להתחיל מבראשית – מכתב לאחינו, דויד גרוסמן

להתחיל מבראשית – מכתב לאחינו, דויד גרוסמן

יוסי בלום הלוי
12.02.2008 08:00
להתחיל מבראשית - מכתב לאחינו, דויד גרוסמן


דברים בעקבות מאמרו על “לברוא עצמנו מחדש” מוסף ידיעות אחרונות 8.2.2008″



ליבי עמך, אחינו דויד גרוסמן, וכרבים בעם הזה המלווים אותך ביגונך האישי, כואב אני את אובדן בנך יקירך, אורי, אשר אהבת, זכר גיבור לברכה, שנפל בקרב הנורא ההוא במייצרי עמק הסאלוקי אשר בלבנון. דברים שאמרת מדם לבך היו חקוקים מאז האסון והשכול שלך על לוח לבנו, באומץ, בנחישות, ביושרה ובפיכחון שבהם נאמרו, אך גם בכאב ובמורא שהפילו על המנהיגות החלולה של עם ישראל בעת צרה זו.

 

אמת, דומה כי הדברים אינם מזיזים ממקומה את המנהיגות הזו, אך לא לעולם חוסן, והארץ נוע תנוע ממקומה, והיא איננה שטוחה כשטחיות מחשבתם, ואינה ריקה כהווית מוסר חייהם, כי העולם הוא רב ממדי, ודרכו לנוע במסלול היקום, ולא לעולם חוסן. ומתחת לפני האדמה רועדים אמות הסיפים של הבית השלישי, וכדבריך, הדיה של המלחמה הזו ירדפו את  מנהיגות הכושלת הזו לכל מקום אליו תפנה.

 

אני כותב לך, ולנגד עיני דברים שכתבת באמונת לבך שנים ארוכות, אמונתו של איש שנפשו יפה ולא בכדי, של אוהב שלום ולא מתחזה, מילותיו של אדם החי באמונת חלום השלום, חלום עליו כתבת ימים אחדים לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו בראש השנה תשנ”ג  ספטמבר 1993 [i]. אינני בא לייסרך, חלילה על אמונה, חלום ומוסר שהאמנת בהם, ואף שאמונתי האישית, חלומי וחזוני שונים משלך, דבק אני באמת הצרופה המלווה אותך, והיא מכה ומעוררת את התודעה הלאומית שלנו, בלא הבדל השקפה פוליטית או אמונה דתית וחברתית.

 

יעקב חיסדאי כתב לפני שנים על הימין והשמאל שלאחר הסכמי אוסלו, והזהיר מפני השבר הפנימי שעלול לקרות לנו אם ימות חלום השלום, ואיתו יאבד גם חלום ארץ ישראל השלמה, במלחמה שנלוותה אל “הסכמי השלום”.  והנה הולכים ומתגשמים חששותיו של חיסדאי כפי מה שאתה מציין במאמרך:

 

 “תש כוחה של ישראל להמשיך ולהתמודד עם מה שהזניק אותה בראשית דרכה: הרעיון, התעוזה, והאמונה בחזון, במטרות ובערכים שהביאו להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מדינה שלא תהיה רק מקלט ליהודים, אלא מסגרת שתדע להעביר את הייחוד שבקיום היהודי אל מסגרת מדינית, אזרחית ומודרנית”.

 

אינני בא חלילה להתריס ולומר – אנו הימין הציוני בארץ ישראל צדקנו באמונה, בניתוח המציאות ובאזהרה נגד הסיכונים שלקחה המנהיגות של המשטר הקיים בישראל בקבלת הסכמי אוסלו, כמו באסון תוכנית ההתנתקות, ובהמשכם, מלחמת לבנון השנייה, עליית החמאס, והידוק טבעת המצור האיראנית סביב כל גבולותיה של מדינת ישראל, תוך הרס שלם ומוחלט של מה שקרוי “תפיסת הביטחון הלאומית של מדינת ישראל”.

 

חייב אני לומר לך, “שהפיכת ישראל מדינה עכורה”, כדבריך, “באורח בלתי נסבל עד כדי גועל”, פקדה אותי כבר אז, בין אותם רבים שנחשבו “בלתי שפויים פוליטית בהתנגדותם הבלתי רציונאלית לשלום”. תחושה זו הלכה וגברה  כשראיתי כיצד עם שלם מובל כשה לטבח בחמש עשרה השנים שחלפו מאז הטילה ישראל את עצמה אל גדרות הקוראלס של טרור המתאבדים של הפלשתינאי בלא תגובה שרידותית ראוייה.

 

מבין אני ללבך, דויד בתחושה שכלו כל הקיצין ואבדו כל הקשרים שמחברים אותנו אל המנהיגות המושחתת הזו, ואני מרשה לעצמי לומר כולם – מימין, ממרכז ומשמאל, בלא הבדל, מנווטים את ספינת ישראל במים הגועשים אל השרטון והתהום שאין חזרה מהם.

 

תוכנית ההתנתקות שהובילה מנהיגות הליכוד בראשות שרון ואולמרט, בחסות המגוננת של שלושת הרשויות: ממשלת ישראל, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, מוסד הנשיאות, באמצעות משרד המשפטים, צה”ל וזרועות הביטחון – בגיבוי דורסני של “הרשות הרביעית” התקשורת – הייתה סימפטום לקריסה המוסרית, הערכית, והחברתית שליוו את ההתמוטטות של הענק  הצבאי הכל יכול הזה, כדבריך, אל מול כוחות הטרור הקטנים שנשכו אותו במלחמת לבנון השנייה.

 

עמדת, ובצדק הזהרת מפני הגן ההרסני המוכר לנו מעברנו ההיסטורי ואשר עלול להוביל אותנו בשלישית למלחמת אחים. צדקת באומרך כי “אין בנו – בשל הזדקקותנו לכוח הצבאי לצרכיי הישרדותנו – חמלה ולו כלפי עצמנו”.  אני, כרבים מבני דורי שנחלצו להגנת העם והמולדת, מלחמה אחר מלחמה, חשתי שלא רק חמלה אין בנו, גם אין בנו היגיון פנימי, תבונה מדינית, צדק ומשפט, ואף לא כבוד וחירות אנושית שנחקקו כרמיה בספר החוקים שלנו.

 

ביום שבו נפל הפור בכנסת ואושר חוק ההתנתקות, לדיראון מחוקקיו עד עולם, כתבתי בדם ליבי כי המשטר במדינת ישראל, כפי שכונן על בסיס ההכרזה של מועצת העם במגילת העצמאות בה’ באייר תש”ח – מת ואיננו, ורוצחיו הם אלה שחוקקו את החוק הארור הזה, אשרוהו משפטית, גיבוהו מוסרית, והטילו על צבא העם, חיילנו, בנינו ובנותינו, לעקור בכוח הזרוע יהודים מנחלתם, לשרוף את בתיהם, לעקור את קברות יקיריהם, ולהותיר את קדושת בתי הכנסיות שלהם מרמס לשוד והרס של אויב בלתי אנושי, שאיננו מסוגל  לכבד קדושה דתית.   

 

נוגע אתה דויד, בסימפטום אך לא בסיבות למחלה הלאומית, לתחושה שכל אדם לנפשו, בדבריך “שההתנצחויות הפנימיות גורמות לנו לאבד את היכולת לראות את התמונה הגדלה ואת האינטרס האמיתי, והאינסטינקט הטבעי והבריא של עם, בבואו לקבוע את סדר העדיפויות הלאומי”.

 

צא וראה, כיצד נהג מי שכונה” “מחנה הימין ההזוי” בעת ההתנתקות. בחירוק שיניים, בכאב נורא, בטראומה לאומית, ובאסון אישי של אלפי מגורשים שלא שוקמו מעוני ומצוקה שנגרמו להם עד עצם היום הזה – איש לא דרך נשק ולא ירה, איש לא הטיל אבנים, לא הכה ולא פצע את חיילי צה”ל והשוטרים העוקרים נטוע, כפי שצפוי היה כל עם אחר לנהוג במחוללי המעשה הנפשע הזה.

 

והנה, דווקא הבלתי שפויים הפכו לנורמה המוסרית שקיימה, אף כי בדוחק את הדבק היחידי בתוככי העם הקרוע הזה.

 

ואילו אלה שנעקרו, לוחמים וחולמים של חלום הציונות וארץ ישראל הטובה והיפה, נחלצו מהריסות בתיהם, ויצאו להגנת עמם במלחמת לבנון השנייה.

 

ובמי מכה המנהיגות של המשטר הכושל הזה, אם לא במגניו, בליבתו האמיתית של העם היהודי, עם ישראל של הצבא הסדיר וחיל המילואים, של הצעירים הלוחמים בטנקים, בנגמ”שים, בספינות ובמטוסים; אלה היוצאים למשימות קרב ומסכנים את חייהם בצבא, שרבים ממפקדיו אינם כשירים לפקד, ובמנהיגים שאינטרס של יחסי ציבור, בהדרכת יועצי אחיתופל, שולח אותם לקרב מיותר ואבוד, לאחר שברור כי שום תועלת לא תצמח ממנו.

 

אוי לו לעם  המונהג של ידי ממשלת בובות, ששרת חוץ זרה מתערבת בדיונים קריטיים של הקבינט הביטחוני שלו, תוך שהיא מנחה את ראש הממשלה להורות לצבא להימנע מביצוע של מהלכים טקטיים שיכולים היו לחסוך בחיי חיילנו.

 

דוח ווינוגרד הוא פארסה לאומית מבישה ועלה תאנה לכסוי ערוות הפיקוד הבכיר ותרוץ להמשך השמירה של המשטר הזה כאתרוג הספון בצמר גפן.

 

לפני 25 שנים בקירוב, עם תום מלחמת לבנון הראשונה, הורה הרמטכ”ל רפאל איתן לאלוף משנה עמנואל ולד מאגף התכנון לערוך מחקר על כישלונות צה”ל לבצע את המשימות המבצעיות והמערכתיות שהוטלו עליו מידי הדרג המדיני.  ולד, ד”ר לניתוח מערכות, הכין דוח נדיר וייחודי שסקר את הסיבות לכישלון צה”ל במלחמה זו. הוא ציין שמאז מלחמת ששת הימים ועד אז, בכל מערכות ישראל, יכולתו של צה”ל להכריע מלחמות הולכת ופוחתת בהתמדה. צה”ל הפך לגוף בירוקראטי כבד ומסורבל שהתפוקות הצבאיות שלו היו ביחס הפוך לתשומות שהושקעו בו. ולד ציין שבמשרת הרמטכ”ל מרוכזות עוצמה וסמכויות חסרות תקדים לעומת צבאות אחרים, ואלה גורמות בהכרח לניוון מתמשך של כוחות השדה של צה”ל. ולד בספריו “קללת הכלים השבורים” והקשר הגורדי, הזהיר כי ישראל חיה על זמן שאול בשל התנוונותה של המחשבה הצבאית, הקיבעון המדיני בתורת ביטחון שאבד עליה הכלח.

 

לו למדה ועדת ווינוגרד את הדוח של ולד כפי הצעתי לה בכתב, יכולה הייתה להבין ובזמן קצר בהרבה את מה שקרה למדינת ישראל במלחמה האחרונה – ואף מתרחש בשעות אלה בגבולות ישראל מצפון ומדרום, כאשר טבעת חנק איראנית מתהדקת על אזרחי ישראל באש טילים וטרור מתאבדים מחריף והולך. שום לקח ושום מענה צבאי לא ניתן לנו מצד ראש ממשלה תאב-שלטון זחוח והזוי, ורמטכ”ל המסרב מסיבות של יוקרה אישית, לערוך רפורמה שהתחייבה במבנה הבלתי אפשרי של זרוע היבשה בצה”ל.

 

יחד אתך אני חש שהקרע בין העם למנהיגותו לא ניתן עוד לאיחוי. לפני מספר שנים יצאתי ברעיון שכיניתי אותו “תכלת זהב”, רעיון לחידוש החזון הציוני, הקמה מחדש של מדינת ישראל מהנקודה בה הכריזה מועצת העם על הקמת מדינת ישראל, והתחייבה להתפזר לאחר כינון חוקה וקיום בחירות חופשיות לכנסת הראשונה. את הפוטש שערכה אותה מועצת העם בהכריזה על עצמה “הכנסת הראשונה” אני קורא לבטל, 60 שנים לאחר שנערך, באמצעות הכרזה על הרפובליקה השנייה של מדינת ישראל באמצעות חקיקה של הכנסת בלחץ העם.

 

שידוד המערכות אותו יש לעשות הוא אדיר בממדים היסטוריים, והוא אולי מקביל בעוצמתו הרוחנית לאלטנוילנד של בנימין זאב הרצל בסוף המאה ה-19 ולהכרזה על הקמת המדינה ב- 1948. המהפכה החדשה, חייבת לכלול שינוי של מערכת הביטחון והפיכתה מכוח ממגן לכוח מגן. עד להחלפתו של המשטר הישן במדינת ישראל, אני קורא להכריז על מרי-הלבבות כמקור מחאה ציבורי בלתי אלים שיביא למיגור השחיתות והריקבון הנלווים למשטר מדינת ישראל. אני קורא להחרים את יום הזיכרון הממשלתי לשואה ולגבורה ולערוך טכסים פרטיים לזכר הנרצחים. מחאה זו מיועדת  להוקיע את הצביעות ורדיפת הבצע של ממשלת ישראל עושקת הפליטים. אני קורא לוותר על הטכסים הממשלתיים ליום העצמאות ה- 60 ולערוך טקסי זיכרון, והתייחדות עממיים, תוך חזרה למורשת הישנה והטובה של חגיגות יום העצמאות בלא ממשלה ובלא שועי הכנסת, שרים ושופטים המקיימים בצביעותם את המשטר הישן שאבד עליו הכלח.

 

ממשלת צללים היא אמצעי נכון ודרך להצגת התמורה החדשה בחלופות ראויות בכל תחומי הממשל החדש שיקום. הרפורמה במדינת ישראל חייבת להיות רפורמה חברתית ולשלב בה את השכבות החלשות הנאנקות תחת עול מדכא של אוליגרכית ההון והשלטון שגנבה לנו את המדינה והפריטה אותה למוות. מרי הלבבות צריך לתמוך בשכבות המצוקה, לתבוע את עלבונם של פליטי השואה שנעשקו ונשדדו על ידי אוצר המדינה, לחבק את העולים החדשים, לקרב אלינו את עולי אתיופיה ולטפחם. עלינו להכריז שכל יהודי הוא לא רק בעל זכויות וירטואליות אלא בעל אזרחות ישראלית פוטנציאלית הנקרא לבוא לארץ ולישבה.

 

דויד, אני מושיט לך יד אחים, וקורא לברוא עצמנו מחדש ברפובליקה השנייה של העם היהודי בארץ ישראל. יחד אתך, אני קורא למאבק ציבורי כולל להצלת העם והמולדת, החזון והרעיון הציוני, ולעזאזל המחלוקות שבין ימין לשמאל.

 

יוסי בלום הלוי – אלפי מנשה

ד’ אדר א תשס”ח, 10 בפברואר 2008

 

 



[i]  מוסף ידיעות אחרונות ראשה שנה תשנ”ג

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר