ב”ה

מי יגֹל עפר מעיניך, יונתן

 (ב) וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ:

(ג) וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן יְקֹוָק בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן:

(ד) וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה:

(ה) הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע: ס

(ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לָנוּ כִּי אֵין לַיקֹוָק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט:

(ז) וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ: ס

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם:

(ט) אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם:

(י) וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם יְקֹוָק בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת:

(יא) וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם:

(יב) וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר פ וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם יְקֹוָק בְּיַד יִשְׂרָאֵל:

(יג) וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו:

(כג) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן: שמואל א פרק יד

לפני כשבועיים שלושה, כשהתקשרתי אל חברתי נאוה בטבריה, היא התנצלה, אמרה שאינה יכולה לדבר עכשו, כי הבטיחו לה ברדיו 103 שהיא תעלה לשידור, היא מצפה לקריאה הטלפונית שלהם. מיהרתי לסגור, וניגשתי למחשב, להעלות את השידור. נאוה לא עלתה ולא דברה עם “גילון עצבני”.

ברדיו 103 משודרת סידרת ה”עצבני”. זה התחיל עם “זהבי עצבני”, וכשהבינו שהעצבנות – שהיא בעיה נפשית – משמשת אליבי נהדר, שבחסותו ניתן לנאץ ולגדף, לשקר ולקלל, אלוקים ואדם, מבלי שהעצבנים יידרשו לתת את הדין, שכן, חולי נפש אינם אחראים למעשיהם, פרשו את מטרית העצבנות על כל מגישי הסידרה, ה”משוחחים” עם המאזינים.

ואכן, אלה שיחות עם מאזינים, המנחה מדבר, המאזינים, אם דעתם אינה תואמת את דעתו העצבנית של המנחה, נאלצים, על כרחם, להאזין, למרות שביקשו לדבר. מדי פעם מצליחים להשחיל מלה, אך היא מעצבנת כל כך את המשוחח, שהוא מרביץ שיחת מוסר, עד שהשעון מורה שעברו שלש דקות, ואז יודיע למאזינו – דברת כבר שלש דקות, נעבור למאזין הבא…. או, אנו חייבים לעבור לפרסומות…

ובכן, שמעתי את “גילון עצבני”, פעם ראשונה בחיי. גילון לא היה בכלל עצבני, כאשר עלה תעמולן שקרן, כנראה בתשלום, ונאם את נאום הגבר, שהופסק מדי פעם על ידי גילון, בכמה מלות מס שפתיים, שלא יכלו בשום פנים ואופן להסתיר את חדוותו של גילון, למרות שהמלים, כאילו באו לקרוא את המדבר לסדר.

החוכמולוג קבע שכל הבעיה של אולמרט היא, שהוא איננו במפלגה הנכונה, הוא צריך היה להיות בליכוד, כי הליכוד מושחת כולו. ואז, כמובן, עבר לנתניהו – נתניהו מושחת יותר מכולם, ומכיוון ששתק ולא ענה לחוקר, אז ראו בו “גבר” והצביעו לו….

אני, אישית, איני חושבת שנתניהו גבר. אני חושבת שהוא נמושה כמו בגין, והרבה יותר מתוחכם מבגין. אבל, לא מן הצד הזה תוקפים אותו שונאי ישראל בכל נפשם ומאודם. הם תקפו אותו כחיות טרף, מן הרגע שעלה על המפה הפוליטית ב”ישראל”, ומעולם לא הפסיקו. למרות, שכמו בגין, גם הוא מילא את כל מבוקשם. אבל, כשהשמאל שונא, הוא שונא!!!

בשעתו, הם תקפו כעדת זאבי טרף את נתניהו בנושא ה”מתנות”. הם בוודאי ידעו, זמן רב לפני שידע העם כולו, שנתניהו היה היחיד מבין כל ראשי הממשלה במדינת הרשע והפשע הזו, שהקפיד על רישום כל המתנות.

והיתה זו לאה רבין, שהחליפה כד כסף מפואר, שקבל כמתנה “ראש ממשלה בישראל”, בתוקף תפקידו, ולא בגלל עיניו היפות בעיני לאה, בשלש קעריות כסף שמצאו חן בעיניה יותר מאותו כד, שכלל לא היה שלה, אלא של המדינה. אבל אצל משפחת רבין היה זה – המדינה זה אני – כמו אצל כל השמאל, שבנה את מדינת הדמים והזדון הזו. איש גם לא העז לומר מלה, חוץ מיואל מרכוס ב”הארץ”, כשהמדינה העניקה ללאה תנאי חיים כאלה של מלכת אנגליה. כזכור, לאה ושייקה לוי ארזו מזוודות, כאשר “גנבו להם את המדינה”. אלא, נתעשתו די מהר – מי ואיפה ירצו אותם… אשר על כן, החזירו את המזוודות לבוידעם.

ובכן, גילון ואותו נוכל התמוגגו יחדיו שעה ארוכה, מבלי להסתכל בשעון.

ואז העלה גילון את עוזי לנדאו לשידור. משהו בקשר לטיולים ברחבי ארץ ישראל, ביזמת עוזי וחבורתו. וגילון מעלה את החשש – אתה עוד תקח אותי למכמש…! ר”ל! עוזי ממהר להרגיע – לא, אתה תדע את התכנית מראש…. אפילו גילון, שמשך אותו בלשון, משתומם שעוזי לא ניצל את המיקרופון להשמיע את האני מאמין שלו…. אף לא מלת כיבושין אחת על התנכרותו של שונא ישראל “עצבני” לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. אף לא מלה אחת על החרם המלאכותי הזה, הנובע אך ורק משנאת ישראל. גילון יסע לפאריס וגם ללונדון, ואולי גם לאושוויץ, אבל, חס ושלום לא למכמש, או לחברון (אלא אם כדי להשתתף בהפגנה אנטישמית), או לבית אל או לבית לחם… ואולי גם לא לירושלים.

יש בידי גלויה שקניתי בבית לחם, ימים אחדים לאחר שחרורה מידי הערבים, ימח שמם וזכרם מתחת השמים. הכיתוב עליה הוא: BET-LEHEM – בית לחם, שחור על גבי off-white . יש בעולם כולו ערים ששמותיהן כשם ערי הקודש בארץ הקודש, שמות עבריים למהדרין. בכל עיר כזו ישמח גילון לבקר, רק לא באִמות הערים האלה, בלב ארץ ישראל, ארצם של היהודים, מאז ומתמיד. לא ולא!! גילון מוכן להיות צבוע ושקרן ונבל באופן כללי, ובלבד שיימחק זכר ישראל מתחת השמים.

גילון אומר לעוזי שהוא מתעב את דעותיו, אך אותו, אישית, הוא אוהב. השנים מחליפים הצהרות אהבה, חיבוב וליבוב, ונפרדים בידידות מרגשת.

הם, הפושעים דוגמת גילון, קבעו שחלק כזה הוא לגיטימי, למשל – צהלה וסביון וכפר שמריהו, שאין להם זכר בתנ”ך, וזו, בדיוק, הלגיטימיות שלהם בעיני שונאי ישראל, ואילו חברון ובית לחם, ירושלים ועפרה, שילו ובית אל, ערים שהן הבסיס למורשת ישראל, אינן לגיטימיות, בדיוק בגלל זה, כי הן יהודיות והכי הכי לגיטימיות.

וכרגיל, נאמנים למורשת ה“תותח הקדוש”, הם דוחפים את הדוקטרינות האנטישמיות שלהם באלימות מילולית ופיזית, והעיוות המטורף שלהם, הופך למוסכמה, לנורמה, ללגיטימי, למובן מאליו. אפילו אורוול לא חשב על כל העיוותים, עליהם חושבים הגילונים והגלאונים, מעוּותי הרגש והמחשבה, חסרי החושים הבסיסיים של אמת וצדק.

מאנשי מנגנון התעמולה לחורבן ישראל אין שום ציפיות. ואם להיות כנה – כבר מזמן אין לי צפיות מעוזי לנדאו ודומיו, אנשי ה”הדר הז’בוטינסקאי”, שזה הכי הכי נוח. כל אנשי ה”ימין”, העוסקים בפוליטיקה, הם יו-יו, על פי צרכים שאינם ממין הענין היהודי. לרוב אלו אינטרסים אישיים, ולעיתים, סתם נמוֹשוּת.

בקיצור, אינני מבינה את כל מאזיני מנגנון התעמולה הזה. אילו האזנתי להם, הייתי יוצאת מדעתי (או, סתם, נעשית “אייזנמן עצבנית”), כי אין כמעט מלה בפי הרשעים האלה, שאינה דורשת תגובה. וחבל על הבריאות.