1.      בעקבות מאמרי: “השמאל אינו עוצר באדום”, קיבלתי תגובות גם מאנשי שמאל, והסקתי כי הגיעה העת לחדד – ועל קוצו של יוד – את מהות קיומנו כאן, והחיבור – אם עדיין קיים – בין הציבורים השונים המהווים את האזרחות הישראלית.

לאחר מלחמת יום כיפור, נוצרה אי-הבנה בסיסית בין מיעוט קולני (אך משופע בכסף וקשרים) ובין הרוב הדומם, לעניין המטרות והאופי של מדינת ישראל; זו הובילה לאי-הסכמה בתחומים כגון: גבולות, דת ומדינה, והתייחסות למיעוט הערבי.

בחלוף השנים הגענו למצב שבו אנו יושבים על חומר נפץ; קרי – זה לצד זה חיים שלושה ציבורים, שאין ביניהם מכנה משותף אמיתי והיותר חמור, שניים מאלו, פועלים להריסת המפעל הציוני (ששיאו  היה הקמת מדינת ישראל) וכינון “מדינת כל אזרחיה”.

הציבור הראשון (והרוב) הנו: “העם היהודי” (המאמינים בתורה ובקיום מצוות – הגם שלא הכל מקיימים את כל המצוות – והזיקה המיוחדת בין העם לארצו!).

הציבור השני מוגדר על ידי כ”ישראלים” (מיעוט): דוברי עברית – בינתיים, אך אין להם זיקה להיסטוריה ולמסורת היהודית, והם חיים כאן, בינתיים, מכוחו של הרגל, ומכח נהר הכסף אשר זורם לארץ – והם הנהנים העיקריים ממנו – ומטרתו להפוך את הארץ לבינלאומית.

הציבור השלישי: ערבים שלא ברחו בשנת 1948, קיבלו אזרחות, אך רואים עצמם כפלשתינים החיים בישראל, ונאבקים להריסת המדינה היהודית.

כיום, חלק מהציבור השני – שמאל אנטי-ציוני ואנטי דתי, חבר לציבור הערבי במטרה לכינון “מדינת כל אזרחיה”!

הציבור הערבי רוצה זאת, תוך הריסת הקיים, ואילו ציבור “הישראלים” נחלק לשניים; הרוב שבו, רוצה שוויון מלא למגזר הערבי, בלא שתשונה המסגרת המדינית דהיום, ואילו המיעוט – תומך בביטול המדינה היהודית וכינון ישות פוליטית רב תרבותית.

2.      אני חוזר ומציין, את הידוע מזה אלפי שנים; יהדות אינה דת, אלא אורח חיים שניתן לציבור מסוים כתנאי לברכות שמיים וקבלת פיסת קרקע הקרוייה א”י (גם הנצרות והאיסלאם לא חולקים על הכתוב בתורה).

גם מדינות העולם “הנאור”, לא רואות ביהדות דת בלבד, אלא מזהות אותה עם ציבור מסוים ועם ארץ מסוימת (א”י), על רקע זה באו לעולם: הצהרת בלפור משנת 1917, הסכם סייקס-פיקו והכרזת האו”ם מיום 29.11.47, ולא פחות חשוב – מגילת העצמאות של מדינת ישראל מיום 15.5.48.

לפיכך, אף גורם (גם לא מי שחיי כאן) אינו רשאי לדרוש שינוי במגילת העצמאות ולא שינוי בהכרזת האו”ם הנ”ל, שלפיהם מדינת ישראל הוקמה כמדינתו של העם היהודי.

ולסבר את האוזן: במגילת העצמאות אין זכר למונח (שהומצא ע”י אהרון ברק) כי אנו מדינה יהודית-דמוקרטית; ולא בכדי דוד בן-גוריון ויתר חותמי המגילה, לא ציינו זאת!

מי שמבקש שינוי במטרותינו, יכול לבקש קיום משאל-עם ובקרב האזרחים היהודים בלבד; אך גם אז לא ברור אם אנו רשאים לשנות היות מדינת ישראל מדינה יהודית לעם יהודי.

3.      לדאבון הלב, כלי התקשורת הגדולים, ביהמ”ש העליון וראשי מפלגות הקואליציה, אינם משקפים את דעתו ורצון הרוב אלא של המיעוט; אולם הגופים הללו מחזיקים את העם בגרונו, ויחדיו הם מובילים אותו – לפי התהום (הכל כמובן, תחת מסווה כי זו הדרך היחידה והנכונה לשרוד).

רוב העם היהודי (80%), רואים עצמם כיהודים עפ”י התורה וההלכה, והם מתנגדים נחרצות לכינון “מדינת כל אזרחיה” (וגם לכינון מדינה ערבית בין הים לירדן).

לאור הנ”ל, נשאלת שאלת השאלות: הכיצד זה שהרוב הנ”ל אינו בא לידי ביטוי באופן חד בכנסת, בתקשורת, בביהמ”ש העליון, באקדמיה, ואפילו לא בצה”ל?

או שתשאל שאלת ראי: הכיצד זה, שלמרות הרוב הנ”ל, הקואליציות משנת 1992 ואילך, גוררות את המדינה יותר ויותר שמאלה?; מדוע כל כלי התקשורת הגדולים (רדיו, טלביזיה, עיתונים) מדברים וכותבים באותה “שפה”? (כיבוש, מתנחלים, מדינה פלשתינית וכד’)?

איך קרה, כי ביהמ”ש העליון (אט אט) הפך את המדינה היהודית למדינת יהודית-דמוקרטית, ומכאן סולל את הדרך “למדינת כל אזרחיה”?

תשובות מלאות לשאלות אלו מצריכות עבודת דוקטורט (ולא אחת), אולם “בקליפת אגוז” אתייחס למספר דברים:

א.      האינטרס האמיתי של המערב, אינו בקיום מדינה יהודית ב-א”י, אלא במדינה חילונית (ואז אין מניעה ממדינת כל אזרחיה), כדי שלא להרגיז את העולם המוסלמי, שעמו יש למערב אינטרסים כלכליים ענקיים (אספקת נפט ומאידך מכירת מוצרי תעשייה וצריכה לצרכן הערבי).

ב.      לצורך כוון האזרחים לרעיון “מדינת כל אזרחיה”, הוזרמו ומוזרמים מידי שנה מיליארדים של דולרים ויורו, ממוסדות ממשלתיים וגופים נתמכי שלטון – ממדינות המערב (בעיקר מארה”ב, גרמניה, אנגליה, ספרד, איטליה וצרפת) לגופים ממלכתיים, ארגונים שונים, ותנועות חוץ-פרלמנטריות בישראל.

כסף זה עושה דרכו גם ל: פוליטיקאים, עיתונאים בכירים, ומוסדות אקדמיים!

כרגיל, בעל המאה הינו בעל הדעה, ואז כל מקבלי הכספים, התחילו “לדבר” באותן מטבעות לשון וביטאו אותו הלך רוח ומחשבה! קרי: הנצחון שלנו בשנת 1967 הפך לכיבוש, האנשים שבאו להתיישב באדמה שלנו (והיא שלנו מכל היבט שהוא), כונו “מתנחלים” ולא מתיישבים.

שמירה על מסורת וערכים יהודיים, סומנה כהתנהגות ברברית וארכאית, והחלה סגידה לחופש הפרט (ולכן מותר הכל, לרבות מצעדי גאווה בלב ירושלים).

ערכים נשגבים, שבזכותם קמו קיבוצים ומושבים (כגון: שיתוף, עזרה הדדית וכד’), הוחלפו בערכים קפיטליסטיים ואינדיבידואלים (כגון: חייה ותן לחיות, העושר מביא גם אושר, אל תהא צודק אלא חכם, בלה כי ממילא הגוף מתבלה ועוד).

ג.       המערב לא הסתפק בהזרמת כספים ישירה, אלא דאג לפתוח את מוסדותיו הפיננסיים בפני עסקים ישראלים (קרי: התיר לחברות ישראליות להרשם למסחר בבורסות הענק; בנקים גדולים החלו להלוות כספים לחברות בישראל, קרנות ממשלתיות נפתחו בפני אונ’ וחברות בתחום ההיי-טק).

ד.      כך נוצר מצב שבו המשק שלנו תלוי באופן מוחלט ברצון “הטוב” של מנהיגי המערב; כל הפוליטיקאים בכל המפלגות שבכנסת, תלויים במימון חיצוני כדי להיות מועמדים ריאלים לכנסת, בתוך מפלגתם, ואח”כ כדי שמפלגתם תזכה לנתח רציני בעוגת “הבוחר” (האזרח); ומי בנוסף מספק כספים לפוליטיקאים? אנשי עסקים “אצלנו” המחפשים “שקט ושלווה” במזרח התיכון, כדי שיוכלו להמשיך ולעשות עסקים עם “העולם”!

4.      רוב הפוליטיקאים קרוצים מחומר רך, שאינו עמיד לאור השמש, וגם לא לאור הרך הזורח משטרי כסף; אולם עדיין נשאלת השאלה: הכיצד שופטי ביהמ”ש העליון, שאמורים היו לשמור על גחלת מגילת העצמאות ועל האינטרס הקיומי של העם היהודי היושב בציון, החלו במסע רגלי (שהפך לנסיעה נעימה) לעבר “המשפט הבינלאומי” ביה”ד בהאג, שמירה על זכויות המיעוט הערבי בישראל, ואיסור על הצבא לנהל מלחמה אמיתית באויב?!

כאן אין ספק, כי המסע שמאלה החל עם בחירת אהרון ברק לנשיא ביהמ”ש העליון, וזה החל לכוון פסיקות של בג”צ, ודאג למנות שופטים חדשים שהסכימו לדרכו ולקדם שופטים שהריעו לכבודו.

כדי לאמת טיעוניי אלו, אין צורך להסתמך על יריביו של ברק, אלא דיי בדברים שהלה אמר בריאיון שנערך עמו ע”י עיתון “הארץ” ביום 11.4.08!!

כאן ברק מדבר כשופט בדימוס, המשוחרר מגלימתו ומאילוצים תקשורתיים, ולכן אין צורך לחפור כדי להבינו.

(ניתוח דברי המרואיין ייעשה במאמר נפרד).

5.      לסיכום: אין טעם לפנות לבג”צ כדי שיפעל ככזה, שכן לא דיי בכך שאינו משקף רצון העם, אלא פוסק בניגוד לחוק (מגילת העצמאות; וזו אינה מסמך דקלרטיבי בלבד) ובניגוד לאינטרס הקיומי של העם היהודי.

אין טעם לפנות לכנסת, שכן משטר המפלגות (שגנבו לעם את השלטון ב-1949), אינו משקף את העם היהודי, אלא את העסקנים שהשתלטו על מוסדות המפלגות לפני קום המדינה, ובאופן פורמלי לאחר שנת 1949.

ואם אתם חפצי חיים, אזי דרשו – בכל דרך, לפזר את הכנסת כדי שתבחרו כנסת מיוחדת שתקרא “כנסת מכוננת”, ואם המפלגות תסרבנה, צאו והפגינו ללא הפסקה, סביב משכן הכנסת, עד אשר החומות תפולנה.

ואם גם זה לא יעזור, נשקול אילו מיסים לשלם ואילו לא, אם ומתי נלך לשירות מילואים; שכן אין טעם בריקון כיסנו וסיכון ראשנו, כאשר השלטון – נגדנו!