ב”ה

מורשתו הארורה של בגין  

זמביש “הציב פי אלף קרוואנים יותר מכל מתנחל אחר”, הוא גם הקים סוכה והזמין אליה את פושע המלחמה, דן חלוץ, לאחר חורבן גוש קטיף. זה הרבה הרבה הרבה יותר גרוע ונפשע מניקוב צמיגי מכונית!

אינני בעד ניקוב צמיגי מכוניתו של זמביש וגם אינני נגד, זה בכלל לא הנושא! ניקוב צמיגים, אין בו שום תועלת, לבד מן התועלת לתעמולה נגד העם היהודי והתועלת ששואב מכך חגי סגל, במריחת תובנותיו בעתון (מקור-ראשון, 20.6.2008), לטובת חבר אישי.

זמביש “הציב פי אלף קרוואנים יותר מכל מתנחל אחר”, הוא גם הקים סוכה והזמין אליה את פושע המלחמה, דן חלוץ, לאחר חורבן גוש קטיף. זה הרבה הרבה הרבה יותר גרוע ונפשע מניקוב צמיגי מכונית! זו מחילה לפושעים ומתן אור ירוק לחטאים להמשיך ולחבל בשיבת ציון. זמביש “מתפשר קמעא”. ראשית – את מי מייצג זמביש, לבד מעצמו? שנית, גם לו ייצג מישהו, על סמך מה הוא נוטל לעצמו את הרשות לויתור על עקרון מקודש?

לאויב, שהוא הולך לקראתו, אין שום צידוק לפשעיו, אפילו לא תירוץ סביר, מדיניותו נובעת מסיבה אחת ויחידה – שנאת ישראל! שנאת התורה, שנאת המורשת, שנאת העם ועל כן, שנאת הארץ. כל “פשרה”, שזה המונח האלגנטי לכניעה וויתורים, נותנת למהרסינו ומחריבינו נצחון עקרוני משמעותי. אין כאן “סוגיית מאחזים”, יש כאן מלחמה לחיים או למוות! לא מתפשרים קמעא עם החדלון!

כל ה”יפים” עשו פשרות, שהחריבו את גוש קטיף ואת צפון השומרון, ועוד לפני כן את חבל ימית! ותמיד אלה הן אותן הנפשות הפועלות. ואותם טיעונים מתועבים!

לרבין מותר להחריב את הארץ, כי היא “שלו”, “הוא” כבש אותה. שרון בנה את גוש קטיף, על כן מותר לו גם להחריב אותו. הפה שהתיר הוא הפה שאוסר. זמביש הציב פי אלף קרוואנים, אז מותר לו גם לפרק כמה מהם, “לא כל קרוואן הוא מצדה”, דברי סגל. אולי לא, אך כל הארץ מצדה, וזאת, מבלי להילחם עליה, ולא משום שאימפריה צבאית אדירה עומדת עליה לכלותה, אלא, כמה שכירי חרב רצחניים, של אלה שזמביש מתפשר אתם “קמעא”!

בקור של בגין, זבולון המר ויהודה בן-מאיר באלון מורה (יולי, 1974).

מתולתל השיער, בין בגין והמר, הוא יהודה עציון. היום סבא לנכדים, שנדרס בפרסות סוסו של שוטר עברי, במהלך חורבן הארץ, בפקודת “מדינת ישראל”. 

חגי סגל טרם חווה גירוש על בשרו, על כן הוא יכל לדבר בשוויון נפש על פשרות עם עקרונות שהם בנפשנו. פשרה נעשית בין שני גורמים שיש להם טיעונים סבירים, אך אין פשרה בין אמת לשקר, בין צדק לעוול, בין חורבן מהיר לחורבן מהיר פחות. אסור להחריב, אין הצדקה להחריב, אין הגיון ואין מוסר בחורבן ארץ ישראל, רק מתוך שנאת ישראל. לא הולכים לקראת פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. פשרה עם הפושעים מעניקה להם לגיטימיות, כאילו יש להם טענה, שאפשר ללכת לקראתה קמעא. כאן המקום להזכיר את דבריו של מנחם אוסישקין בדיון על “תכנית החלוקה:

לא הרי המצב אם עושים זאת בהסכמתנו, או אם עושים את זאת נגד הסכמתנו. זוהי השאלה העיקרית. אם עושים זאת בהסכמתנו, אז אנחנו בוגדים בכל התקווה בשלימותה, תקוות הדורות. אם עושים זאת בלי הסכמתנו, הרי דברים רבים נעשו בלי הסכמתנו – גם ה”אוטו דה-פה”, גם הפוגרומים ברוסיה נעשו בלי הסכמתנו, וגם פוגרומים בארצות שונות נעשים בלי הסכמתנו – אבל אז אין אנחנו בוגדים באומה.

חגי גם נעשה דרמטי: “יו”ש בלי זמביש זה כמו תל-אביב בלי דיזנגוף, חיפה בלי אבא חושי ונתניה בלי עובד בן עמי..”. מה עם “ירושלים בלי טדי קולק”? מה עם “יש”ע בלי עזה”? ואולי בעינינו יו”ש בלי לוינגר זה כמו יהודים בלי אלוקים? מה הקשקושים האלה?

ועוד: “אם הוא הגיע למסקנה שצריך לוותר בכמה מאחזים, אז אולי אי אפשר אחרת… לא כל קרוואן הוא מצדה…”! יופי, סגל! זה העיקרון, סגל, ע י ק ר ו ן! כל קרוואן הוא אכן מצדה, אלא, במצדה מתו האנשים על קידוש ה‘, להבדיל ממלחמה על כל קרוואן, שזה לחיות על קידוש ה’, ואילולא הזמבישים של הפשרות, והאורלבים, המרגיעים את הפושעים ב“לא יהיה סירוב פקודה”, אין כלל ספק, שהארץ לא היתה נחרבת!!!!!

להגיד ש”אולי אי אפשר אחרת” על הפשרות של זמביש, זה בדיוק כשקריה של מדינת הדמים והזדון הזו, כשהיא מצהירה קבל עולם “אי אפשר לנצח את הטרור בכח”, ובמקביל לתת נשק ל”טרור”, כלומר, לחמש את הג’יהאד לרצח יהודים, ולשחרר למענו דוויזיות שלמות מבתי הכלא בישראל, כדי שיהיה להם עוד יותר כח, ואפשר יהיה להוכיח ש“טרור אי אפשר לנצח בכח”, וצריך לוותר. זה כמו להגיד, אי אפשר אחרת, על ההכרזות של זבולון אורלב ואפי איתם. הרי, הכרזה אחת, שיהיה סירוב פקודה המוני, היתה מרתיעה את הפושעים, והם לא היו מנסים כלל להרים יד על האידיוטים של “יהודי לא ירים יד על יהודי”!

גם בגין לא הרים יד על יהודי, על כן הרימו ה”יהודים” יד עליו ועל אנשיו. כשרבו מאד החטיפות, ההלשנות, החקירות בעינויים והמסירות לבולשת הבריטית, דרשו אנשיו של בגין להגיב, בגין אסר, כמובן. שמעו ה“אחים היקרים” – המלשינים, המוסרים והרודפים – כי ניתנות להם יד ורגל חפשיות להמשיך ולרדוף את “אחיהם” הנמושות, ועשו זאת ביתר שאת וביתר סאדיזם. וכך הגיעו עד ה“אלטלנה”!

בגין, גם הוא, אמר ש“אין ברירה”, אלא להחריב את חבל ימית, למסור את חצי האי סיני, על כל הפיתוח שלו ועל בארות הנפט באבו-רודס, כדי לשמור על יש”ע…. אז, בינתיים, חבלי יש”ע הפכו ליו”ש, וזמביש ממשיך “להתפשר קמעא” עם תמצית הרע העולמי! למשל, אם דן חלוץ!

בחוה”מ של אותו חג סוכות טיילנו עם בית ספר שדה כפר עציון בעמק שלרגלי בת-עין. בקטע כשחזרנו במכוניות, שמעתי את אורי אורבך, הכהן הגדול של מחנה הדתי-מחמד, מלגלג על איתמר בן-גביר המפגין ליד סוכתו של זמביש, כאשר זה אירח בה את הנבל והפושע דן חלוץ. טוב, את מה שאני חושבת על האפס הזה, אורי אורבך, כבר אמרתי לא פעם. הוא היה חבר קרוב של חגי סגל, ואולי עדיין, והם כתבו יחדיו את הספר “והיום עוטפים בזה דגים”. אז, היה זה ספר משעשע, היום הוא ממש לא מצחיק, כי צוחק מי שצוחק אחרון, והצוחקים אחרונים הם אלה שסגל ואורבך ליגלגו עליהם, ושזמביש מתפשר עמם קמעא.

מסתבר כי הפושעים, שאת נבואות החורבן שלהם מביאים, בבדיחות הדעת, חגי ואורי, עשו הכל, כדי שהנבואות ההן תתגשמנה, בסיועם של כל המתפשרים קמעא קמעא, כדי להוכיח שגם הגאולה מגיעה רק קמעא קמעא…

ובימים האחרונים עולה ווליום ה“אין ברירה” אלא לשלם כל מחיר, כדי להחזיר את הבן הביתה. זה, שהמחיר, אכן, עלול להיות הכל, להרבה מאד משפחות אחרות, שבניהן ייחטפו ויירצחו, זה בסדר, העיקר שנראה לחיילים ולהוריהם, ש“מדינת ישראל”, עושה הכל כדי להחזיר את הבנים הביתה (אמירה שקרית ונפשעת של מרואיין במנגנון התעמולה להשמדת העם היושב בציון, הנקרא – “תיקשורת ישראלית”), אם כמוזלמנים, ואם בארונות מתים.

כמו, אין ברירה, אלא לוותר למען ה“שלום” – ועל כן, אין ברירה אלא לשחרר רבבות מרצחים, מבלי לדרוש גם חייל “נעדר” אחד. כי, ה”שלום” מעל לכל. ובאמת, זה בדיוק כמו אצל הגרמנים – “המדינה שהשמאל בנה”, מעל לכל – DEUTSCHLAND UBER ALLES

או מדינה אנטישמית, או לא כלום! לכן אנו כבר בתחתית המורד לשאול!!!