“כישלון חינוכי”

משדר חדשות הטלוויזיה של ערוץ 2 (16.12.2007) פירסם תמונות של חיילים המתעללים בעצירים פלסטינים במחנה כליאה שליד שכם. החיילים המתעללים צילמו את תמונות ההתעללות כדי “שיהיה להם מזכרת מהשירות הצבאי” (ציטוט מאתר האינטרנט של מעריב). דובר צה”ל מסר בתגובה כי מדובר “בכשל ערכי חמור ונקודתי הסותר את רוח צה”ל”.

התגובה של דובר הצבא לא פחות מרגיזה ושערורייתית מההתעללות עצמה. יש בה ניסיון של הפיקוד הבכיר לברוח מאחריות, כאילו יש “כיבוש ערכי” שחיילים בנקודה מסוימת כשלו בו. אין שקר גדול מזה.  הכישלון הוא של הצבא והוא נמשך כבר 40 שנים. ההתעללויות הן חלק אינטגרלי של הכיבוש והינן מעשים של יום יום, זו רוח הצבא האמיתית, במחסומים, במחנות המעצר של הצבא הישראלי בשטחים הכבושים ובישראל, בפשיטות הלילה לבתי פלסטינים, בבתי המשפט הצבאיים, במשרדי הממשל הצבאי, במינהל האזרחי (המנוהל אף הוא על ידי קציני צבא), במרתפי העינויים של השב”כ וטרם מניתי אל כל מנגנוני הכיבוש – אין פינה במשטר כיבוש האפרטהייד שהוא נקי מהתעללויות. 

התעללויות של צבא כיבוש בעם הכבוש, אינן אופייניות רק לישראל, הן מסימני ההיכר בכל מקום בו מתקיימת מציאות של  כיבוש ושליטה על עם אחר. זכורות תמונות ההתעללות של חיילי הצבא האמריקאי בכלא אבו גרייב בעיראק. גם שם ניסה הפיקוד הבכיר לברוח מאחריות בנימוק של “תופעה נקודתית”, אלא שהמתעללים ומפקדיהם הישירים חשפו את השקר כאשר העידו כי הפיקוד הבכיר, כולל הדרג האזרחי עד רמת שר ההגנה, ידעו כל כך ונתנו אישור מי בקריצת עין, ומי באופן מלא. כך גם כאן. שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ”ל  גבי אשכנזי יודעים ומכירים את זוועות ההתעללויות שמפעילים החיילים ומפקדיהם בשטחים הכבושים, וכל מתק השפתיים שלהם על “ערכים” הם חלק מהולכת שולל, כלפי פנים וכלפי חוץ.

לא מכבר פורסם בעיתונות כי מפקד בית הספר לקצינים אל”מ אהרון חליוה אמר במפגש עם בוגרי תיכון של התנועה הקיבוצית העומדים בפני גיוס כי “מי שמתחמק מקצונה הוא פושע”. מעבר לכך שאמירה זו היא בעצמה פושעת (וגם מטומטמת), תמונות ההתעללויות שפורסמו מחזקות ומצדיקות ביתר שאת  את המערכה של שוחרי שלום וזכויות אדם לסרב להתגייס לצבא הכיבוש, כי מדובר בצבא המבצע פשעים ומפעיל טרור מטעם המדינה.

אחת התשובות לעליהום של הצבא ומשרתיו בתקשורת נגד “המשתמטים” צריכה להיות במדבקה “אני משתמט מכיבוש, התעללויות ועינויים”.

ועידה גזענית

לא מכבר התקיימה בנצרת “ועידת הגליל”. מה הטריד את באי הועידה? היהודים הפכו למיעוט בגליל. שומו שמיים והאזיני ארץ: ב-1965 היה בגליל רוב יהודי בשיעור של 57.2 אחוזים ואילו ב-2006 התהפכו היוצרות והערבים מהווים עתה רוב של 53.1 אחוזים.

אם תרצו, ההתעסקות של הוועידה בנושא זה ממחישה את ההבדל בין העיקרון הדמוקרטי של מדינת כל אזרחיה, לבין ההשקפה הגזענית של מדינת כל יהודיה.

על פי העיקרון הדמוקרטי צריכה ועידת הגליל, בהנחה שיש מקום לגוף כזה, לעסוק בשאלה מדוע האזרחים הערבים בגליל מופלים לרעה ומה ניתן לעשות כדי להשיג שוויון כלכלי ואזרחי החוצה את השיוך הלאומי דמוגרפי.

הצרה היא, שהדמוקרטיה אינה המצפן המוביל את באי הוועידה ולכן התעסקו בשאלה הגזענית, איך מחזירים שוב את הרוב היהודי לגליל, שכרוך בהכרח בהטבות מרחיקות לכת ליהודים בלבד.

כבר שמעתי דעות לפיהן יש לעודד עיקור אצל הערבים כדי לצמצם את הילודה, ובמגביל להקטין  להם את השירות הרפואי כדי להגביר את התמותה; כי זו דרכה של הגזענות, שבתהליך הקצנתה היא מאמצת את השיטות של הגרועים שבמשטרים.

התקשורת כסוכנת משטרתית

העורכים בערוץ 10 החליטו לגייס את הטלוויזיה שלהם למאבק נגד פדופילים ברשת האינטרנט שמנסים לפתות ילדות בנות 13 לסיפוק דחפיהם המיניים. אין ספק שמדובר בתופעה מחליאה שחשוב להיאבק בה. כל עוד הערוץ עושה תחקיר וחושף את מימדי התופעה וגורם למוסדות השלטון לשנס מותניים כדי להילחם בה, זה לא רק בסדר, זה מצוין.

אולם ערוץ 10 עשה צעד אחד נוסף: הם שכרו דירה, שתלו בה מצלמות נסתרות, התקשרו עם צעירות (שחקניות?) בנות 18 הנראות ונשמעות כילדות, נתנו להן שמות בדויים כמו לוטם 13 והושיבו אותן מול המחשב במטרה לצ’וטט באינטרנט, לאתר פדופילים ולמלכד אותם בביקורי בית. במקביל התקשרו אנשי הערוץ עם המשטרה, שהסכימה כמובן לשתף פעולה, במטרה לעצור מיד את הפדופילים שהגיעו לביקור בדירה.

ההצלחה הייתה מסחררת. 11 עצורים.  

השחקניות אמנם לא הציעו לפדופילים לבוא לביקור אבל יצרו את התשתית המפתה שעל בסיסה הפדופיל הסתער על הטרף שנדמה היה לו כי אין קל ממנו.  (כמו למשל “ההורים שלי לא בבית הם נסעו לחו”ל ואני לבד”: הפדופיל כמובן לא יכול לעמוד מול הזדמנות כזו ומציע לבוא לביקור. הילדה שחקנית נענית בתמימות של בת 13 והאיש מגיע והמלכודת נסגרת עליו).

ערוץ 10 זכה ללא מעט מחמאות על המבצע. לא פלא, המטרה טובה והרעים נעצרו (נתעלם לרגע ממשפט השדה שנערך להם בפומבי, “מגיע להם” תהיה בוודאי התגובה הספונטנית).

אני שייך לחוששים. יש כאן סכנה של מדרון חלקלק. שהרי מחר  יתכן  ובראש מערכת החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה יעמוד קצין בכיר שזה עתה השתחרר מהצבא (אפשרות ריאלית בישראל), והוא יחליט כי הרעים הם דווקא מה שקרוי “המשתמטים” ועל כן צריך לגייס את מערכת  החדשות לאיתורם, והוא יתקשר עם המשטרה הצבאית לפעולה משותפת, והופ, הטלוויזיה מתדרדרת לציד מכשפות מקרתיסטי.

אשר על כן דומני כי ככלל, רצוי לשמור על הפרדת כוחות ורשויות בין משטרה לעיתונות. זו צריכה לחקור, לחשוף תופעות שליליות, לדרבן את המשטרה להילחם בפשיעה, אבל להישאר במתחם העיתונות הדמוקרטית שלא נגררת להיות סוכנת השלטון, ואילו המשטרה היא זו שחייבת לעשות את עבודת האיתור והמעצר של הפושעים בכוחות עצמה. עיתונאי שהופך למודיע משטרתי מאבד את הנשק החשוב ביותר: אמינות ואי תלות.   

לאחרונה שלחתי מספר מכתבים, שבוודאי כבר הגיעו ליעדם.

הרי הם לפניכם:

                                      30 בדצמבר 2007

לכבוד                                             

רב ניצב דודי כהן

מפכ”ל המשטרה

המטה הארצי

שייח ג’ארח,  ירושלים 91906

שלום רב,

בעיתונות מהיום דווח כי שוטרים השתמשו באלימות נגד מורים שהפגינו בפתח בית הדין הארצי לעבודה בעת הדיונים בנושא שביתת המורים.

אחד המורים נפצע ונזקק לטיפול בבית חולים.

כחבר האגודה לזכויות האזרח ואמנסטי אינטרנשיונל, אני רואה חובה למחות בפניך בכל החריפות על גילויי האלימות המשטרתיים.

אתם במשטרה גיבורים גדולים על מפגינים לא אלימים, על הפלסטינים בשטחים הכבושים שם פועל סניף האפרטהייד של משטרת ישראל,  על הפלסטינים אזרחי ישראל (משטרה גזענית),  על עובדים וסטודנטים שובתים, על מפגינים מהשמאל, (בבילעין ירו שוטרים לעבר ראשו של עו”ד ישראלי שהשתתף בהפגנה וחייו היו בסכנה ועד היום הוא סובל מליקויי בריאות), על משפחות מצוקה שפיגרו בתשלום משכנתות ומפונות מבתיהם בהוראת הבנקים (כשההוצאה לפועל והמשטרה משמשים כסוכני הבנקים).

אולם כאשר מדובר בהגנה על קשישות/ים מפני תקיפות אכזריות אתם חבורה של כלומניקים; וכאשר מדובר במאבק בפשיעה המאורגנת אתם קליקה אימפוטנטית; וכאשר מדובר בהגנה על אזרחיות/ים מפני פריצות לבתיהם אתם קבוצה של אפסים; וכאשר מדובר במהגרי עבודה אתם כנופיה אכזרית; וכאשר מדובר בסחר בבני אדם נתתם לפשע להשתולל במשך שנים וגם כשאתם מועילים לפעול זה נעשה  בעייפות ובאיטיות, (עובדה, הנגע הנורא הזה לא נעקר והוא ממשיך לפעול במלוא הקיטור); וכאשר מדובר בשחיתויות של ראשי ממשלה (נתניהו, ברק, שרון, אולמרט) אתם כת של מושחתים.

כל המחדלים הנ”ל אינם תוצאה של מחסור במשאבים או כוח אדם, אלא מקורם בנרפות הארגון, בהשקפת עולם לא דמוקרטית,  בהקצאה לא נכונה של כוח אדם ובשימוש בזבזני עד מושחת של התקציב העומד לרשותכם.

אין פלא שכך הם פני הדברים כאשר בראש הארגון עומד השר אבי דיכטר, פושע מלחמה שדרכו לממשלה נסללה לאחר שכראש השב”כ הצטיין בחיסולים, אותם הוצאות להורג ללא משפט של מאות בני אדם בשטחים הכבושים.

במצב עניינים זה אך טבעי הוא שיש מי שסבלנותם פוקעת ומרירותם מתפרצת לעתים על שוטרים, גם כאלה, והם ישנם, שמשתדלים לפעול בהגינות.

אינני מצפה שבעקבות מכתב זה תשנה משטרת ישראל  את דרכיה, בוודאי לא תחת ממשלה זו ושר משטרה זה, שהרי כוחו של האזרח הבודד נשחק במערכות כאלה. אבל אין ספק שיגיע יום, והוא יותר קרוב ממה שאתה חושב, שיתחולל כאן מרי אזרחי שיטאטא את המושחתים, גם אלה מן המשטרה, ותקום משטרה חדשה, יעילה, דמוקרטית שיודעת לעקור את הפשע המאורגן ולהכות בפשיעה בכלל, ומיטיבה לרכז את מאמציה כך שהאזרחית הקשישה והצעירה יחושו ביטחון הן חוצות הכרך והן בביתם.

אני מקווה שמכתב זה לא יצית נקמה משטרתית בדמות הנחת לבנת חבלה או צורה אחרת של הוצאה להורג ללא משפט.

גדעון ספירו

העתקים: חברי כנסת

                                           10 בדצמבר 2007

לכבוד                            

השופט מנחם בן דוד

נשיא בית משפט מחוזי – נצרת

כיכר יצחק רבין

נצרת עלית

שלום רב,

בית המשפט המחוזי בנצרת בראשותך כאב”ד (עם השופטים אברהם אברהם ובנימין ארבל)  החליט ב-4 בדצמבר 2007 לשלול משלושה לוחמי חיזבאללה (מוחמד סרור, סלימאן חוסיין ומאהר כוראני) שנלקחו בשבי על ידי הצבא הישראלי במלחמת לבנון השנייה, מעמד של שבויי מלחמה. בכך נענה בית המשפט לבקשת המדינה.

בהחלטה הבעת מורת רוח מדבריה של עו”ד סמדר בן נתן שהזהירה את בית המשפט מפני נטייתו הטבעית לפסוק בהתאם לחוות דעת של התביעה והצבא והוספת כי בית המשפט לא זקוק לחוות דעת של הפרקליטה באשר לחובתו לשמור על עקרון האי-תלות.

אינני יודע האם לייחס את הערותיך להיתממות, לצביעות או שמא שילוב של השניים. עד כמה הייתה אזהרתה במקומה, הוכחתם בהחלטתכם לקבל את תביעת המדינה.

תפשפש בזיכרונך, מתי פסקת בניגוד לחוות דעת של השב”כ או הצבא כאשר עמדו בפניך נאשמים ערבים? (בנושא זה דומה שגם לנאשמים יהודים הסיכוי לזכות שואף לאפס).

ככל שמדובר בשב”כ ובצבא אתה וחבריך הינכם עבדים נרצעים, משקשקים כעלה נידף ברוח ומאבדים כל שיקול דעת עצמאי ואי תלות.

אתם מנמקים את שלילת סטטוס שבויי מלחמה מהשלושה בכך שעל פי עקרונות אמנת ז’נבה השלישית, כדי לקיים את ההגדרה של שבוי מלחמה על  הפעילות הצבאית להתבצע לפי החוק ולפי דיני ומנהגי המלחמה.  [סעיף 4(2)(d)].

 האם צבא הפלישה הישראלי במלחמת לבנון השנייה (וגם הראשונה) נהג לפי דיני המלחמה? ירי מיליוני פצצות מצרר על אוכלוסיה אזרחית מנוגד לדיני המלחמה; הפצצות פראיות על אוכלוסיה אזרחית מנוגדות לדיני המלחמה; חטיפת אזרחים לצרכי מיקוח מנוגדת לדיני המלחמה; ירי על ילדים מנוגד לדיני המלחמה; פגיעה בבתי חולים מנוגדת לדיני המלחמה. כל אלה פשעים שצבא הפלישה הישראלי ביצע במלחמות לבנון, הראשונה והשנייה.

בהחלטתכם גרמתם נזק בלתי הפיך כנראה לשני השבויים של ישראל בלבנון, אהוד גולדווסר ואלדד רגב.  שהרי אם לאנשי החיזבאללה אין מעמד של שבויי מלחמה בגלל שהם חברי ארגון טרור, אזי נתתם לחיזבאללה ממש מתנה לומר דברים דומים על שני השבויים הישראלים שאינם אלא חברים בצבא הישראלי שמנקודת מבט לבנונית (ולא רק שלה) הוא ארגון טרור שפועל בניגוד לדיני המלחמה.

בהחלטתכם להכריז על לוחמי החיזבאללה כחברי ארגון טרור אתם מסתמכים על חוות דעתו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שהוא משפטן טרוריסט. זוהי נקודת שפל נוספת העומדת לגנותכם.

בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה נתן רובנישטיין גיבוי לפעולות רצח וטרור של צבא הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים הכבושים כמו גם בלבנון.  שמו הוגש לבית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה בהאג כמי שיש להעמידו לדין כנותן חסות משפטית לפשעי מלחמה. הסתמכותכם על הפושע הזה  מאמתת את מה שנאמר על שכמותכם כבר בתלמוד הבבלי “כל המחובר לטמא, טמא” ורבי אליעזר אומר: “לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו” (בבא קמא דף צב, ע”ב).  אתה וחבריך הינכם חוליות בשלשלת הרובינשטיינית (רובינשטיין כהמחשה לחוליי  המערכת)  של פשיעה שיפוטית בישראל ובשטחים הכבושים – התגלמות זילות בית המשפט. (שלוש שנות מאסר לפי סעיף 255 לחוק העונשין).

                                                        גדעון ספירו

העתקים: הנשיאה ביניש, היועץ מזוז.