שוב הקוזאקים הנגזלים

שוב הקוזאקים הנגזלים

אהרון רול – טורונטו
06.07.2008 07:40
שוב הקוזאקים הנגזלים


הגישה האווילית באצטלה של התייפיפות, אשר אולי נאה לאדם פרטי אך מהווה סכנה לקיום מדינה, של אהרון (בייניש) ברק אשר גרס בהזות-שכל התואמת התנהלותו של בן טיפש-עשרה תחת השפעת חומרים מרחיפים, כי בכל מצב וענין זכויות הפרט קודמות לזכויות הפרטים בציבור, העמידה את מדינת ישראל על בירכיה ואפשר עדיין שתדרדרה לאבק.



כאשר עוסקים אנו בנושא “ניגוד ענינים”, עוסקים אנו בנושא מסובך הי מנו ת”ק מונים דהיינו, מהי האמת בניגוד לצדק.  ברי הוא כי כל החוטא בניגוד עניינים רואה את הנושא לפניו לאור האמת שלו בעוד אשר אותם המסוגלים לזווית הראיה של הצדק האבסולוטי יראו באותו נושא “ניגוד ענינים”.

הנה באים אנו ליועץ המשפטי לממשלה מזוז.  מיהו מזוז ומהיכן הגיע למשרתו אינו חשוב כרגע אך מעשיו של הלה תוך מילוי תפקידו חשובים גם חשובים.  מזוז משחק לנו כאן את תפקיד הקוזאק הניגזל.  מזוז הוא הנגוע בניגוד עניינים חריף בנושא ועדת הבדיקה הממשלתית לענין משפט רמון.  הרי מי אם לא מזוז קיפצץ על כל מקרופון ומצלמת טלויזיה וחיצרץ דעתו על מישפט רמון בעוד משפט זה מתנהל, מתוך כוונה ברורה להשפיע על פסיקת השופטים?  האם ישנו איזה שהוא ספק כי מזוז מגן כיום על החלטתו השגויה והתמוהה וחסרת הבסיס להעמיד את רמון למשפט?  זהו אותו מזוז המספר לנו כי מר פרידמן נגוע בניגוד עניינים תוך קעקוע שלטון החוק. נשמע כבדיחה גרועה אם לא היה זה רציני לחלוטין.

ראו גם ראו את עמותת אומ”ץ אשר ניראה כי מישהו שם התבלבל כדבעי.  נציגי העמותה טוענים כי פרידמן פועל מתוך דעה קדומה וניגוד עניינים.  אולי, אך האם אומ”ץ אינה פועלת מתוך דעה קדומה כנגד אולמרט וכורכת עקב כך נושא פרוד לחלוטין, כהצעתו של מר פרידמן, עם ענייני השחיתות שלו? 

שלא יהיו כאן אי הבנות, פעולותיה של אומ”ץ הינן מוערכות וחשובות ביותר לכולנו בחשיפת שחיתויות המערכת הציבורית אך אין זאת אומרת כי העמותה ואנשיה חפים מטעויות.  הנה הדוגמא לכך, יפתח הקורא את עמוד 34 בסיפרו של אריה אבנרי “זעקי ארץ מושחתת” וימצא שם עדות קולמוס להתנגדותו / מלחמתו של אבנרי בשר המשפטים מר פרידמן זמן רב לפני הארוע הנדון כאן.  אז מי כאן שטוף בדעות קדומות?  ניראה כי אכן מישהו התבלבל,  באומ”ץ נילחמים לגופו של אדם (מר פרידמן) ולא לגופו של ענין (סאוב המערכת המשפטית והפרקליטות).  בעליל הוא כי גם אנשים טובים כחברי אומ”ץ כשלו קשות ב”אתרוגנות” ועליהם לשקול שוב צעדיהם.  הרי איננו חפצים בשקיעת האמון בעמותה חשובה זו.

 

התבשרנו בקול תרועה על ידי עיתון “הארץ” כי …האזינו האזינו, ברק  כן כן ברק אומר באותיות קידוש ראשיות כי הצעתו של שר המשפטים מר פרידמן נגועה אינטרס פוליטי ולא סתם אחד אלא אינטרס פוליטי כבד.  ראו מיהו המדבר. ברק, אשר תושבי עוטף עזה חייבים לו נאצות ומארות עקב השיקולים הפוליטים בהם הוא נגוע אשר הביאו מאות פצצות קסאם ופצמ”ר על ראשיהם הוא שמעיז לפתוח פיו בדבר אינטרסים פוליטים.  חמור מכך, ברחבי המדיה מתהלכות ידיעות כי הסיבה לכל מהלכי אהוד ב’ משך השנה האחרונה בנוגע לרצועת עזה כרוכים רובם ככולם באינטרס (טוב. טוב. לכאורה) הברור שיש לאיש “מאקירוב” בתמלוגים השמנים, כ-100 מיליון דולאר, אשר עתיד הוא לשלשל לכיסו מעסקת הגאז עם “בריטיש גאז” אשר אמורה לספקו לישראל משדות הגאז הימיים לחופי רצועת עזה.  ברי הוא כי החמאס הוא ששולט היום בעזה , ובמרבצי הגאז כתוצאה, וכך אם מרגיזים אותם במבצע צבאי קטן, אין תמלוגים ואין שלמונים, אך העיקר שיש ‘תהדיה’ להעביר העסקה “בהשקט ובביטחה”.

חמור מכך, אהוד ב’ בהתקפתו על פרידמן משלם, על פניו ולכאורה, את האתנן למערכת המשפטית מפני העמדתו לדין עקב פרשת העמותות הנפשעת אשר אמנם ניסגרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ד’אז “מחוסר הוכחות” אך וודאי לא ניסגרה ולא תיסגר אי פעם במחשבותינו ודעתנו.

ומה באשר לעיתון “הארץ” עצמו? עיתון זה אשר אינטרסים פוליטים מוטי אג’נדה שמאלנית קיצונית וניגודי עניינים בדיווח חדשות אשר למצער לוקות אנושות אף גם בהעדר ריח של אוביקטיביות,  הינו לחם חוקו מדי יום ביומו, לפחות בהתאם לתקנון מועצת העיתונות בישראל. 

העובדה כי המועצה אינה באה חשבון עם עיתון זה אינה באה להעיד כי אין דברים בגו אלא מעידה כי מועצת העיתונות אימפוטנטית סופנית ועושה עבודתה פלסתר. ממניה של הגב’ דורנר לתפקיד היו בוודאי ערים לאופיה הנסגני של זו.  הרי כל בר דעת יבחין מיד כי עיתון “הארץ” יוצא כנגד מר פרידמן מתוך שמנסה לשמר את שלטון האליטות השמאלניות קיצוניות ומנהיגן, בית המשפט העליון, אשר יש לעיתון אינטרס ברור בשימור כוחן על מנת שיתגמלו (לכאורה) חזרה בעסקאות סיבוביות.

באם ננסה להתרומם מעל מסך האבק השורה על הניצים בפרשה זו הרי נבחין בבירור כי הבעיה כאן אינה מר פרידמן, רמון, ברק או אולמרט.  בעיית עם ישראל היא המערכת המשפטית על מרכיביה השונים, כולל מערכת אכיפת החוק, אשר הוזנתה על ידי נשיאה הקודם אהרון ברק וממשיכתו בתלם דורית בייניש.  ממסורת משפטית, ערכית ומוסרית מפוארת עד לפני כחמש-עשרה שנים הושלכה המערכת לעבר ידיו החמדניות ושאיפותיו המגלומניות, שגעון גדלות בעיברית למי שפספס, של אהרון ברק אשר יותר משהיה משפטן התנהל זה כאחרון הפוליטיקאים הבזויים במערכת הציבורית.  הזניית המערכת השיפוטית פרושה היתה והינה הפיכת המערכת השיפוטית למפלגה ככל מפלגה תאבת שלטון אשר אינה בוחלת באמצעים, חלקם אף סרוחים, חלקם אולי בצידו האפור של החוק על מנת להשיג מאווייה.

מאידך, בניגוד למפלגות פוליטיות אשר חייבות לקבל את אמון הציבור ולמסור לו דין וחשבון תקופתי מדי ארבע שנים, פעלה ועדין פועלת המערכת המשפטית תחת שרביטם של הפוליטיקאים אהרון (בייניש) ברק כמורמת מעם, כאליטה וחונטה אשר חייבת דין וחשבון לעצמה בלבד.  התנהלות זו הינה טוטליטרית בבסיסה ואנטי דמוקרטית בעליל.

בל ניתמם, מר פרידמן רואה בפרשת רמון אך את חוד החנית במלחמתו לקרוא למערכת המשפטית והפרקליטות—משרתה הנרצעת והמתוסבכת– לסדר ולהשיבה למעמדה הנכון והראוי כרשות מאוזנת, מאזנת ושוות כוח בין הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת.

קיימת התאמה מלאה בין ההתנהלות מוטת האג’נדה והמגלומנית של בית המשפט העליון והתערערות הסדר הציבורי בישראל.  אין בכך לטעון כאן כי התנהלויות השלטון לפני הופיע ענני השחור של אהרון ברק היו כולם סוגים בשושנים אך באם מדד הסדר הציבורי הינו פועל יוצא של אמון הציבור במערכת השיפוטית ובית המשפט העליון כמיצגה הרי צניחת האמון הציבורי במחצית מרמתו אך לפני כ-15 שנים, התואמת בבירור את תקופת שרותם של אהרון (בייניש) ברק והמהפכה השיפוטית הקלוקלת שלו מראה כי המגלומן “הצליח” במבחן התוצאה לדרדר כדבעי את המערכת השיפוטית ובעקבותיה את כלל הסדר הציבורי בישראל לרמת אנרכיה כוללת בקירוב.

הגישה האווילית באצטלה של התייפיפות, אשר אולי נאה לאדם פרטי אך מהווה סכנה לקיום מדינה, של אהרון (בייניש) ברק אשר גרס בהזות-שכל התואמת התנהלותו של בן טיפש-עשרה תחת השפעת חומרים מרחיפים, כי בכל מצב וענין זכויות הפרט קודמות לזכויות הפרטים בציבור, העמידה את מדינת ישראל על בירכיה ואפשר עדין שתדרדרה לאבק.

כל אלו היוצאים כיום כנגד מר פרידמן יוצאים למעשה כנגד צעדי התיקון הקיומיים שלו ושל כלל עם ישראל בענין המערכות המשפטיות הסורחות, חד וחלק. עלינו לחדול משנאת מרדכי (מר פרידמן) עקב שינאתנו להמן (אולמרט) ולנקוט בשיקולים עניניים כהויתם.  ישנן אלף סיבות מדוע חייבים אנו לשלוח האולמרט הביתה ומיד אך אין זאת אומרת כי הכל שלילי במעשיו כראש ממשלה.

הערה למר פרידמן.  אפשר ואנו מתפרצים כאן לדלת פתוחה אך ככל שחשיבות ענין רמון היא גבוהה ובעזרתה אולי תחזיר את כל המערכת לשפיות ערכית הרי שרבים הקלקולים במערכת המשפטית של היום-יום כגון התארכות משפטים, ענויי דין של אזרחים, תקנים לא מספקים של שופטים, חוסר השתלמויות של שופטים ובכך לוקה ביותר השרות לאזרח.  תחומים אלו מופקדים גם הוא בידך.  עלה והצלח.

ובחזרה למזוז.  רבות כבר נאמר על האיש ואישיותו הלא מחמיאה הנוגדת את הרצוי בעבור אדם נושא משרה כשלו האמור לנתב את התביעה הציבורית והיעוץ המשפטי לממשלת ישראל ולא נשוב לכך כאן.  אך רפיסותו והססנותו אשר הינה אפשר ולגיטימית עד גבול מסוים לאור הנושאים הרגישים בהם הוא עוסק, חצתה כל גבולות ומדדים.  היועץ המשפטי לממשלה מר מזוז, ברפיסותו והססנותו אחראי ממש כפרקליטות המדינה אשר מניעיה ופעולותיה נידרשים לחקירת עומק פלילית חסרת רחמים, להתדרדרות הסדר הציבורי והשחתת המידות במדינת ישראל.  העובדה כי כה רבות מוטל על כיתפי אדם אחד אשר אינו ניבחר על ידי הציבור מעידה כי משהו לקוי בכל מרקם התנהלותנו.

לא רק המערכת השיפוטית חייבת בשינוי ממשי ודחוף בהסרת עודפי זכויות וכוח. העובדה כי בידי אדם אחד כמזוז נתונה הזכות והרשות להחליט כי נושא זה או אחר “אינו מהווה ענין לציבור” בעוד הוא אינו ניבחר ציבור ואינו רשאי לכן לדבר ולהחליט בשם הציבור אומר דרשני.  תמוה הוא מדוע זה לא הישכילה הכנסת עד היום, כ-60 שנים מקום מדינת ישראל, להפריד את רשויות היעוץ לממשלה והתביעה הציבורית מידי אדם אחד ויחיד.  אפשר ונושא זה לא הפך רגיש כאשר אנשים ראויים יותר איישו את כסא היועץ המשפטי לממשלה ואפשר כי אך יד המקרה הוא.  מכל מקום נושא הפרדת הרשויות לשני תפקידים: יועץ משפטי לממשלה וראש התביעה הציבורית הינו חיוני ודחוף ברמה קיומית לאומית ואנו למעשה באיחור רב לגביו.

גם המשטרה ברוב עזות מצחה עושה דין לעצמה ומחליטה ללא אפשרות עירעור כי בשורת נושאים יש לסגור את התיק “מחוסר ענין לציבור” נושא פסול מעיקרו ונותן פתח לשחיתות אישית משטרתית וציבורית ללא גבולות.

יש להוציא מידי היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה כאחת את הזכות והרשות להיות פוסקים אחרונים בענין “חוסר ענין לציבור”.  יש לקבוע נציג או נציגי ציבור, בעלי השכלה משפטית, בילתי תלויים ובעלי עבר ללא דופי ליד כל אחת מהרשויות הניזכרות אשר יקבלו לעיון את התיקים המיועדים לסגירה בידי היועץ והמשטרה ויחליטו לגביהם סופית בדבר הענין לציבור תוך מתן פומבי להחלטתם.  ללא ספק, הצעדים הנזכרים לעיל ישנו בתוך שנים ספורות את האוירה הציבורית, אמון הציבור במערכת השיפוטית ובטחונו של האזרח בנציגיו בשלטון.

מאמר זה ניכתב כמאמר המשך למאמרי “מבחן הלקמוס” מ-5 יולי 2008

http://www.global-report.net/aroll/?l=he&a=327238

 

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

 

אהרון רול – טורונטו –905-886-8998

amroll@rogers.com

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר