מרתון בשדרות

מרתון בשדרות

נסים גואטה
08.04.2008 09:20
מרתון בשדרות


בתוך זמן קצר, השתפרה הנשימה שלי לעין ערוך, קשיי הנשימה נעלמו לחלוטין, ואני רץ כצעיר בן 20. כך, בזכות ממשלתנו, פתרתי את בעיית מערכת הנשימה שלי, הפסקתי לעשן (אסור במקלט), מותר לי להעשיר, בקאלוריות נוספות, את הדיאטה המחושבת שלי, בהתאם לדרישת הריצות הדחופות, בהישמע קול הסירנות.



ב”ה

 

 

ותודה ממשלתי

נסים גואטה

 

 

תרגום מצרפתית: חנה אייזנמן

 

 

בשנות ה-1990 גרתי ברובע יוקרתי במרחב תל-אביב – רמת אביב ג’. זהו האיזור היקר ביותר במטרופולין תל-אביב. המותרות שולטים בכל – הבתים – שומרים לפתחיהם, הסביבה והגנים מטופחים בקפדנות, אפשר, כמעט, לאכול מן הקרקע. וזה מובן מאליו, שהרי, אתה משלם ביוקר רב, תמורת הזכות לחיות במקום היוקרתי הזה. זהו איזור המגורים של שמנה וסלתה של הפוליטיקה הישראלית, כשהרוב הגדול, פוליטיקאים משמאל.

נו, טוב, הרי לא תצפו שאלה יגורו בירושלים, בירת ישראל, פרובינציה עניה, יחסית, שאתרי הבידור וההוללות מועטים בה.

 

עלי להודות, שאת רוב ימי אני מבלה בחוסר מעש, ואילו, ההסתגרות במתקן ספורט, מתסכלת אותי. על כן, אין לתמוה על העובדה, שעליתי במשקל והתחלתי לסבול מבעיות נשימה. התייעצתי עם רופא מומחה, מן השורה הראשונה, כמובן, והוא יעץ לי להעתיק את מגורי למקום בו האוכלוסיה אינה מרבה כל כך להשתמש במכוניות והאויר בו נקי יותר.

 

בדקתי ומצאתי שהמקום, העשוי לענות על צרכי בריאותי, היא עיר בשם שדרות. עיר קטנה, מלאה חִיוּת, שליווה, מוריקה כל החורף. בכספים שקבלתי תמורת דירתי התל-אביבית, רכשתי וילה. התחלתי לבלות את ימי בשיחות עם המטיילים ברחוב. הרביתי לצעוד, ובריאותי השתפרה והלכה.

 

במהלך שנות ה-2000, נפלו הטילים מחוץ לתחומי מגורינו, וזה, ממש, לא הטריד אותי. אלא, המצב הידרדר והטילים הפכו למטרד. פתאם נדרשתי לכושר נעורים, להפוך את צעדותיי לריצות במהירות עצומה למקומות מחסה קרובים (וכרגע נשמעת במרחבי ירושלים הצפירה של התרגיל הגדול… המתרגמת, ח”א), להגן על עצמי מפני הטילים. יתר על כן, השהיה לבדי במקום מחסה, שלא בטחתי בו, הלחיצה אותי, על כן, נאלצתי להמשיך בריצה הביתה, למקלט השכונתי.

 

בתוך זמן קצר השתפרה הנשימה שלי לעין ערוך, קשיי הנשימה נעלמו לחלוטין, ואני רץ כצעיר בן 20. כך, בזכות ממשלתנו, פתרתי את בעיית מערכת הנשימה שלי, הפסקתי לעשן (אסור במקלט), מותר לי להעשיר, בקאלוריות נוספות, את הדיאטה המחושבת שלי, בהתאם לדרישת הריצות הדחופות, בהישמע קול הסירנות. הגעתי ליכולת כזו, שתוך כדי ריצה מהירה, אני תופס בזרועותי ילד, שריצתו אינה מהירה דיה, ונושאו למקלט, דבר שלא הייתי מסוגל לעשות לפני-כן.

 

אני מודה לכל הממשלות שמשלו, זו אחר זו, בשנות ה-2000, במיוחד לממשלת שרון, ועוד יותר, לממשלת אולמרט, שהחליטה שאינה יכולה לעשות דבר נגד מטחי הטילים שאנו סופגים, דבר יום ביומו.

 

לדעתי, לא ירחק היום, בו שר-הספורט יגיע לשדרות במטרה לגייס אלופי ריצה. אני יכל להבטיח לכם, שהם יאספו מדליות כפטריות אחר הגשם, איסוף טילים אינו נחשב, עדיין, לספורט לאומי. רצוי לגייס ילדים מגיל עשר ועד בני 70, כי קטנים יותר, נאלצים להחזיק בעת הריצה בידיהם של מבוגרים. הנשים והגברים נהנים היום מכח סיבולת זהה.

להבדיל מן החיפאים, שהאימון שלהם נמשך חדשים ספורים בלבד, אצלינו הוא נמשך כבר כמה שנים, וראש הממשלה מבטיח לנו, שהוא ימשיך לפעול למען שמירת הכושר הגופני שלנו….

 

… לצערי, עלי להיפרד מכם, לעת עתה, ולרוץ למקלט… להתראות, אם ירצה ה’.

 

אני ממש אגואיסט – מדבר כל הזמן רק על הבריאות שלי, וזה, באמת לא נאה ולא יאה, בהחלט לא… זהו, אני יוצא לריצה…  

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר