רצחת, ירשת, השמצת, התעללת

רצחת, ירשת, השמצת, התעללת


30.01.2008 07:27
הכיכר האדומה

הכיכר האדומה


אתם ידעתם, אתם באתם במגע-ומשא עם הגויים, עם פני הגויים, אתם הסתובבתם במסדרוני הסתדרויות ולשכות פועלי-העמים, בפרוזדורי הסיים, בעיריות של ערי הבירה…. ראיתם את היחסים שלהם אליכם, בפניכם ירקו – ועשיתם את עצמכם לא מרגישים, לא נכלמתם, שמצחכם נחושה.



 
ב”ה
 
 

ציטוט מספרו של בן-גוריון – “מדינת ישראל המחודשת” (ע’ 325):

“ראש הממשלה שלח ביום 6 בנובמבר (1948) למרשל סטאלין, יושב-ראש מועצת המיניסטרים בברית-המועצות, את המברק הבא: ‘בשם מדינת ישראל ובשמי הריני שולח לך את מיטב ברכותי לרגל יום-השנה למהפכת אוקטובר, שהעניקה שויון לאומי לעמי ססס”ר, הבטיחה עבודה וקיום לכל בני-עמל, ופתחה את הדרך לקידמה סוציאלית ורוחנית להמוני העם בעיר ובכפר ויצרה את הצבא האדום, רב האונים, שמילא תפקיד עצום במלחמה נגד הסכנה הנאצית-פאשיסטית….”.

 

 

איך פשה הנגע  

                                                 “דבר השבוע”, שבועון עתון מפא”י, “דבר” (25.12.1952)

 

“ארורים אתם בכל העולמות, אתם ראשי המתבוללים, עניי רוח ומסכנים בנפש, מתוך הכרה בעניותכם זו. הן בסתר לבכם הנבוב ידעתם שאינכם ולא כלום….. ארורים אתם! לא את תורת השוויון ואהבת חופש ודרור לימדתם את המוני עמנו, אלא עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל – הלוא הם: הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל בצורה ישראלית….. אתם אחראים בעד אבדן עמנו כולו… אתם ידעתם, אתם באתם במגע-ומשא עם הגויים, עם פני הגויים, אתם הסתובבתם במסדרוני הסתדרויות ולשכות פועלי-העמים, בפרוזדורי הסיים, בעיריות של ערי הבירה…. ראיתם את היחסים שלהם אליכם, בפניכם ירקו – ועשיתם את עצמכם לא מרגישים, לא נכלמתם, שמצחכם נחושה. המוניכם שנהרגו קדושים היו, הם האמינו בכם, בדתן ואבירם האמינו, מפיכם חיו, אלה הטהורים, התמימים, המאמינים, ונטמאו, נטמאו ונהרגו עתה. כולם, כולם, באין יוצא מן הכלל, עם גדול ורב וטוב, לעיני השמש, לעיני העולם כולו, ע”י עם רוצח, מאז ועד עתה… מתו.. לא מתו – נרצחו. בהרצחם נפקחו עיניהם ויראו כי עירומים הם, ויתבוששו… אתם הצגתם אותם במערומיהם, מלבר ומבפנים, כלי ריק…. ברגע אחרון לחיים קצרים נפקחו עיניהם לראות, בקללה מתו. גם לכם הקללה….” (יצחק כצנלסון, הי”ד, זמן קצר לפני שעלה בעשן המשרפות השמימה).

 

אם יש את נפשכם לדעת את המדמנה ממנה שאבו הנשים בשחור והגברים במשקפים עגולים את מצבורי רעלם, לבולשוויזם היהודוני לך, ותמצא בשפע. הקטע העצוב הוא – רבים והכי טובים ידעו תמיד עם מי יש לנו עסק, על כן, ספריהם וכל כתביהם הוסרו מן המדפים והוטמנו בטמיון הנשיה. ידע אורי צבי גרינברג, ידע פרופ’ יוסף קלוזנר, ידע המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, ידע משה שמיר, אפילו ביאליק ידע.. ואלה גם כתבו, אך, כאמור, דבריהם טואטאו אל מתחת לשטיח הלאומי, על פי מיטב מסורת הסטאלינאציזם.

אך היו גם מי שידעו ושתקו, כמו מנחם בגין ואחרים, ולאלה אין לסלוח!

החומר רב מאד, וקשה לברור מתוכו. אז, לאט לאט –

ונתחיל עם קטע של פרופסור יוסף קלוזנר “אבטוביוגרפיה”. היה זה גאון מפורסם בכל העולם, שלט בשפות רבות, כולל השפות העתיקות, כמו שומרית ואכדית. כתב ספרים שתורגמו מיד לשפות רבות, כולל שפות המזרח הרחוק. לא היה בעולם, כמוהו, מומחה להסטוריה של “הבית השני”. קלוזנר היה מיוזמי הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, אך הקתדרא להסטוריה, בכלל, ולתקופת בית שני, בפרט, נמנעה ממנו. תשאלו למה? יפה! הפרופסור נחשד בנטיה לרוויזיוניזם..

                 (שם)

בקטע הבא, מתאר פרופסור קלוזנר את התמזגותם המופלאה וזרימתם החפשית של הסוציאליסטים היהודים עם אחוות פועלי כל העולם…. 

 

להלן עדות הפרופסור –

 

אבל לא רק רצחו הקומוניסטים באודיסה. הם גם התעללו ב”בורגנים” וב”קונטרא-ריבולוציונרים”. הרי שתים שלש עובדות.

הבולשוויקים אסרו לא רק גברים-בורגנים אלא גם נשים בורגניות. אשמתן של אלה היתה, שבעליהן היו סוחרים או שהיו להן בתים גדולים או בינוניים באודיסה. בין הנאסרות היתה גם ידידה אחת שלנו, ציונית טובה, עסקנית של תרבות עברית (היא עכשו בארץ ישראל ועוסקת בעבודה לטובת הקרן הקיימת ובהפצת הלשון העברית). והנה מה שסיפרה לי:

 

          נאסרתי על פי פקודתה של ה”צ’קא” והוכנסתי לבית האסורים. פעם אחת בא “מיליציונר” (שוטר סובייטי) וקורא בשמי ובשמותיהן של עוד נשים אחדות, מן המשכילות והמכובדות שבין הנאסרות. מוליכים אותנו כאסירות ומביאים אותנו לבית אחד ריק ומלוכלך וגוזרים עלינו לנקות את חדריו ולשפשף את רצפתם ואת חלונותיהם. נותנים לנו רק דלי ומים בלא סמרטוטי שטיפה. בשמלותינו התחתוניות הוכרחנו לעשות מלאכה קשה זו במשך כל היום. הגיע לידי כך, שנתרפו ונפלו הסוליות של נעלי מתוך רטיבות זו של מים מלוכלכים, שהייתי מוכרחת לאספם בידי לתוך הדלי כשאני עומדת בנעלי בתוך הבוץ. לפנות ערב כילינו את המלאכה וקראו אותנו ל”נשף” – לכבוד אחד מפקידי ה”צ’קא” היהודיים, ש”נשא אשה” למזל טוב (מובן, בלא חופה וקידושין) וקיבל שלושה חדרים לעצמו: אלה היו החדרים, שניקינו בעבודה קשה זו. עכשו היינו מוכרחות לשמש את האורחים של ה”זוג הצעיר” בשעת הנשף. ושיא ההתעללות היה – שהוגש לנו בסוף הנשף, שהיה בו מכל טוב, בשעה שכל אודיסה רעבה ללחם יבש, תפוח זהב לכל אחת (דבר יקר המציאות באודיסה באותם ימים) “שכר טרחתנו”…

 

אבל, התעללות יותר גדולה ומסוכנת שמעתי מפיו של עורך הדין ש.א.פן מאודיסה –

הוא, יחיאל היילפרין (בעל “בית המדרש לגננות”) ועוד כמה ציוניים, נאסרו על ידי ה”צ’קא” ןהושמו במעצר באשמה כבדה באותו זמן: שהם מסייעים ל”אימפריאליסמוס הבריטי”, שנלחם אז (או רצה להילחם) בסובייטים. ושני רגעים קשים ביותר עברו בבית האסורים עליו ועל שאר הנאסרים.

סימן מובהק היה להם: אם היו באים בלילה וקוראים לאסירים להתלבש ולילך – הרי זה להיות מוכן להריגה.

והנה בליל חורף אחד, בשתים בלילה לערך, באים “מיליציונרים” וקוראים לקום ולהתלבש ולילך לשלושה מן האסירים המכובדים ביותר: האחד היה הנסיך אובולנסקי, אחד מן החברים החשובים במפלגה הקונסטיטוציונית-הדמוקראטית (שלגבי הקומוניסטים נחשבו לקונטרא-רבולוציונרים, מפני שאינם מודים במארקסיסמוס ובשינוי המשטר בדרכים רבולוציונריות ואַנָסיות), מיניסטר אחד של ה”הטמאן” (הנשיא) האוקראיני סקורופאדסקי ועוד שלישי, ששכחתי את שמו ומשרתו, כמדומה לי, בעל-אחוזה מגדולי מפלגת המרכז בדומה הרוסית. שלשת אלה קמו בחרדה, הרגשתם היתה, ודאי, זו של אגג מלך-עמלק, כשאמר: “אכן סר מר המוות”. בידים רועדות התלבשו, ובדמעות על עינים נפרדו מכל האסירים, שכניהם בתא, שהעורך דין פן היה אחד מהם – הרי הם הולכים למיתה ודאית…

דממת מוות השתררה בבית האסורים. חרדה ואין אונים ויאוש כאחד.. שום אסיר לא עצם עוד עין עד הבקר. ובבקר, לא נגע שום אסיר במה שהוגש לאסירים, וכל אחד חשב: הנה כי כן “נחטפו” אלה היום – ומחר אחטף אני…

והנה, לתמהונם של האסירים חזרו כל שלושת ה”לקוחים למוות” לבית האסורים בשעת הצהרים, המראה שלהם היה נורא: הם היו מלוכלכים מכף רגל ועד ראש; פניהם, שנצטמקו בשעות מועטות אלו עד לאין הכר, היו חיוורים ושוטופי זעה, שנתערבה בלכלוך, ששטף את כל גופם, ובגדיהם המלוכלכים היו קרועים במקומות שונים.

נתברר, אף להם אירע מעין מה שאירע בזמן אחר לנשים האסירות. איזה פקיד צ’קאי, יהודי מנוול, “נשא אשה” בדרך הידועה אז, ולא מצא לטוב לפניו, אלא שנסיך, מיניסטר ובעל אחוזה גדול ינקו את החדרים, שנטל בזרוע לעצמו מבורגני אחד. ואת שלשתם הכריח לנקות את הבית בבגדיהם ובכתנותיהם, לחצות בבוץ עד צוואר ולעבוד בזעת-אפיים…

כזו היתה ההתעללות ברוסים ואוקראינים חשובים, שכל חטאם היה – שלא הסכימו למעשי הבולשוויקים באותם הימים.

אבל על פן וחבריו עברה שעה קשה יותר.

פעם קוראים אותם אל חוקר ה”צ’קא”….

כאן נדלג מעט, ונסיים קטע זה –

ופתאם שומע ש. א. פן את שמו ושמות חבריו, בתוספת: “מצד ימין”… עיניו חשכו ודמיו קרשו בעורקיו – מיתה ודאית… ברגע זה – כך סיפר לי – חשב על אשתו ובניו והתחיל אומר “וידוי”..  ואולם, בעוד רגעים אחדים הודיע הפקיד, ש”הפעם יוחזרו כולם לבית-האסורים”. ולאחר ימים מועטים נתבררה אפסותה של העלילה, שהעליל על הציוניים פרובוקאטור יהודי מרומניה, בלא שום יסוד – ונשתחררו כולם. אבל, גם פן וגם יחיאל היילפרין חלו אז באותה מחלה, שהורידה אותם לקבר, לאחר שנים.

גם גורלי שלי יכול היה להיות כגורלם של פן והיילפרין וחבריהם; הפרובוקאטור העליל גם עלי, שאני מסייע ל”אימפריאליסמוס הבריטי”. ואולם מקרה משונה – “סייעתא דשמיא” ממש, הציל אותי מגורלם…. (ועל כך, בלי נדר, בפעם אחרת, ח”א).

 

                                         שם

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר