את האפשרות שבנסיבות אחרות דווקא הוא היה משתמש בה – ובצדק!

·         העובדה שהמערער העלה את הטענה הזאת רק אחרי סיום ההליכים בביהמ”ש העליון נובעת מכך שהוא גילה את התקלה רק באותו השלב, ולכן הוא לא “כבש” שום טענה, כי אין אדם יכול “לכבוש” דבר שאין הוא יודע על קיומו.

·         כאשר מתגלה פגם שורשי אשר בגינו מבקשים לבטל-בדיעבד  אשר שהוא לכאורה סופי, הערכאה הנכונה לפנות אליה היא זו אשר בה התרחש הפגם, ולא הערכאה העליונה אליה הגיע ההליך.

כך, למשל, אם הליך מסויים מגיע לדיון נוסף (או מקורי, עפ”י החלטת הנשיא) בפני הרכב של 15 שופטים בביהמ”ש העליון, וביום מן הימים מתברר שחתימת התובע על כתב-האישום הייתה מזוייפת, או שבהליך אחר, מאוחר יותר ובין צדדים אחרים, נקבע כי מינויו של התובע שחתם על כתב-האישום היה בטל-מעיקרו, מי שצריך לדון בכך הוא בימ”ש השלום, ואם יפנה הטוען אל ההרכב שדן בדיון הנוסף – הוא “ייזרק מכל המדרגות”.

תכחישו, שופטי ביהמ”ש העליון, תכחישו …

·         אמור מעתה: המערער פנה לכתובת הנכונה!

·         יצויין ויוזכר: משהחליט בית הדין כי אין לו סמכות לדיון בבקשה הגיש המערער בקשה לעיון-מחדש בהחלטתו. אב בית הדין העיד בביהמ”ש קמא כי הבקשה מוכרת לו, ואישר כי לא ניתנה בה כל החלטה.

אמור מעתה: הבקשה לעיון-מחדש עדיין תלוייה ועומדת, והעובדה שהיא לא נידונה וגם לא נמצאת בתיק ביה”ד מעידה כי מישהו אחר לוקה בחוסר תום-לב, ואי-נקיון כפיים.

·         כך או כך – כאשר פסק-דין בטל-מעיקרו, הסירוב של הערכאה שנתנה אותו לבטלו אינו מעניק לה תוקף וחיים שלא היו לה לפני כן.

·         היופי שבטענת הוא שהיא פועלת במידה שווה לשני הכיוונים: כך, למשל, הווה בפרשת נואסר המפורסמת (ע”פ 146/51 נואסר הי”מ, פ”ד ו’ 309(, דווקא הנאשם הוא זה אשר נאחז בהליך הקודם ואילו היוהמ”ש הוא זה אשר טען לבטלותם – וזכה, ובצדק.

במאמר מוסגר נעיר כי הבקשה למחיקת תיק בד”א 12,16/03 הנ”ל מהווה תקיפה ישירה, ובקשה זו – נדחתה.

·         “תקיפה ישירה” היא בדרך של ערעור, או בדרך של עתירה לבג”ץ, ואילו פנייה לערכאה המקורית היא יותר התקפת-עקיפין, אשר יסודה בעילת-הבטלות.

·         דחיית הבקשה אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ואינה מרפאה את הפגם, במיוחד כאשר הטריבונל קובע שאין לו סמכות לדון בה.

למשמעות הדרך בה נקט המערער לאחר דחייה זו – נתייחס בהמשך.

 

17.  משאמרנו, כי לא נפל כל פגם בפסק הדין שבמחלוקת, ייתרנו למעשה את הדיון בשאלת התקיפה העקיפה. עדיין אני רואה להתייחס בקצרה גם לנושא זה.

בית משפט קמא הרחיב בענין זה, כחלק מהדיון בשאלת הבטלות היחסית. מסקנתו שהתבססה על האמור בע”פ 4398/99 עינת הראל נ’ מדינת ישראל פ”ד נ”ד(3) 637 (להלן:פס”ד הראל), הייתה כי תקיפה עקיפה בנסיבות התיק הנוכחי אינה ראויה, והיא מעידה על חוסר תום לב.

·         מאימתי טיעון שגוי – גם אם היה כזה – מעיד על חוסר תום-לב?

·         ואיך אפשר לטעון לחוסר תום-לב כאשר עורך-דין חוזר על טיעון אשר הוכיח את עצמו בעבר, בתיקים של לקוחותיו?

נראה לי, כי מסקנתו של בית משפט קמא היא המסקנה היחידה האפשרית, וזאת, מכל זווית ראיה שבה יבחן העניין.

·         אם ביהמ”ש קמא וביהמ”ש המחוזי היו קוראים בעיון את כל מה שהמערער כתב בסיכומיו על הבטלות היחסית ועל פסה”ד בפרשת עינת הראל – דיסרטאציה על פני שלושה פרקים תמימים בסיכומיו – למעלה מ-15 עמודים, 43 סעיפים, 4666 מלים + 2 מאמרים + מחזה מתיאטרון האבסורד + אסמכתאות נוספות שאוזכרו – הם היו מתייחסים לנושא ביתר רצינות, ולא מפיקים מתחת ידם עבודת-נפל כזאת שאינה ראוייה אפילו כעבודת-גמר בקדם-מכינה לפקולטה למשפטים.

התעלמות מפסק דין של בית המשפט העליון, כמעט בטרם  יבשה הדיו עליו (פסה”ד ניתן ב- 4.8.03, הבקשה לדיון נוסף נדחתה 4.9.03 והמערער הגיש בקשה בשם הלקוח מאיר רונן בבית משפט השלום באשקלון ב- 7.9.03) מעיד על רמיסת ערכי היסוד עליהם מושתת המשפט בישראל.

·         מתן פרשנות משפטית מקצועית – אפילו הייתה שגוייה – לתקפותו של פסק דין (התוספת “של בית המשפט העליון” הינה חיזוק דמגוגי, כי אנחנו חייבים לכבד את פסיקתם של כל בתי המשפט, ואנחנו ראשים למצוא פגמים מאיינים בפסקיהם של כל בתי המשפט).

·         ומה דינם של שופטים – כמו השופטים כאן – אשר מתעלמים מהלכה פסוקה של ביהמ”ש העליון (בין כזו שהדיו טרם יבשה עליהן, בין כזו המקובלת משנים שנימה?!

כמעט הייתי אומרת כי עורך דין הנוהג בדרך זו – אינו ראוי לשמש כעורך דין במדינת חוק ולו מטעם זה בלבד.

·         כמעט הייתי אומר כי שופטים הנוהגים בדרך זו – אינם ראויים לשמש כשופטים במדינת חוק ולו מטעם זה בלבד (אפשר למחוק את המילה “כמעט”!).

ודוק, במועד זה, 7.9.03, עדיין – כך לשיטתו –  לא סבר המערער כי נפל פגם בפסקי הדין בכל הערכאות. ומכל מקום, לא עשה מאום כדי לבחון את שאלת תקפותם, ואף על פי כן פעל בהתעלמות ובניגוד לפסק דינו של בית המשפט העליון.

·         אין זה נכון כי “במועד זה, 7.9.03, עדיין – כך לשיטתו –  לא סבר המערער כי נפל פגם בפסקי הדין בכל הערכאות”. מאיפה הם לקחו את זה?!

·         יצויין כי המערער העיד על פגמים שורשיים נוספים, אשר לא זכו לכל התייחסות.

את הבקשה שהוזכרה לעיל, קרי הבקשה שהוגשה לבית הדין המשמעתי הארצי “למחיקת התיק” (מוצג ת/6א) (בקשה מופרכת ובלתי מובנת שהרי כיצד יכול בית הדין המשמעתי למחוק תיק שבו ניתן פסק דין של בית המשפט העליון)

·         יצויין ויוזכר: משהחליט בית הדין כי אין לו סמכות לדיון בבקשה הגיש המערער בקשה לעיון-מחדש בהחלטתו. אב בית הדין העיד בביהמ”ש קמא כי הבקשה מוכרת לו, ואישר כי לא ניתנה בה כל החלטה.

·         כדי להימנע מהפיכת בימ”ש השלום ל”ערכאת ערעור” על ביה”ד הארצי הגיש המערער כמוצג רק את העמוד הראשון של הבקשה לעיון-מחדש, והבהיר כי הוא עושה זאת רק כדי להוכיח את עצם קיומה של הבקשה, ולא כדי להתווכח עם ביה”ד הארצי.

·         כיוון שהבקשה לעיון-מחדש עדיין תלוייה ועומדת, היה בכניסתו של ביהמ”ש המחוזי, לאור הבהרתו של המערער, כאמור, משום מעילה באמונו של המערער.

·         אבל כיוון שביהמ”ש המחוזי נטל לעצמו דרור להיכנס לסוגיה, ואף לקבוע כי הבקשה הזאת “מופרכת ובלתי מובנת” (איך אפשר לקבוע שהיא “מופרכת” אם היא “בלתי מובנת” לקובע?) נוסיף כאן כמה מלים.

·         כאשר מתגלה פגם שורשי אשר בגינו מבקשים לבטל-בדיעבד  אשר שהוא לכאורה סופי, הערכאה הנכונה לפנות אליה היא זו אשר בה התרחש הפגם, ולא הערכאה העליונה אליה הגיע ההליך.

·         כך, למשל, אם הליך מסויים בביהמ”ש העליון מגיע לדיון נוסף (או מקורי, עפ”י החלטת הנשיא) בפני הרכב של 15 שופטים, וביום מן הימים מתברר שחתימת התובע על כתב-האישום הייתה מזוייפת, או שבהליך אחר, מאוחר יותר ובין צדדים אחרים, נקבע כי מינויו של התובע שחתם על כתב-האישום היה בטל-מעיקרו, מי שצריך לדון בכך הוא בימ”ש השלום, ואם יפנה הטוען אל ההרכב שדן בדיון הנוסף – הוא “ייזרק מכל המדרגות”.

·         אמור מעתה: המערער פנה לכתובת הנכונה!

·         אבל גם אם הוא טעה, זה לא משום שהוא פעל בחוסר תום-לב, אלא משום שהוא אידיוט, ומי שמייחס לו חוסר תום-לב, צריך להמציא נקודה ארכימדית לכך.

הגיש המערער רק ב- 17.9.03, כ- 10 ימים לאחר שנטל חירות לעצמו לייצג לקוח, כאילו לא נפל דבר, וכאילו לא אמר בית המשפט העליון את דברו.

·         מועד הגשתה של הבקשה אינו זהה למועד גילויו של הפגם, וגיבוש ההבנה בדבר נפקותו המשפטית.

·         המערער, משנחקר על כך שלוש שנים לאחר מכן, לא יכול היה לשחזר מתי בדיוק הוא “עלה” על הפגם, אבל הוא הסביר – אם בכלל יש צורך בהסברים כאלה לאנשים למודי-משפט – כי בין גילוי הפגם לבין גיבוש ההבנה על פיו לבין הכנתה והגשתה של בקשה מסודרת עשויים לעבור כמה ימים.

·         לקבוע רק על סמך חישוב “אקטוארי” כי המערער ידע עם הפגם רק ב-8.9 או לאחר מכן, ולא ב-6.9, או לפני כן, תהא זו מסקנה נמהרת ביותר, אשר אינה עולה בקנה אחד עם משכלות-היסוד במשפט הפלילי, המחייבות הוכחה מעל לכל ספק סביר.

במקרה הזה, אפילו ברמת ההוכחה ה”אזרחית” אין לנו שום ראייה.

 

 

[11]

התנהלות מעין זו אכן מצביעה על העדר מוחלט של תום לב, ובפני עצמה, היא חוסמת את האפשרות לקבל את טענותיו של המערער בדבר תקפות פסק הדין שבמחלוקת בדרך של תקיפה עקיפה – אפילו היה נקבע כי יש ממש בטענותיו.

·         כל אדם מוחזק בתום-ליבו, כל עוד לא הוכח היפוכו-של-דבר, ובמקרה דנן שום דבר לא הוכח.

·         כעולה מן ההערות לעיל, אין שום נקודה ארכימדית לחוסר תום-הלב של המערער, והכל מבוסס על סברות-כרס וספקולציות-בעלמא.

כפי שציין בית משפט קמא (בהסתמך על פסק הדין בעניין הראל), דרך התקיפה יכולה להכתיב את התוצאה הסופית.

·          “יכולה”, משמע לא בהכרח חייבת.

·         בכלל, בפס”ד עינת הראל ישנם כל-כך הרבה ביטויים של “תחום אפור”, כך שאפשר להגיע בכל מקרה ומקרה לכל תוצאה שרוצים.

·         בפרשת הראל המערערת “ידעה” שהיא בפסילה, וטענת הבטלות נולדה רק “בדיעבד”, אחרי ייעוץ משפטי, ואילו במקרה דנן המערער פעל מלכתחילה על סמך עקרונות משפטיים, אשר הוכיחו את עצמם בעבר.

18. אומר יותר מכך: נראה לי כי מתן אפשרות לתקיפה עקיפה בנסיבות התיק הנוכחי או בנסיבות דומות, גובלת באבסורד ומוליכה לכאוס משפטי. מדינת חוק, ותהא השיטה המשפטית בה אשר תהא, לא תוכל להתקיים אם כל אזרח יוכל להחליט על דעת עצמו שפסק דין שניתן בעניינו – אינו תקף שעל כן הוא יכול להתעלם מהאמור בו. דרך המלך היא לעולם ציות לפסקי דין, כאשר העמדתם במבחן צריכה להעשות בדרכי התקיפה שהותוו לכך בחוק.

אין בכך כדי לשלול לחלוטין את התקיפה העקיפה, אולם קבלתה, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון, תוגבל למקרים חריגים כאשר ישתכנע בית המשפט כי בנסיבות הענין, זוהי הדרך המתבקשת. (וראה לעניין זה האבחנה שנעשתה בפס”ד הראל בין צו כללי בו תתכן תקיפה עקיפה לבין צו אישי, דוגמת המקרה הנוכחי, בו לרוב לא תתאפשר תקיפה שכזו)

·          כאן כבר נכנס ביהמ”ש לתחום הפילוסופי-ערטילאי, ואת התשובה לכך ניתן בביהמ”ש העליון.

עשיית מעשים שנתייחדו לעו”ד:

19.  המערער טוען, כאמור, כי לא הוכח שפעולותיו, היו בגדר פעולות שנתייחדו לעורך דין. את הדגש שם המערער על ההיבט הכלכלי שהוא הרציונל לשיטתו, לייחוד המקצוע. לדעתו, היה על התביעה לטעון ולהוכיח כי קיבל תמורה עבור הייצוג, או לחילופין שעשה זאת בדרך עיסוק, הגם שלא קיבל תמורה. משלא הוכיחה זאת – כשלה בהרמת הנטל המוטל עליה.

בית משפט קמא דחה טענה זו מכל וכל: “מדובר על פניו בטענת סרק שלא ראוי להתייחס אליה ברצינות.” אלא, שבאמירה זו – לא סגי. בניגוד לטענת המערער, לא הסתפקה, כב’ השופטת קמא באמירה כי: “עיון בתיקים השונים אינו נותן כל רמז לאפשרות שהנאשם פעל בשונה מעורך דין רגיל הפועל ‘דרך עיסוקו‘” אלא קבעה כי מעשי המערער כמפורט בכתב האישום, “מדברים בעד עצמם ולא נזקקים לפרשנות כלשהי. מדובר ללא ספק בפעולות שהן ייחודיות לעורך דין כגון הופעה בבתי משפט בשם אחרים תחת ייפוי כוח, הגשת מסמכים משפטיים וכו’. אין ויכוח, כי הנאשם הוא עורך דין בהכשרתו , היה חבר לשכת עורכי הדין במשך שנים וניהל משרד עורכי דין עצמאי, כאשר מקצוע עריכת הדין היה דרך עיסוקו” (ההדגשה אינה במקור). בהמשך אף מודגש שהמערער לא העלה באף אחד מן ההליכים נושא כתב האישום, ואף לא בחקירתו במשטרה את האפשרות כי מדובר בייצוג שלא על בסיס יחסי עורך-דין – לקוח. מדובר בטענה שהיה על המערער להעלותה ולגבותה בראיות.

·         לכך הוקדש כר נרחב בבקשת הרשות לערער, אבל נוסיף כאן מספר מלים, “לצורך הרקורד”.

·         שתי הערכאות מטילות על הנאשם את נטל הטיעון וההוכחה שהוא לא עשה את הפעולות “דרך עיסוק או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”, כאילו שהמדובר הוא ב”טענת הגנה”, ולא ביסוד מיסודות העבירה.

·         בסופו של דבר אף אחת משתי הערכאות לא מתייחסת לטענה שהעובדות האלה לא נטענו בכתב-האישום.

·         הביטוי “דרך עיסוק” אינו מתייחס ל”אופן הביצוע” אלא בא להבדיל בין פעולות “ספוראדיות” בתמורה לבין ניהול עסק במשמעותו המקובלת (משהו בדומה לאבחנה בין “הכנסה מעסק או משלח-יד” לבין “עיסקת אקראי בעלת אופי מסחרי”), וברוח זו, מי שנותן ייעוץ משפטי, אי אפשר לחייבו במס-הכנסה (או להרשיעו על עבירת מס) כל עוד לא הוכחה התמורה, ואי אפשר לדון אותו על ניהול עסק ללא רשיון – הכל רק על סמך מספר פעולות אקראיות.

 

 

 

 [12]

באשר לרציונלים בבסיס חוק לשכת עורכי הדין:

 

20. חוק לשכת עורכי הדין נועד להסדיר את מקצוע עריכת הדין בישראל. מעבר לרציונל הכלכלי שבהסדרת המקצוע, נועד החוק, בין השאר, להסדיר ולהגדיר את המסגרת האתית והנורמטיבית של מקצוע עריכת הדין.

דברים אלו מקבלים ביטוי בלשון סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין:

“מוקמת בזה לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) שתאגד את עורכי הדין בישראל ותשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין” (ההדגשות שלי – ד”ב).

·         תודה לכב’ ביהמ”ש המחוזי על הרעיון, אבל לדברים אשר יוחסו למערער – כפי שהובאו בפסק-הדין – אין שום קשר ל”רמתו וטהרו” של המקצוע הזה.

·         ובמלים אחרות – ההליך המשמעתי היה אולטרא וירס, מתחילתו ועד סופו.

·         אין באמור כאן לגרוע מטענותיו של המערער לעניין חופש העיסוק.

הייעוד האתי-נורמטיבי של החוק בא לידי ביטוי אף בדברי ההסבר להצעת חוק לשכת עורכי הדין, התשי”ט-1959, ה”ח 295, עמ’ 283:

“הסעיפים 49 עד 54 מגדירים עקרי החובות וההגבלות המקצועיות של עורכי הדין. העובר על אחת ההוראות האלה או על כללי האתיקה שייקבעו בתקנות ומי שעושה מעשה אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין אשם בעבירה משמעתית ויועמד לדין לפני בית דין משמעתי מחוזי של הלשכה…”

·          עדיין אין בכך כדי לומר מהו ה”מיתחם” של מעשים שאינם “הולמים את המקצוע”. האם על גרימת מוות בתאונה אפשר לומר שהיא “אינה הולמת את המקצוע”, כאשר מדובר ב”רמתו וטהרו” של זה?

·         ואם אני לא מקדים שלום לשופט ברחוב: זה לא יפה, זה לא מנומס, אבל אין לכך שום קשר ל”רמת המקצוע וטהרו”.

·         וכן הלאה: התבטאות כלפי ראש ההוצל”פ, כמיוחס למערער, אין לה דבר וחצי דבר עם “רמת המקצוע וטהרו”.

21. שני רציונלים  אלו הבאים לידי ביטוי באופן בולט בלשון סעיף 97 לחוק:

“מי שמתחזה כעורך דין ועורך דין העושה בתקופת השעייתו פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין, דינו – מאסר שנה או קנס חמשת אלפים לירות.”

גם אם ניתן לקבל שהרישא מתיישבת עם טעם כלכלי, רצון שלא לאפשר למי שאינו עו”ד לנגוס ב”עוגה” הכלכלית השמורה לעורכי דין, הרי  הסיפא מבטאת במובהק טעם אתי-נורמטיבי שייעודו למנוע מעורכי דין שהושעו מחברות בלשכה, לבצע פעולות שנתייחדו לעורכי דין. גישת המערער לפיה גם לסיפא יש רק רציונל כלכלי – שכל מטרתו למנוע תמורה מעורכי דין בתקופת השעייה מעקרת את הסעיף מתוכנו.

·         בית המשפט “הזחיל” את טענתו של המערער מהסיפא לרישא, והוציא אותה מהקשרה, כך שיוכל למצוא “אבחנות” שאינן ממין העניין.

·         המערער כלל לא התייחס לרישא, כי הוא לא הואשם ולא הורשע ב”התחזות”, שהרי התואר “עורך דין” הוא בלתי-הפיך. ישנן הוראות בחלע”ה מה אסור לעו”ד מושעה לעשות, ואין עליו איסור לשאת את התואר, כי אין “שלילת תואר” לעורכי-דין.

·         באשר לסיפא, זולת לעניין חומרת העונש אין הבדל בין אדם שאינו עורך דין העושה את הפעולות המנויות בסע’ 20 (1) – (4) לחלע”ה לבין עו”ד ב”הגבלת חברות” ולבין עו”ד בהשעייה: לשלושתם אסור לעשותן “דרך עיסוק או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”, ולשלשתם מותר לעשותן בהתנדבות.

·         לעניין זה גם אין הבדל בין ייצוג בבתיהמ”ש לבין ייעוץ משפטי, ושיקולי “כבוד המקצוע” (המוזכרים ע”י ביהמ”ש להלן) באים לידי ביטוי בענישה עצמה, אשר מתבטאת, במקרים אלה או אחרים, באיסור להתפרנס מהמקצוע.

·         לא למותר לציין, לעניין זה,כי לעניין המותר והאסור אין כל הבדל בין עו”ד בהגבלת-חברות לבין עו”ד בהשעייה, דבר השולל את הפן של “כבוד המקצוע” לגבי עצם ביצוע הפעולות, כאשר הןם אסורות.

·         האפשרות שבעל-דין ייוצג רק ע”י עורך-דין (וכאן בא ההקשר שביהמ”ש הוציא ממנו את הדברים) מקורה בחיקוקים הקובעים את סדרי הדין (חסד”פ ותסקד”א), והוא נובע מהצורך שהמשפטים ינוהלו בצורה מקצועית, ומי שלא הוכשר לכך לא יוכל לייצג בעלי דין – אפילו בהתנדבות.

·         עו”ד מושעה אינו מאבד;את היכולת לנהל משפט כהלכה, בדיוק כשם שעו”ד בהגבלת-חברות לא מאבד את היכולת הזאת, ואם בית משפט יתיר לעורך-דין בהגבלה או בהשעיה לייצג בעל-דין בהתנדבות – לשכת עורכי-הדין תוכל “לעשות שמיניות באוויר” וזה לא יעזור לה, וספק אם תהיה לה זכות-עמידה בעניין זה, כי פעולה בהתנדבות מותרת לכל.

·         אמור מעתה: ההיתר להתפרנס מעריכת-דין והכשירות לייצג בבית המשפט נמצאים על שני מישורים שונים ונפרדים.

·         וזה מביא אותנו על סע’ 17 לחסד”פ, ואל האיפכא-מסתברא אשר שני בתיהמ”ש התעלמו ממנו ומהטיעון של המערער בעניין זה. סעיף זה אוסר, כידוע, להפסיק את הייצוג ללא רשות ביהמ”ש.

·         עו”ד מושעה שש להיפטר מלקוח אותו הוא מייצג בביהמ”ש. הוא מתייצב בביהמ”ש, מכריז “אשרי, מושעה אנוכי”, ומבקש להשתחרר מהייצוג;

בית המשפט מסרב לשחררו (למשל: משום שמדובר בתיק רב-נאשמים, אשר נקבעו לו 30 ימי דיון ברציפות);

העו”ד המושעה ולשכת עורכי-הדין עותרים לבג”ץ נגד בית המשפט (ברית מוזרה …);

בית המשפט, באמצעות עו”ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, טוען בדיוק את האמור לעיל: עו”ד מושעה אינו חדל מלהיות עו”ד, וכל עוד הוא אינו מקבל תמורה אין מניעה שימשיך לייצג את הנאשם, וכבוד המקצוע לא ייפגע מהמשך הייצוג. כמובן שהאינטרס הציבורי, כך ניצן, ייפגע קשות מהפסקת המשפט, הנאשמים יישארו במעצר, הזמן השיפוטי שהוקדש לתיק יירד לטמיון, וכן הלאה …

האם יקבל הבג”ץ את העתירה? חלום באספמיה.

·         מי שמתקשה לעכל את האיפכא-מסתברא הזה, שיתחיל עם דוגמה של עו”ד בהגבלת-חברות, אשר מבקש לייצג בעל דין בביהמ”ש (או כזה שנכנס להגבלה, בתום-לב, במהלך הייצוג – אולי משום שלא היה לו כדי לשלם את דמי החבר): במקרה הזה תעמוד הלשכה מול ביהמ”ש, מול בעל-הדין ומול עורך הדין – כאשר השיקול של “כבוד המקצוע” ושל “מטרת הענישה” לא יעמדו לה.

אין ספק כי הבג”ץ “יזרוק את הלשכה מכל המדרגות, ומכאן ברור כי גם על העו”ד המושעה יחול הדבר.

·         בכל התיקים בהם מדובר המערער המשיך ייצוג בו החל לפני ההשעייה, ומועדים הרלוואנטיים הוא עדיין לא שוחרר מהייצוג, ולכן הוא עדיין פעל כדין, וממילא גם לא עבר שום עבירה.

זאת ועוד: ס’ 68(4) לחוק קובע את העונשים שרשאי להטיל בית דין למשמעת, בשל “עבירת משמעת”, לרבות השעיה (פסקה(4)).

עבירות משמעת הוגדרו בסעיף 61 לחוק:

“אלו עבירות משמעת:

(1)   הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו;

(2)   הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109;

(3)   כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.”

בעצם הקביעה כי הפרת כללי האתיקה היא עבירת משמעת שהשעיה אפשרית לצדה – יש משום

 

 

 

 

 

[13]

אמירה כי החוק לא התכוון להגן רק על ייצוג בתמורה ע”י עורך דין, אלא נועד לשמור על כבוד המקצוע, כבוד ההליך וכבוד מוסדות החוק והמשפט.

·          על העדר הקשר בין הענישה לבין המותר והאסור – ראו לעיל.

היסוד הנפשי – מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות

22. האמור לעיל – בדבר דרך התנהלותו של המערער די בו להוכחת מודעותו לכך שהוא מייצג לקוחות חרף השעייתו.

·         שימו לב ל”הדבקה”: “מודעותו לכך שהוא מייצג לקוחות” + “חרף השעייתו”: בוודאי שהוא מודע לכך שהוא מייצג, אבל הדבקת “חרף השעייתו” נועדה להחדיר לתת-התודעה של הקורא, כי המערער גם “מודע” להשעייתו, כאשר עד היום הוא טוען שההשעייה בטלה-מעיקרה, והוא מוכן לחזור להליך המשמעתי ולהסתכן בהשעייה נוספת, “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”.

למעלה מהנדרש, נציין כי עיון בפרוטוקולים בחלק מן התיקים בהם ייצג המערער לקוחות, משקפים ויכוח וטעונים שהעלה המערער באשר ליכולתו לייצג חרף ההשעיה – (ראה למשל ת”ד 1034/02, עמ’ 51 לפרוטוקול).

·         נו, והאם טיעון משפטי שגוי – ואפילו אידיוטי – מהווה עבירה?

לפיכך, לא מתעוררת שאלה של ממש ביחס למודעותו. למעשה, המערער אינו כופר בכך שהרי כל ההגנה מתמקדת בטענה כי מותר היה לו לתקוף בתקיפה עקיפה את פסק הדין החלוט של בית המשפט העליון.

·         כבר עמדנו לעיל על כך ששיטה נפוצה – ונלוזה – היא להוסיף את המילה “למעשה” כדי להתאים את העובדות למה שהדובר רוצה שהן תהיינה.

·         שימו לב למשפט הרב-מיפרקי הזה:

לפיכך, לא מתעוררת שאלה של ממש ביחס למודעותו. למעשה, המערער אינו כופר בכך שהרי כל ההגנה מתמקדת בטענה כי מותר היה לו לתקוף בתקיפה עקיפה את פסק הדין החלוט של בית המשפט העליון.

“לפיכך” – לפי מה?

“לא מתעוררת שאלה של ממש ביחס למודעותו” – איך לא מתעוררת?

“למעשה, המערער אינו כופר בכך” – הוא טוען בדבקות, בימים ההם כבזמן הזה – שהשעייתו בטלה מבחינה משפטית. נניח שהוא טועה, נניח שהוא אידיוט, אז מה? האם זה אומר שהוא מודע לכך שהוא אידיוט?!

“שהרי כל ההגנה מתמקדת בטענה כי מותר היה לו לתקוף בתקיפה עקיפה את פסק הדין” – לא זו בלבד שזו אינה הגנתו היחידה, אלא שתקיפה עקיפה היא אחד הכלים הלגיטימיים להתגבר על פסקי דין.

“החלוט” – תקיפה עקיפה נועדה להתגבר דווקא על פסקי-דין חלוטים.

“של בית המשפט העליון” – בתקיפה עקיפה אין הבדל בין פסק-דין של ביהמ”ש העליון לבין פסק-דין של ביה”ד לענייני מים בזרנוגה גימ”ל.

·         המילה “למעשה” נועדה, “למעשה”, להכניס לתת-התודעה של הקורא כי המערער אכן מסכים לתיזה המרשיעה אשר “נתפרה” לו ע”י ביהמ”ש.

·         עם כל הכבוד, מותר לכל אדם לטעון מה שהוא רוצה: בית המשפט יכול לקבל את הטענה, ויכול שלא לקבלה, יכול למנוע טענות לא רלוואנטיות, וכול לחייב בהוצאות את מי שמטריד אותו בטענות-סרק.- אבל בכל מקרה טיעון שגוי אינו עבירה.

·         הקביעה שכל הגנתו של המערער הייתה כמתואר מלמדת שבית המשפט לא הקדיש את הזמן הראוי ללימוד טענות ההגנה.

המערער גם הודה בכך שדרך התקיפה העקיפה נבחרה על ידו כטקטיקה “מלחמתית” שמטרתה לעקוף החלטה צפויה של בית המשפט העליון, לו היה מעלה את הטענה בדבר אי תקפות פסק הדין שבמחלוקת – בדרך ישירה: “…ישנם דרכי תקיפה, דרכים מדרכים שונים. אנחנו יודעים שאסור לנו לבזבז את כל התחמושת ביריה הראשונה. אנחנו יודעים שאם נלך עם כל זה לביהמ”ש העליון והוא ידחה את זה אפילו בעניין של חוסר סמכות, אז הדעות דלמטה יאחזו בזה.”(עמוד 19 לפרוטוקול הדיון שלפנינו מיום ה-28/01/2008).

·         עם כל הכבוד, כך בדיוק נוהג כל עורך-דין מקצועי, כאשר לפניו כמה אפשרויות תקיפה.

·         הדבר בא לידי ביטוי גם במקרה דנן: בית הדין הארצי דחה את הבקשה מחמת חוסר סמכות (לטעמו), ומה אומר בית המשפט המחוזי? בית המשפט דחה את טענתו, והוא “מצפצף” על ההחלטה …

·         ואם ביהמ”ש העליון היה דוחה את הבקשה מטעמים טכניים או אחרים (נניח שיהוי), אשר אינם יוצרים מניעות מתקיפה בדרכים אחרות? למרות שהדחייה הייתה טכנית בלבד, מצבו של המערער היה קשה עוד יותר!

·         העובדה שהמערער בחר בדרך שונה מזו בה שופטי ביהמ”ש המחוזי היו הולכים, אילו היו במקומו, מעידה לכל היותר שהוא אידיוט, אבל לא שהוא חסר תום-לב.

התבטאויות, אלו כמו התבטאויותיו של המערער בפני בית משפט קמא, מצביעות על הנחתו המושכלת והמקצועית של המערער כי תקיפה ישירה תדחה, שעל כן פנה לדרך המתפתלת, שסיכוניה בצדה, של התקיפה העקיפה.

·         פתאום, כשזה שנוח להם, עושים את המערער “מושכל ומקצועי” …

·         עם כל הכבוד, אין כאן “הנחה שהתקיפה הישירה תידחה”, אלא רק חשש כזה (חשש המבוסס, בין השאר, על כך שהסיכוי לזכות בבג”ץ, הוא אחד-למאה (דליה דורנר, ישראל היום, 24.2.2008).

 

23. משנכשלה בחירתו הלוגיסטית, מבקש המערער לקבל חסינות למעשיו הפליליים, בטענה שיש בכך משום הטלת עונש על טיעון משפטי (טיעון משפטי – קרי: תקיפה עקיפה),  והרי זוהי מטרתה של עבירת ההתחזות לפי ס’ 97 סיפא – להטיל אחריות פלילית על עורך דין מושעה המבצע פעולות שנתייחדו לעריכת דין.

·         הנה, יצא המרצע מן השק: לפי הקונסטרוקציה הזאת גם עתירה לבג”ץ היא עבירה!…

·         לפיכך טוב מאוד שהמערער לא עתר לבג”ץ, כי היו מאשימים אותו בעוד עבירה!

·         סע’ 97 סיפא טוב לגבי מי שבא לביהמ”ש ומייצג נאשמים כגנב-בלילה, תוך שהוא מעלים את העובדות, אבל המערער הציג את העובדות קבל כל העולם – גם בפני היועץ המשפטי לממשלה, גם בפני החוקר המשטרתי, גם באינטרנט, וגם בבתי המשפט – ושטח את הקונסטרוקציה המשפטית שלו.

·         לומר שהיה בכך משום עבירה? זה נוגד את כל המושכלות של שיטת המשפט שלנו.

לו הייתה דרך התקיפה העקיפה מוכרת בנסיבות אלה, הייתה העבירה מאבדת ממשמעותה, שהרי מה לי התחזות כעו”ד,  אם רשאי עוה”ד לעשות דין לעצמו ולהמשיך בעיסוקו למרות השעייתו בטענה שע”י המשך עיסוקו הוא תוקף בעקיפין את פסק הדין המשעה.

·         לשפשף את העיניים ולא להאמין: איפה טען המערער  “שע”י המשך עיסוקו הוא תוקף בעקיפין את פסק הדין המשעה”?!

·         כנראה שההמצאות ההזויות בתיק הזה: התקפת-עקיפין היא בדיבור, בכתיבה, בנסיון לשכנע – לא ב”המשך עיסוק”.

·         ועם כל הכבוד – המערער אינו אידיוט עד כדי כך.

“טעות במצב הדברים” או “טעות משפטית”:

24. לטענת המערער הוכחה טענתו העובדתית לפיה טעה בהניחו שהוא אינו מושעה. טעות זו היא טעות בדין הלבר-פלילי שכמוה כ”טעות במצב הדברים”. לפיכך עומדת לו ההגנה על פי סעיף 34 יח’ מפני האחריות הפלילית. בית משפט קמא קבע, כי טעות בדין הלבר-פלילי כמוה כטעות בדין המשפטי, ומטעם זה דחה את טענותיו. בקביעה זו – לטענת המערער –  שגה בימ”ש קמא.

 

 

 

 

[14]

גם בנושא זה – ניתן היה לייתר את הדיון, שהרי המערער לא הניח את התשתית העובדתית לטענתו. כפי שציינו לעיל – המערער לא טעה. תכנון “טקטי”, אפילו מניפולטיבי, של מהלכים – איננו טעות, שעל כן בכך מסתיים למעשה הדיון.

·          העובדה שהמערער פעל – וגם העיד על כך – על פי מה שלמד ממוריו, מהפסיקה בכלל ומהצלחותיו המקצועיות – “זה כלב”?

25. עדיין – כדי לא להותיר את הסוגיה ללא כל התייחסות יאמר בקצרה כדלקמן:

סיווגה של טעות בדין הלבר פלילי כטעות שבעובדה או כטעות שבדין עוררה מחלוקות רבות בפסיקה (ראה ע”פ 389/91 מדינת ישראל נ’ ויסמרק, פ”ד מט(5) 705, 714 ואילך והאסמכתאות המאוזכרות שם). בע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ בורוביץ’, פ”ד נט (6), 776, 931 (2005), נקבע כי טעות בקיומו של איסור פלילי או טעות בדבר הבנתו את האיסור הפלילי – הינה טעות במצב משפטי כמשמעה בס’ 34יט לחוק העונשין:

“.. מאז כניסתו לתוקף של תיקון מס’ 39 לחוק העונשין, שבסעיפים 34יח ו34יט עיגן בבירור את רכיביהן (השונים אלה מאלה) של “טעות במצב דברים” ושל “טעות במצב משפטי”, שוב אין מקום להידרש להבחנה שהוכרה בפסיקה בעבר, בין טעות בדין פלילי לבין טעות בדין לבר-פלילי לעניין שיוכה לאיזו משתי הקטגוריות של טעות נטענת בהבנת תוכנה של נורמה עונשית שנקבעה בחוק לבר-פלילי. סעיף 34כג לחוק העונשין מורה כי “באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה“.

לעומת זאת, בע”פ 5672/05 טגר נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.07), הבעתי את ההשקפה כי יש מקום להבחנה בין טעות בדין הפלילי, לטעות בדין הלבר-פלילי גם לאחר חקיקתו של סעיף 34יט, מהנימוקים שפורטו שם.

·         אם ביהמ”ש המחוזי לא יכול “להותיר ללא התייחסות” סוגיות משפטיות שנויות-במחלוקת אשר גם לטעמו הן אינן רלוואנטיות – מדוע “יותיר ללא התייחסות” שאלות שהן רלוואנטיות לתיק הזה, ולא ישקיע את משאבי-הזמן המדולדלים שלו דווקא בהן?

26. אם אינני רואה להרחיב בנושא זה, הרי זה משום שבמקרה הנוכחי (תוך יציאה מנקודת הנחה, לצורכי הדיון בלבד, שהטעות הוכחה) לא יכול להיות כל ספק בכך שמדובר בטעות במצב המשפטי. המערער היה מודע לעונש ההשעיה. המערער ידע כמובן שהוא מייצג את לקוחותיו בבית משפט ומבצע מעשים שיוחדו לעריכת דין. רכיבים אלה – מייצגים את הפן העובדתי וביחס אליהם לא הייתה כל טעות. טענותיו, לפיהן טעה בפרשנות בהבנת מצבו המשפטי, קרי שעונש ההשעיה אינו תקף או שדרך התקיפה העקיפה “תחסן אותו” בפני האחריות הפלילית שבביצוע העבירה, הן בעליל “טעות במצב משפטי”. סעיף 34יט לחוק העונשין מגדיר את סייג “הטעות במצב משפטי” כ”טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור”. טעות במצב משפטי – אינה שוללת את אחריותו של מבצע העבירה, אלא אם: “הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר“. טעות המערער בוודאי אינה טעות הניתנת להגדרה כבלתי נמנעת באורח סביר: המערער היה מודע כאמור לעונש ההשעיה ולטיב מעשיו, וכן לסיכונים ולדרכי הפעולה השונות העומדות לפניו. למרות זאת בחר לשים עצמו מעל החוק , ולנצל את שליטתו ברזי המשפט כדי לעוות את הדין הנוגע אליו.

·         עם כל הכבוד, הטעות לא הייתה בדבר “קיומו של האיסור”, ולא בהבנת המשמעות ה”טקסטואלית” של פסקי הדין, אלא בהשלכות הערעור שהוגש על הטייוטה – היום כבר אין מחלוקת שהטיוטה אין לה שום נפקות משפטית – על תקפותו של כל מה שהושתת עליה.

·         עובדה ניצחת היא שגם התביעה – לא רק המבקש – לא העלו על דל דעתם האפשרות שכל המבנה של ההשעייה יושתת על פסה”ד ה”ווקאלי” – אשר נולד רק בפסק דינה של השופטת דלמטה.

·         כאשר אדם פועל על פי הפסיקה, ואחר-כך באה פסיקה חדשה, ההופכת את הקערה על פיה – הפסיקה החדשה אמנם פועלת רטרואקטיבית לעניין פרשנות הדין, אבל מי שפעל על פי הפסיקה שהייתה בזמן-אמת, טעותו – אם הייתה – היא בלתי-נמנעת.

·         הוסף לכך שגם הצד-שכנגד לא הזה את פסה”ד ה”ווקאלי”, ומצאת כי גם משום כך טעותו של המערער הייתה בלתי נמנעת.

·         השאלה אם המערער היה “מודע כאמור לעונש ההשעיה ולטיב מעשיו” גם היא דמגוגיה לא-רלוואנטית לשאלות-שהמחלוקת, והוא הדין גם באשר “לסיכונים ולדרכי הפעולה השונות העומדות לפניו”: כל פעולה משפטית טומנת בחובה סיכונים מסיכונים שונים, והעובדה שהמערער העריך את סדר הסיכונים אחרת מאשר השופטים, אילו היו במקומו, היו מעריכים – עובדה זו אומרת שהוא, לכל היותר, אידיוט, אבל לא קרימינל.

·         “למרות זאת בחר לשים עצמו מעל החוק”: עם כל הכבוד – הוא לא שם את עצמו “מעל החוק”, אלא פירשן את החוק, כפי שלמד מאז הפקולטה למשפטים, יחד עם נסיונו המקצועי המוכח.

·         “ולנצל את שליטתו ברזי המשפט” – עינת הראל לא ניצלה את שליטתה ברזי המשפט, כי לא הייתה לה שליטה כזאת, ועל כך היא שילמה ביוקר. אנחנו לומדים משפטים כדי להשתמש בתלמודנו, והמילה “לנצל” הינה ביוטי דמגוגי מיותר. זה כמו להגיד שהשופטים “מנצלים” את שליטתם ברזי המשפט כדי להתפרנס על חשבון הציבור… נו, באמת …

·         “כדי לעוות את הדין הנוגע אליו”: לפי השיטה הזאת כל טיעון משפטי שגוי הוא “עיוות הדין”, אבל התעלמות מטענות אינה עיוות הדין.

 

 

[15]

לפיכך – בהנחה שמדובר בטעות (הנחה שכאמור לא הוכחה)– ההגנה הרלוונטית היא, כאמור, זו המוגדרת בסעיף 34יט והמערער לא עמד בקריטריונים שבה.

 

הגנה מן הצדק

27.  בהודעת הערעור לא העלה המערער במפורש את הטענה כי עומדת לו הגנה מן הצדק. הטענה הובלעה כחלק מן הטעון הכללי בדבר מחדלים דיוניים לקיומם טען המערער (וראה פיסקה ה’ בפרק “הערעור” לעיל).

גם בדיון לפנינו לא הועלתה הטענה במפורש. המערער טען, בין היתר, כי נמנעה ממנו האפשרות “להביא ראיות מן הצדק” (ראה עמ’ 25 לפרוטוקול הדיון מיום ה- 28.1.08) ובכך התמצתה טענתו.

נראה כי גם בבימ”ש קמא, לא נעשה ניסיון של ממש להוכיח את רכיביה של ההגנה מן הצדק הגם שהנושא ריחף ככל הנראה בחלל האוויר (וראה לעניין זה דבריה של כב’ השופטת קמא בפסקה 11 לפסק הדין).

·         לא נתנו למרער להביא ראיות להגנה מן הצדק – לא לפני חקיקתו של סעיף 149(10) במהלך המשפט, ולא לאחר מכן, ועכשיו מאשימים את המערער בכך שהוא זרק לחלל האוויר טענות-בעלמא, ללא שמץ של ראיות לכך.

·         איפה הבושה?

כיוון שהנושא הועלה אני רואה לנכון לומר מילים ספורות גם בנושא זה.

·         בשביל מה לבזבז זמן שיפוטי יקר על חיפוש אסמכתאות וכתיבת דיסרטאציה (“מלים ספורות”?!) על נושא אשר לדעת בית המשפט עצמו אין לו תשתית עובדתית? כדי להראות עד כמה דבורה ברלינר חכמה? כדי שהיא תוכל להראות לוועדה לבחירת שופטים איך גם היא דפקה את שמחה ניר?!

·         האם לא עדיף היה להשקיע את הזמן הזה בהקשבה למערער (בדיון בעל-פה) או בקריאת השלמת-טיעון בכתב (כפי שהוא ביקש)?!

·         הוכחה נוספת שכל הדיבורים על “זמנו של בית המשפט הם הצגה שיקרית.

·         מי שנר-הצדק לרגליו, וזמנו של בית המשפט יקר לו, היה גומר את התיק הזה בחצי דקה, כך:

בית המשפט לב”כ המדינה: איפה נאמר בכתב האישום שהנאשם עשה את המעשים “דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”?

ב”כ המדינה (מגמגם).

בית המשפט: אנחנו מציעים לאדוני להסכים לקבלת הערעור.

ב”כ המדינה (משפיל מבטו).

פסק-דין: בהסכמת ב”כ המדינה אנחנו מבטלים את פסק-דינו של כבוד בית המשפט קמא, ומזכים את המערער (מוציאים תדפיס, וחותמים, בלי טיוטה).

·         עם כל הכבוד, תרחישים כאלה אנחנו חווים לעתים לא נדירות, לתפארת מדינת ישראל, אבל לשופטים דנן לא הייתה תפארת, ומדינת ישראל כנראה שלא בראש מעייניהם.

ההלכה בנושא זה, שהייתה מלכתחילה יצירת הפסיקה – מצאה לאחרונה ביטוי  בספר החוקים עת הוסף סעיף 149(10) לחסד”פ באמצעות חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס’ 51), התשס”ז – 2007. במאמרם “הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי – סדר חדש של הגינות משפטית”, ספר דיויד וינר על המשפט הפלילי (יראה אור במהלך שנת 2009 במסגרת כתב העת ה”פרקליט” בהוצאת לשכת עורכי הדין), מביעים המחברים המלומדים זאב סגל ואבי זמיר, את ההשקפה כי  עיגונה של ההגנה בחקיקה, ובמיוחד המינוח שננקט בחוק – מרחיבים את קשת המקרים בהם ניתן יהיה לקבל את הטענה באופן מהפכני. הדגש הוא על מבחן “הסתירה המהותית” שבו גלומה לשיטתם הגישה המרחיבה. לא רק “נסיבות חריגות ויוצאות דופן, כאשר יש בהתנהגות הרשות הציבורית משום “התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה דיכוי והתעמרות בנאשם”, כפי שנקבע בפסק הדין המכונן בפרשת יפת (ע”פ 2910/94 יפת נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(2) 221, 370 (1996)).

בע”פ 5672/05 טגר בע”מ נ’ מדינת ישראל הנ”ל, הבעתי השקפה שונה ולפיה, גם לאחר חקיקתו של סעיף 149(10) לחסד”פ, אמות המידה הבסיסיות להכרה בהגנה מן הצדק לא עברו מהפך. עדיין יכיר בית המשפט בקיומה של הגנה מן הצדק “משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות” כפי שנקבע בפרשת בורוביץ: מקרה בו “לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות (ראה ע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ בורוביץ, פ”ד נט(6) 776 (2005).

 

28. בענייננו – הויכוח בדבר גבולותיה של ההגנה מן הצדק אינו רלוונטי ואינו נדרש, משום שגם אימוצם של קריטריונים ליברליים וגמישים – לא יכול להכניס את טענותיו של המערער בגדרה של הגנה זו.

 

 

 

 

[16]

מפסק הדין של בית משפט קמא עולה כי טענת ההגנה מן הצדק, ככל שעלתה במהלך הדיון, הייתה אמורפית וחסרת מסויימות. נטען לרדיפה כללית של מערכת המשפט את המערער, אולם לא הועלתה כל טענה קונקרטית באשר לטוהר החקירה, התנהלות התביעה כלפיו וכיוצא בזה. אין גם טענה קונקרטית באשר להתנהלות מסוימת של בית משפט קמא שיש בה משום “סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית”. עיון בפרוטוקול בית משפט קמא – אינו מצביע על התנהלות שכזו. אדרבא, הרושם הוא כי בית משפט קמא גילה אורך רוח והפגין סבלנות וכבוד כלפי המערער.  טענה כללית בדבר “קונספירציה” של הרשויות נגדו – החל מלשכת עוה”ד וכלה בבתי המשפט על ערכאותיו השונות – אין די בה.

לפיכך, גם דינה של טענה זו – ככל שהועלתה – להדחות.

סוף דבר לעניין הכרעת הדין: אין ממש בהשגותיו של המערער ואציע לחברי לדחות את הערעור.

 

הערעור על גזר הדין

29.  בית משפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך 8 חודשים שהנאשם לא יעבור את העבירה בה הורשע בתוך 3 שנים מיום גזר הדין.

ב. קנס בסך 40,000₪ או 5 חודשי מאסר תרומתו. הקנס ישולם ב-8 תשלומים חודשיים שווים שהראשון שבהם ביום 1.8.07.

ג. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 20,000 ₪ שלא יעבור את העבירה בה הורשע בתוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין. אי חתימה על התחייבות תגרור מאסר של 10 ימים.

על פניו הענישה היא ראויה, מתונה, מידתית ונוטה אל כף הקולא. עדיין סבור המערער כי בימ”ש קמא החמיר עמו יתר על המידה, כאשר הטרוניה העיקרית היא בנושא הקנס. לטענתו, קנס זה מתאים לעבירות המונחות ע”י רדיפת בצע. בתיק הנוכחי לא הוכח ואף לא נטען כי קיבל תמורה עבור המעשים המיוחסים לו. סעיף 63 לחוק העונשין שבו עשה בימ”ש קמא שימוש, אינו רלוונטי לענייננו, והקנס, כך טוען המערער, יהפוך בהכרח למאסר בפועל, שכן הוא לא יוכל לעמוד בו.

עוד טוען המערער כי המאסר על תנאי מוגזם בחומרתו ויש בו כדי להרתיע את המערער מלעמוד על זכויותיו בעתיד.

אציע לחברי לדחות את הערעור גם באשר למידת הענישה. כפי שצוין לעיל, הענישה מתונה ונוטה חסד עם המערער שהרי הדגש בה הושם על ההיבט ההרתעתי, ולכך נועד המאסר על תנאי הצופה פני עתיד. המערער ביצע מספר רב של עבירות לפי סעיף 97 סיפא לחוק, תוך התעלמות מופגנת מעונש השעיה שהוטל עליו כדין. במעשיו, יש כדי להכתים את הרבים שהרי הם פוגעים קשה בתדמיתו של עורך הדין בעיני הציבור, ומכרסמים באמון שהציבור רוכש לו; שלא לדבר על הפגיעה המהותית וההתעלמות מבסיס השיטה המשפטית. כפי שצוין לעיל – שום שיטה משפטית לא תוכל להתקיים אם מי שאמור לייצג אותה – יעשה דין לעצמו. לא בכדי מוגדר עורך דין כ- officer of the court. בהתנהלותו, בוודאי ככל שהדבר אמור בייצוג בבתי משפט, אמור עורך הדין להוות שליח וממונה

 

 

 

 

[17]

מטעם ביהמ”ש ולהקפיד על תקינותו של ההליך המשפטי. התנהגותו של המערער מהווה דוגמא מובהקת לנורמה הפוכה מזו הנדרשת מעורך דין. וכי מה יאמר האזרח מן השורה, אם עורך הדין מרשה לעצמו להתעלם במצח נחושה מהוראה אופרטיבית בפסק דין של ביהמ”ש העליון, במיוחד כזו המופנית אליו אישית. המערער הורשע ב- 7 עבירות שונות של התחזות לפי סעיף 97 סיפא וכן ב-3 עבירות של ניסיון להתחזות,  ויש בכך זלזול מופגן ומתמשך מפסקי דין בעניין השעייתו.

 

באשר לקנס,

30. העונש הקבוע בחוק לעבירת ההתחזות הוא שנת מאסר או קנס בסך 5000 לירות.

מכוח הוראת סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, הקנס המקסימאלי שניתן להשית על עבירה שעונשה לא יותר משנה הוא 26,100 ₪. בימ”ש קמא, עשה שימוש בסעיף 63 המתיר הטלת קנס לפי שווי הנזק או טובת ההנאה, ומכח סעיף זה הטיל כאמור קנס בסך 40,000 (החורג מתקרת הקנס ע”פ סעיף 61(א)(2) כאמור לעיל).

אליבא דבימ”ש קמא בעבירות שביצע המערער טמונה באופן אינהרנטי “כוונה לעשיית רווח כלכלי”, שעל כן ניתן להיעזר בסעיף 63.

·         מה זה “טמונה באופן אינהרנטי” בלי כל הוכחה?

·         לפי איזה “תחשיב” הגיע ביהמ”ש לחישוב של כמעט 6,000 שקל לכל הופעה (כאשר באף אחת מהן בית המשפט בפועל לא התיר למערער לייצג את הנאשם)?

·          “כוונה לעשיית רווח כלכלי”: המקסימום שאפשר לומר – את זה רואים גם בעדותו של המערער וגם בתיקים עצמם – הוא שהמערער ראה לעצמו חובה חוזית ומוסרית להשלים דברים שהוא התחיל בהם לפני ההשעייה!

המערער חולק על קביעה זו ולשיטתו סעיף 63 אינו רלוונטי. אינני רואה להכריע בסוגיה זו שכן מקובלת עלי לעניין זה תשובת הפרקליטות. מדובר ביותר מאשר עבירה אחת של התחזות, ולצדן גם ניסיון התחזות, במקרים שבהם נמנע מהמערער הייצוג.

ריבוי העבירות, מאפשר הטלת קנס בגין כל אחת מהן, ומכאן שביהמ”ש לא חרג מתקרת הקנס המותרת.

·          כאן טמונה הפירכה הגדולה של פסק-הדין, הסוגרת את הצירקולוס-ויציוזוס שלו: כיוון שלא יכלו להראות (לא עפ”י כתב-האישום ולא עפ”י הראיות) כל מרכיב של “רדיפת-בצע”, לקחו מספר פעולות ספוראדיות, וצירפו אותן – באופן “אינהרנטי”, כמובן – ל”דרך עיסוק”, ומשכבשו את היעד שסומן מראש (הרשעה בעבירה של “רדיפת בצע”, ר”ל), ורצו להחמיר בעונש, חזרו והפרידו אותן – באופן “אינהרנטי”, כמובן – לשבע פעולות “ספוראדיות” של “רדיפת בצע”.

·         אבל אם מדובר בפעולות “ספוראדיות” – בוודאי ובוודאי שאין בה, כשלעצמה, “דרך עיסוק” (way of trade).

·         מעניין שאף פעם לא מוצאים משהו “אינהרנטי” לטובת הנאשמים. רק לרעתם, ואחר-כך לא מבינים כיצד – למרות מלאכת-הפרטאץ’ של המשטרה והפרקליטות – 99.8% מהנאשמים מורשעים בדין!

·         כן, המשיכו לקונן כך על אבדנו של אמון הציבור, לחלופין לתרץ אותו בפני אלה שכבר לא מאמינים בכם (ולא מוכנים לקנות את התירוצים האלה), ולחלופי-חלופין – להתכחש לו.

31. בימ”ש קמא נתן דעתו למצבו הכלכלי של המערער כפי שעלה מדבריו ומעדותה של אשתו (שהעידה לעניין העונש). הקנס נקבע תוך התחשבות בדבריהם ובימ”ש קמא ציין כי אלמלא התחשבות זו “היה ראוי להטיל קנס כבד יותר”.

אכן כך. ריבוי המעשים והשיטתיות בה בוצעו מחייב היה הטלת קנס כבד יותר, שעל כן אין מקום להתערב בו. אינני מקבלת את הטענה כי הקנס יהפוך בהכרח למאסר בפועל. חזקה על המערער כעורך דין בעל הצלחות כפי שהציג עצמו, כי יצליח לגייס את הסכום. אם יחליט לרצות מאסר תמורתו – תהא זו החלטה מושכלת ורצוֹנית שעליה ניתן לומר רק, כי רצונו של אדם – כבודו.

 

הערת סיום :

32. נמנעתי במתכוון מלהעיר על סגנונו הבוטה והמשתלח של המערער לכל אורך הדרך. המערער שבפנינו “העשיר” את פסיקתם של בתי המשפט בישראל על כל ערכאותיהם, במשך שנים רבות. בחלק לא מבוטל מהם נמתחה ביקורת על צורת ההתבטאות, אלא שהמערער ממשיך בדרכו.בעל”א 4743/02 עו”ד שמחה ניר נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (לא פורסם, 7.7.2005) נאמר:

 

 

 

[18]

“…העבירות שבביצוען הורשע המערער והרשעותיו הקודמות בתחום השיפוט המשמעתי של עורכי הדין, מלמדות כי המערער אימץ לו כדרך קבע, בחייו המקצועיים, נוהג של התבטאויות בוטות כלפי שופטים ועורכי דין, ונקיטת צעדים שונים, בלתי מקובלים, שמטרתם להביא את בית המשפט להגיע לתוצאה שנראית נכונה בעיני המערער. בצעדים אלה, מפריע המערער לבית המשפט לעשות משפט, לעיתים מטעה אותו ביודעין, ומבזבז את זמנו כמו גם את זמנו של הצד שכנגד. כל ההליכים הקודמים שננקטו נגד המערער והעונשים שנגזרו עליו לא הועילו במאום כדי להביאו לשנות מהתנהגותו. כפי שכבר אמרנו, גם טענותיו הנוכחיות של המערער מעלות חשש ממשי כי אין הוא מבין את חומרת מעשיו, ועל כן לא ניתן להניח לטובתו ולצפות כי ישנה את דרכיו מעתה ואילך…”

 

התנהלותו של המערער בתיק הנוכחי לרבות התבטאויותיו מהווה איפוא שלב נוסף בהתנהגות שיטתית ומכוונת, שאותה אימץ לעצמו זה מכבר. התנהגות זו מצביעה על העדר כל הכרה במחויבות ובאחריות הנובעים ממקצוע עריכת הדין.

·         עוד דוגמה לבזבוז זמן שיפוטי לעניינים שאינם רלוואנטיים לפסק הדין, מצד מי שלא מוכנים להקדיש זמן לשמיעת בעלי הדין.

·         על “הערת הסיום הזאת”, לגופה – ראו בבקשת הרשות לערער.

 

כאמור אציע לחברי לדחות את הערעור כולו.

 השופט ז’ המר, סג”נ:

 

אני מסכים.

                                  __________________                                                  ז’ המר,  שופט

     סג”נ

 השופטת ת’ שפירא:

 

אני מסכימה לאמור בחוות דעתה המפורטת והמנומקת של חברתי אבה”ד ומצטרפת למסקנותיה כי יש לדחות את הערעור הן בכל הנוגע להכרעת הדין והן על גזר-הדין.

 

·         הקלישאה “פסק דין ארוך, מפורט ומנומק”, השחוקה-מרוב-שימוש, משמשת, במקרים רבים – רבים מדי – כ”כתב הגנה” לפסק-דין מלא “מים”, אשר הולך סחור-סחור כדי לחמוק מהתייחסות לטענות הצריכות לעניין, ולהגיע, תוף עקיפתן, אל המטרה אשר סומנה מראש.

ראו, לעניין זה, את נספח ז’ לבקשת הרשות לערער (להלן – הבקשה).

 

                                  __________________                                                  ת’ שפירא,  שופטת

 

 

 

[19]

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של השופטת ברלינר, לדחות את הערעור כולו.

 

ניתן היום יט’ בסיון, תשס”ח (22 ביוני 2008) במעמד הצדדים.

                                                                              

 

לפרק י’ לבקשת הרשות לערער, בו מופיע לראשונה הנספח הזה