לא סלחתי כדבריך

לא סלחתי כדבריך

גלעד קדומים
11.08.2008 01:30
ולתפארת מדינת ישראל

ולתפארת מדינת ישראל


במלאת שלוש שנים לפוגרום גוש קטיף פורסם בכלי תקשורת שונים מכתבה עלום השם של אחת החיילות שהשתתפו בגירוש.

היא כתבה כמה קשה לה לחיות עם הפשע שהיא ביצעה. נו, אז היא לא בדיוק קראה לזה פשע.

היא גם התנצלה אבל לא בדיוק על הגירוש עצמו… אבל בכל זאת, היא ביקשה סליחה.

ואני לא סולח. אפילו שלא התגוררתי שם.



מן ההגינות שאבהיר עוד בתחילת הדברים – לא התגוררתי בגוש קטיף.

אבל זה בכלל לא משנה.

אני לא סולח משום שהפשע נעשה גם כלפי, כמו גם כלפי כל אחד מאלה שמחו, הזדהו, הרגישו חלק או אפילו סתם אזרחי המדינה התמימים שיום אחד הודיעו להם ששוברים להם את המדינה ויחד איתה את הלב.

בעצם כלפי כל אחד מאזרחי המדינה, אפילו אם באיוולתו תמך בגירוש. משום שפשע זה מהווה נקודה קריטית בתהליך ההתפרקות והאבדון שלה.

לא. אני לא סולח לך משום שלא הרסת את גוש קטיף על תושביו ועל בתיו ועציו וחממותיו וגני ילדיו וקבריו בלבד – את הרסת מדינה שלמה. הפכת אותה לארץ מבולקה.

אני לא יכול לסלוח לך אפילו שאת ממש מתחננת משום שאני לא יכול לשכוח את התחנונים שלנו בדמעות שליש. ואת האדישות שלך ושל חבריך כלפי הדמעות הטהורות שנשפכו כמים. ואת שטיפת המוח שגרמה לך ולחבריך להיות אטומים עד אימה. בכלל לא בני אדם.

אני כלל לא יכול לסלוח על חוסר אנושיות. אפילו אם אני רוצה.

 

נכון, תמיד ניתן להסתתר מאחורי הטענה שאפילו כמה קטומי מוח בקרב הכתומים טענו בלהט – ” פקודה חייבים לבצע”…

נו, באמת… אחד הקשקושים הראשונים שמלמדים עליהם עוד בטירונות הוא שיש פקודות שלא מבצעים. נקודה.

זה לא סוד – יש “קוד אתי” אבל משום מה ה”אתיקה” שלו נועדה לרצות אנשים מאד ספציפיים ואם להיות גלויים – נעדרי מצפון.

אז נכון, גם יש חרטה ויש קבלה לעתיד – אבל מה זה עוזר בדיוק? ולמי?

אחרי שעשית פשע אכזר ונורא כמו גירוש אנשים מבתיהם, הריסת מרקם חיים, אלימות כלפי מחצית מאוכלוסיית המדינה, בוז לכל הערכים שלהם והוצאת מתים מקבריהם זו חכמה קטנה מאד לבקש סליחה. היית צריכה לחשוב על כך קודם! היית צריכה להקשיב לדברים המפורשים שצווחו לתוך אזנייך. לבכיות ולצעקות ולכאבים. אי אפשר היה לפספס אותם – הם היו קרובים אליך וקולם נשמע מקצה העולם ועד קצהו. אין לך זכות ואפשרות לומר שלא ידעת. שלא הבנת. אז אחרי שכבר ביצעת את הפשע, לבוא ולומר שאת מתנצלת זה לא עוזר.

אולי היית ילדה מבולבלת, כפי שאת מעידה על עצמך במכתבך, אבל היית מספיק בוגרת בשביל לאחוז נשק בידך וגם בשביל להצביע לכנסת היית מספיק בוגרת – אז את אחראית למעשיך.

ומי שעושה מעשה פשע שכזה לא יכול לספר שהוא היה מבולבל. זהו פשע יותר מדי חמור. פגיעה ביותר מדי אנשים. פגיעה בחברה שלמה ולמעשה במרקם החברתי של המדינה כולה.

לא יכולתם שלא לדעת את זה. העיוורון הזה היה מרצון ולא מאונס.

רציתם לא לדעת.

רציתם לא לראות.

רציתם לא לשמוע.

וזה מה שעשיתם…

אפילו בזתם לדמעות שלנו. אולי את אישית לא בזת אלא סתם היית אדישה, אבל מספיק בוז ראינו מול העינים. “מתבכיינים” כינו אותנו. “אוכלי חינם” השמיצו אותנו. עד היום שומעים הדים של הדברים המרושעים הללו.

עד היום מקבלים את כל השקרים הללו כ”הלכה למשה מסיני”.

הרי כל אידיוט זב חוטם וחסר מעוף במדינה המבולקת הזאת יודע ש”ממסד ועד טפחות” קיבלנו וילות במתנה (תשאלי את חיים חפר). הם גם יודעים כמה הביטחון השתפר פלאים מאז הגירוש המטורף הזה.

וכמובן כל השקרים הרגילים והנתונים הכוזבים של אבדן, שכול והשתמטות שמספרים חבריך מסביב כדי להתחמק מאחריות לאנושיות בסיסית שאמורה להיות להם. כל השנאה והצמאון לדם המתנחלים באשר הם.

למען האמת – תזכורות מהפוגרום שהשתתפת בו עדיין צצות מדי פעם – בחברון, בחומש, ובעוד כל מיני מקומות…

 

אין. אין ולא תהיה לי את היכולת הנפשית הזאת לסלוח לאחת כמוך.

את מן הסתם יכולה להבין אותי. זה בערך כמו שהנאנסת תתקשה לסלוח לאנס או שנרצח יתקשה לסלוח לרוצח.

ועשית לנו את שני הדברים הללו.

אז אני פשוט לא מסוגל.

אפילו אם אני נורא רוצה – הלב ממאן. הלב לא מסוגל להכיל סליחה לביצוע פשעים שכאלה.

 

ההתעמרות במגורשים עד היום רק מוסיפה חטא על פשע, אבל היא הנספח של הפשע.

זה שעד היום לא מצאו להם פתרון וזה שנהרסו בגללך משפחות שלמות זה תוצאה של הפשע שביצעת.

אבל הפשע עצמו חמור מנשוא. פשע שנוגד כל אנושיות שהיא. גירוש אנשים מביתם על לא עוול בכפם. בית שהם בנו בעשר אצבעות למרות כל ההשמצות וכל המכשולים ששמו חבריך בדרכם. שסע עמוק בחברה וקריעת אדמת מולדת מהידים. באכזריות. בציניות. ברשעות. בשטניות אמיתית.

 

לא, גברתי המצטערת בדיעבד, אני לא יכול לסלוח לך על מה שעשית לי. לנו. לכולנו.

לא יכול לסלוח לך על אטימות הלב והמוח.

לא יכול לסלוח לך על ההרס הבלתי נסבל הזה.

לא יכול לסלוח לך על הציניות.

לא יכול לסלוח לך על האדישות.

לא יכול לסלוח לך על ההסתתרות מאחורי הסינר של החלטות פוליטיות.

ובעיקר לא יכול לסלוח לך על ההתנתקות המנטלית מאנושיות בסיסית.

 

מתמונות ההתנתקות

המצפה לישועה

גלעד קדומים

ירושלים

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר